אינדונזיה – נמשכים אל טבעת האש

הארכיפלג האינדונסי שוכן באיזור הרגיש ביותר שעל "טבעת האש", הסובבת את האוקיינוס השקט. על טבעת זו נמצאים גם איי הפיליפינים, יפן, מדינת קליפורניה שבארצות־הברית והאנדים באמריקה הדרומית. יש באינדונזיה כ־130 הרי געש פעילים, יותר מבכל ארץ אחרת בעולם. רבים מהם מצויים דווקא באי המאוכלס ביותר – ג'אווה. הרי געש רבים נוספים נחשבים לרדומים, מכיוון שלא התפרצו בתקופת ההולוקן (עשרת אלפי השנים האחרונות), אבל הם עלולים להתפרץ פתאום כמעט ללא הודעה מוקדמת.
ההתפרצויות הגדולות בהיסטוריה התרחשו באינדונזיה, ובעקבותיהן נכחדו כמה תרבויות. התפוצצותו של הר טובה (TOBA) בסומטרה, למשל, קברה תרבות פרה־היסטורית שלמה, והיתה אחד האסונות הגדולים בתולדות האנושות. ההתפרצות הגדולה ביותר שנרשמה היתה של ההר קרקטאו
(KRAKATAU) במערב ג'אווה לפני כמאה שנה.

קו התפר
הסיבה לפעילות הוולקנית הרבה באינדונזיה היא קו התפר שבין הלוח (פלטה טקטונית) האוקייני (הימי) ההודי־אוסטרלי מדרום, ללוח היבשתי האירו־אסיאתי מצפון. הלוח האוקייני הכבד מתנגש בלוח היבשתי הקל ממנו ושוקע מתחתיו, תוך יצירת תעלה אוקיינית עמוקה. מהירותה של התנועה מגיעה לכשלושים סנטימטרים לשנה. באיזור החיכוך מותכים חלק מסלעי הלוח השוקע, ומשתחררים גזים ואדים חמים הגורמים להתכת חלק מסלעי המעטפת. המאגמה – הסלעים המותכים – מפעפעת מעלה ופורצת החוצה בשרשרת של הרי געש אלימים. שרשרת זו מסמנת את המקום בו נמצא הלוח השוקע בעומק 150 קילומטרים מתחת לפני כדור הארץ.
הרי געש גרמו וממשיכים לגרום אובדן חיים, חורבן רב, פחד ורעב. באינדונזיה השפעת פעילותם ניכרת במיוחד, משום שלמרות פעילות הרי הגעש חיה בה האוכלוסייה הרביעית בגודלה בעולם. באי ג'אווה לבדו מתגורר חלק נכבד מאוכלוסיית חצי הכדור הדרומי. אבל אין להתעלם מכך שהרי הגעש גם עוזרים לאינדונסים: האפר הוולקני אינו חומצי כמו במקומות רבים אחרים, והוא חשוב מאוד לפוריות האדמה. הוא מוסיף לה זרחן וסידן ומינרלים נוספים המאפשרים לתושבי ג'אווה ובאלי לגדל אורז שלוש פעמים בשנה. לכן מעדיפים התושבים באיים אלה להתגורר סמוך להרי הגעש, שהם המקומות הפוריים ביותר, ולא להימלט מהם.

שרשרת הרי הגעש האינדונסית – העוברת מסומטרה, דרך ג'אווה, באלי, לומבוק, סומבאווה, קומודו ועד פלורס ומזרחה וגם בסולאווסי ובאחדים מאיי מאלוקו – נראית כמעט מכל מקום. תמיד הם היו חלק חשוב מהמיתולוגיה המקומית, ופסגותיהם המתנשאות לגובה אלפי מטרים היו, כך האמינו ועדיין מאמינים התושבים, מקום מושבם של האלים ורוחות הקדמונים. אבל בין סלעי הבזלת וגלי האפר שוכנות גם נשמות רעות, אותן יש לרצות במנחה, אחרת הן עלולות לירוק אש תופת. בימי קדם, הרבה לפני שהגיעו מוחמד, שיווה, בודהא או ישו לאינדונזיה, היה טבור העולם של בני ג'אווה הר געש לא ידוע במרכז האי, ועליו נבנו מזבחות להקרבת קורבנות אדם.

הר האש
בסוף האלף הראשון לספירה פרחה בג'אווה המרכזית ממלכת מטראם האגדית, שאנשיה הקימו את ארמנות בורובודור, דיאנג, פרמבנאן ומנדוט המפוארים. אבל בשנת 1006 לספירה נעלמה הממלכה לפתע. שנים רבות תהו החוקרים מה גרם להיעלמות המסתורית, עד שהתגלה כי הר הגעש מראפי (MERAPI) התפרץ בשנה זו וקבר את כל מרכז ג'אווה תחת שכבת אפר עבה. מאז לא חזרו ההינדואים לשלוט בג'אווה, והאי נכבש בידי המוסלמים.
מראפי, שפירושו "הר האש", הוא הר הגעש הפעיל ביותר באינדונזיה, ואחד הפעילים בעולם. ידוע לפחות על 12 התפרצויות שלו שבמהלכן נהרגו אנשים. הוא נחשב להר קדוש, ובכל שנה מטפסים אל פסגתו מאמינים אדוקים ומגישים מנחות לאלים.

בשנת 1984 התפרץ ההר, ומלועו הופיע ענן לוהט של אש שנע במהירות 300 קילומטרים לשעה. 200 בני אדם נהרגו. כמה ימים לאחר ההתפרצות היו סימני התעוררות בהר הגעש גונונג אג'ונג בבאלי. לאי הגיעו הנשיא סוהרטו ושריו, ובטקס שערכו כדי לרצות את האלים הקריבו 80 בעלי חיים. ההר נרגע.
ב־22 בנובמבר 1994 התפרץ מראפי שוב, ולהבת האש שיצאה מלועו הפעור הגיעה לגובה עשרה קילומטרים. הלוע התפוצץ, וזרמים חזקים ורותחים של סלעים, גז ואפר שטפו למרחק של יותר משישה קילומטרים, קוברים כל מה שבדרכם. התוצאה היתה 37 הרוגים ו־100 פצועים. 6,000 תושבים פונו מבתיהם.

מדי שנתיים־שלוש מתרחשות במראפי התפרצויות קטנות; מדי 10 עד 15 שנה – התפרצויות גדולות, ואחת ליובל בערך התפרצות ענק. למרות הפעילות האינטנסיבית של ההר, מתגוררים איכרים רבים בכפרים סביבו. ההתפרצות האחרונה אירעה ב־31 באוגוסט 1996. לבה ואפר כיסו בתים רבים סביב הר הגעש ומאות תושבים פונו. רשות הרי הגעש של אינדונזיה מסרה אז כי ההתפרצות אירעה כנראה בשל התמוטטות כיפת הלבה בלוע ההר. לטענת הרשות, עומד ההר בפני התפרצות גדולה והוא מסכן את חייהם של שני מיליון בני אדם. אנשי הרשות מעודדים את התושבים לעזוב את הכפרים הסמוכים להר, אבל למרות הסיכון נצמדים אלה לאדמה הפורייה.
כמו רוב הרי הגעש באינדונזיה, מראפי הוא סטרטו־וולקן; כלומר, הר געש שכבתי. צורתו כשל חרוט מחודד, והוא פולט לסירוגין לבה וחלקיקים מוצקים (שברי סלע, אבק ואפר וולקני) המכונים חומרים פירוקלאסטיים (חלקיקים שנוצרו מאש הגעש). במרכזו של הר כזה נמצא הקמין (קונדואיט), דרכו עולה המאגמה, וממנו מסתעפים שפכי לבה וגם שכבות של סיגים געשיים. כאשר המאגמה נוזלית יותר החרוט יהיה נמוך יותר, כמו בהוואי.

חוצבי הגופרית
ב־1993 התפרץ הר אחר באינדונזיה, איג'ן (IJEN), שבמזרח ג'אווה. גם כאן לא הפסיקה ההתפרצות את שיגרת החיים. מדי יום יורדים עשרות פועלים מההר כשהם נושאים על כתפיהם אסל עם דליים מלאים אבני גופרית גדולות. את הגופרית הם חוצבים מהלוע המעשן. בתוך הלוע שוכן אגם תכול־חלבי הנראה כמו אמבטיה חמה – קאווה־איג'ן. מסדקים עמוקים על חופו, שאדים רעילים בעלי ריח נורא עולים מהם, נאספות האבנים הכבדות.
פועל חרוץ יכול לשאת על שכמו יותר ממאה קילוגרמים. הוא מטפס עד שפת הלוע, ואחר כך יורד בשביל תלול שמוקף ביער גשם צפוף עד תחנת השקילה. משם ממשיך השביל עד היעד הרחוק – תחנת האיסוף. בסך הכל 20 קילומטרים. בתחנת האיסוף מקבל כל פועל כשני דולרים לכל המטען ויוצא שוב בדרך אל הלוע. בגופרית משתמשים לדישון (לאחר טחינה וערבוב עם פוספטים), ולתעשיית הסוכר.

מחופי התכלת של באלי נשקפים ביום יפה הר באטור (BATUR) והרי געש נוספים. אחרי כשעה של נסיעה ישרה, צפונה מכפרי האומנים של אובוד
(UBUD), במרכז באלי, מתחיל הכביש הצר להתפתל ולטפס במתינות לעבר ההר השחור. זהו הר באטור. ככל שעולים, מתרבים העננים. אם לא השכמתם קום, רבים הסיכויים שבהגיעכם לפסגה תהיו בתוך ענן אפור. מי שמגיע מוקדם זוכה לצפות בנוף מרנין: אגם ולצידו קונוסים געשיים, חלקם מעשנים, והכל עטור בכתר גדול של מצוק.

במהלך התצפית על הר באטור עטו עלי אנשי המכירות האגרסיביים ביותר שפגשתי מעודי. אנשי הכפר הנמצא ממש על שפת המכתש גייסו את כל כשרונם כדי לשכנע אותי לקנות אריגים, ציורים ומוצרי אומנות אחרים. הרכב שלנו התמלא ביצירות, וכל מה שנשאר זה לדבר על המחיר. העיסקה בוצעה. קשיחותם של המוכרים היתה רבה משלי. אלה אנשים שעומדים בפני רעשי טבע חזקים.

באטור הוא הר געש הנמצא בתוך קַלדֶרה כפולה, כלומר קלדרה בתוך קלדרה. קלדרה ("קדירה" בפורטוגזית, המקור מעברית) נוצרת כתוצאה מקריסה של שולי הר הגעש לתוך כיס המאגמה שהתרוקן, מתחת לפני הלוע. התוצאה היא מכתש ענק – במקרה של באטור רוחבו 13.5 קילומטרים – ללא ניקוז בדרך כלל. לעיתים נוצרת הקלדרה בצורה שונה: צינור הפליטה של ההר נסתם. הלחץ מלמטה רב מאוד ונוצרת התפוצצות אדירה, כמו במקרה הידוע של סנטוריני שביוון, שם האי הוא למעשה שולי קלדרה גדולה שהוצפה. בבאטור נוצרה בתוך הקלדרה הגדולה קלדרה נוספת, קטנה יותר. בתוכה התרומם אחר כך הר הגעש באטור ואת חלקה ממלא אגם גדול, המכונה אגם באטור.
הר באטור מתנשא לגובה 1,717 מטרים מעל פני הים ו־700 מטרים מעל פני האגם. הוא מורכב משלושה קונוסים קרובים. המרכזי מייצג את הפעילות הגעשית הצעירה ביותר לאחר חצי מיליון שנה של פעילות געשית אלימה של ההר כולו.

לנוכח האיום של הרי הגעש, הביקור בהם מעורר מחשבה. כך תיאר הסופר וההרפתקן ריצ'רד באנגס את הרגשתו על פסגת הר ברומו: "כאשר הלוע הרוחש הידהד לפני, והבטתי בנחיל המטיילים חוצה את ים החולות, הרגשתי חופשי מפחד, נקי מההר הרוגש. היתה חיוּת בלתי מובנת ושמחה בכל – באוויר, שהיה קריר כמי באר; בניצוצות מדבר החולות, שמסביב; בריח הגופרית החריף. הרגשתי את הדם דוקר בקצות האצבעות, את הריאות מתמלאות במהירות באוויר ואת הפנים רוחצות בזריחת השמש. הרגשתי בחוזקה את החיים ברגע ההוא, ואהבתי את זה".