כמו השפה והדת הצועניות, כך גם המוסיקה; היא הביטוי המנוגן והמושר של עם, שנדד מצפון־מערבה של הודו אל אירופה. טעות נפוצה היא לחשוב שכינור ותוף הם כלי הנגינה של הצוענים. אלה מתייחסים רק לקלדראש ולמאנוש, עמי הצוענים של מזרח אירופה, הבלקן וחלקים ממרכז אירופה. אלא שהצוענים לא הביאו לשם את הכינור.
 |
| "הצוענייה הישנה" ציורו של אנרי רוסו 1897 |
היוצאים מכלל הצוענים, שהטמיעו את סוגי המוסיקה של סביבתם, הם הצוענים הספרדים והפרובאנסלים. אלה לא הטמיעו את המוסיקה של מארחיהם, אלא השפיעו עליה באופן מדהים. הקשר בין המוסיקה הנוצרית ושירת הטרובדורים הפרובאנסלים לבין המוסיקה הצוענית הוליד את היצירה החשובה ביותר של המוסיקה הספרדית – הפלמנקו.
כדי להבין (מעט, בלי לרדת לעומק הנושא) מהו הפלמנקו, חייבים לחשוב על יצירה מוסיקלית מונומנטלית והטרוגנית ובה כ־160 סגנונות שונים. החלוקה הרגילה בפלמנקו היא לזמרה, נגינה וריקוד. הקשר בין הפלמנקו למחוותיו של לוחם הפרים בקורידה אינו מקרי. הקורידה בצורתה הנוכחית – אדם מול פר – התפתחה עם חדירת הצוענים לספרד במחצית המאה ה־15, ומהר מאוד הפכו צוענים לטוריאדורים מבוקשים; בין היתר, משום שריקודם לפני הפר הוא הריקוד ללוּנה, אֵלת המוות שלהם. זהו ריקוד, שבו המת צועד זקוף וכמעט ללא תנועה לקול יבבות אבובים וחבטות יד ורגל.
 |
הצוענים של דרום-מערב אירופה נפגשים פעמיים בשנה, באביב ובסתיו, בביצות קמארג בדלתא של נהר הרון ובביצות שסביב הכפר אלרוסיו שבדרו ספרד
צילום: טל גליק |
הפלמנקו מחקה בטונים הווקאליים את האבוב, בעוד שבשאר חלקי אירופה, אידיאל החיקוי של הקול האנושי הוא החליל. גם מקצב הפלמנקו אינו מרובע, כמקובל במוסיקה המערבית, אלא מחומש או אפילו של שבע פעמות, כמו במוסיקה הערבית.
לבד מהטון היבבני של זמרי הפלמנקו, אפשר לאפיין את הזמרה הצוענית בשימוש דומיננטי בחבטות, בין אם במחיאות כף או כטפיחות על הירך, ובין אם ברקיעות רגליים. העידון המאוחר יותר של צורת ביטוי מוסיקלית זו היא הקסטנייטה, שגם חדרה אל המוסיקה הספרדית הצפונית.
ריקוד הפלמנקו אינו מנותק לעולם מהמלווים – זמרים ומנגנים; ומובן שאי־אפשר שלא לציין את תפקיד הבסיס והמפתח לכל הביטוי המוסיקלי הצועני, שהוא הקָאנְטוֹ חוֹנְדוֹ – "הזֶמֶר העמוק" (Canto Jondo). במופע מוסיקלי כזה, הביטוי הוא ווקאלי כמעט באופן מוחלט, למעט חבטות קשות על גיטרה בפאוזות של הזַמָּר.
אוזן מערבית שאינה מורגלת במוסיקת פלמנקו אמיתית, וגם כאלה הסבורים שמוסיקת פלמנקו היא הגיבוב החצי־פּוֹפּי, שמופץ בעולם על ידי הג'יפסי קינגס
(Los Reyes Jitanos), עלולים להתייחס לפלמנקו בכלל, ובעיקר אל הזמר העמוק, כאל מוסיקה ערבית. אכן, בפלמנקו נמסכו מוסיקה ויזיגותית בעלת גוון אוריינטלי, מוסיקה יהודית, מוסיקה בֶּרְבֶּרית מצפון אפריקה, ובמידה לא מבוטלת גם מוסיקה איראנית.
ברים אפופי עשן
השאלה היא כמובן איפה רואים מה? האם בפסטיבלים לכבודה של שרה – הקדושה השחורה? לדאבון הלב והאכזבה, המוסיקה החביבה היום על משפחות הצוענים היא מוסיקת פופ, הבוקעת בעודף דציבלים מטייפים ניידים בסגנון הארלם. את הזמר העמוק האמיתי יש לחפש בעיקר בברים ובמועדונים בשכונות הצוענים.
צעירים מדירים את רגליהם מן המקומות האלה, לכל היותר, הם משתתפים בפרקי השתייה ואינם מעורבים בצד המוסיקלי של הבילוי. גילם של מעטים בלבד מזמרי הפלמנקו היום פחות מ־50.
מאחר שסֶבִּיָיה (סביליה, Sevilla), גרנדה וקורדובה הן ערי הטיול הקלאסי בספרד, התפתחה בהן תעשייה עניפה מאוד של פלמנקו לתיירים. זו תעשייה משגשגת, וצליליה הסינתטיים בוקעים מדי ערב מכל מסעדה, מועדון ואוניית שעשועים על הנהר. התעשייה הזו מתפרנסת מבורותם התמימה של שוחרי המוסיקה הצוענית.
האמת המוסיקלית נדחקה אל שכונות שתאורת הרחוב בהן אינה תקינה ואל ברים, שהעשן בהם סמיך עד כדי כך שאפשר לשמוע את הפלמנקו, אך לא לראותו.
את הפלמנקו הטוב ביותר היום אפשר למצוא בתיאטרון הבלט של אנטוניו גאדס, דווקא במדריד, רחוק למדי מריכוזי הצוענים שבאנדלוסיה. כאן אפשר לראות, בין השאר, את גדולתה של רקדנית הפלמנקו המופלאה כריסטינה הויוס.
פסטיבלים בביצות
מעט מאוד מן המטיילים מגיעים אל החגיגות הפנימיות של הצוענים. ראשית, משום שלאנשים העניים והכועסים האלה כמעט אין סיבות לחגוג. נוצריותם רופפת למדי, וחגיגותיהם מצטמצמות ברוב הפעמים לשמחות משפחתיות או חמולתיות. את השמחות מנהלת בדרך כלל הפוּרִי דַאי – "המכשפה", האחראית בעצם על ניהול ענייני המשפחה הנפשיים והחברתיים. השמחה עשויה להיות חתונה, סעודת מתים אחרי לוויה, יציאה של בן משפחה מבית סוהר, חנוכת בית וכיוצא בזה.
 |
| הכפר הצועני אלרוסיו, שבדרום ספרד. בעת שהצרפתים והספרדים חוגגים את חגן של שלוש מריות, מזדהים הצוענים עם המשרתת, שרה השחורה צילום:יואל שתרוג |
לבד מאלה, נפגשים הצוענים של דרום־מערב אירופה פעמיים בשנה (באביב ובסתיו) בשני מקומות; שניהם ביצות. בסנט מרי דה לה מֶר, שבביצות קמארג בדלתא של נהר הרוֹן, נאספות משפחות הצוענים מכל צרפת. לכאן מגיעים גם מספרד ולעיתים גם צוענים מאיטליה ומגרמניה.
בסתיו מתרחש האירוע ביום א' הקרוב ביותר ל־22 באוקטובר, סמוך לימי העלייה לרגל של הצרפתים אל הכנסייה, הבאים לחלוק כבוד למרים (אמם של האחים תלמידי ישו – יעקב ויוחנן) ולמרים שלום (מרי סאלום), שתיהן אחיות למחצה של מרים הבתולה. הצוענים "משתלטים" אז על הקריפטה של הכנסייה ומוציאים משם את פטרוניתם – המשרתת השחורה שרה.
תוך כדי שירה ותפילה הם מלבישים אותה בבגדי חמודות, כאילו בהוצאת המשרתת מבור הצלמוות של הכנסייה הם נותנים דרור למאווייהם הרמוסים. בתהלוכה מלווה בזמרים, ברקדני רחוב, ביורקי אש ובכייסים הם נושאים את אפיריונה של שרה עד שפת הים התיכון. בגבול הביצות הם מציבים את גבירתם בסוכה מקושטת ופותחים בפסטיבל אכילה, שתייה וביזנס שנמשך שלושה ימים (עוד על חגה של שרה השחורה ועל הצוענים, ראו "מסע אחר" 38-10).
דרומה משם, אך ממש באותם זמנים, בסתיו וביום א' השביעי אחרי הפסחא (קרי, הפנטקוס – שבועות), צולחים אלפי אנדלוסים בסירות מקושטות את הנהר גוואדלכיביר מול עיר הצוענים והיין קַאדיס. הם עולים על אדמתו החולית של הכפר אלרוסיו ומתנחלים בשולי ביצת המָריסְמָס הענקית, שיוצר הנהר סביב הכפר. אלפים מגיעים מִסֶבִּייָה או מאואלווָה אל קוסטה דל לוס ("חוף האור") הספרדי, בעגלות רתומות לשוורים ולפרדים.
תהלוכות הענק הללו מונחות אל כנסיית "גבירתנו של הטל". בשבוע אחד מתקבצים כאן כמיליון איש, ובהם אלפי צוענים. הם מגיעים בקבוצות נפרדות בשולי התהלוכות, משוכנעים כי "הגברת של הטל" אינה מריה, הבתולה הקדושה, אלא לוּנה שלהם.
