בין מגוון המסלולים במוזיאון הילדים בחולון אשר מתאימים למבקרים צעירים, מוצגות גם כמה תערוכות קבע מרתקות המיועדות לילדים גדולים (מגיל 9 ומעלה) ולמבוגרים. אחת מהתערוכות הללו, "הזמנה לשקט", מצליחה לרתק, לרגש ולפתוח את הראש גם למבוגרים שבחבורה, וגם אם אינם מלווים בילדים. התערוכה חושפת את המבקרים לעולמם של החירשים וכבדי השמיעה, עולם בו אנחנו לא שומעים וגם לא מפעילים את מיתרי הקול אלא מתקשרים בדרכים חלופיות, כמו תנועות ידיים, הבעות פנים ושפת הסימנים. הביקור בתערוכה נפתח בתדריך קצר שלאחריו פוגשים את המדריך החרש (במקרה שלנו – מדריכה מקסימה בשם אורטל), שמעביר את הסיור. בשלב הזה המבקרים מקבלים אזניות ומרגע זה הם נכנסים לעולם הדממה. האזניות אמנם לא מצליחות לנטרל לחלוטין את הרעשים החיצוניים, אלא רק לעמעם אותם, אבל מרבית המבקרים מתמסרים לחוויה וגם ההתרגשות עושה את שלה, כך שמהר מאוד הרעש, לפחות החיצוני, נעלם. הניסיון להבין מה קורה מסביב, להיות בפוקוס ולהבין את הסובבים ממחיש כמה מאמץ ותשומת לב נדרשים ממי שאינו שומע כדי לתקשר עם זולתו. התחנה הראשונה במסלול נקראת "ריקוד הידיים", והיא מתאימה בדיוק לשלב בו עדיין לא מבינים מי נגד מי. המבקרים הסתדרו בחצי עיגול (זו הדרך הכי טובה להבטיח שמירה על קשר עין עם כולם) ואורטל הדגימה לנו, ללא מילים, איך מתקשרים עם הידיים. החושים מתחדדים וכמותם גם תשומת הלב לנוכחים האחרים בחדר ולאט לאט מתחילים להתרגל לסיטואציה החדשה. החדר הבא הוא גלריית הפרצופים. כל אחד מהמבקרים מכניס את ראשו לתוך מסגרת, על מסך באמצע מוקרנים פרצופים שמציגים הבעות פנים שונות – משמחה, דרך כעס ועד גועל, והמבקרים מתבקשים לחקות אותן. בשלב הבא מוצגות תמונות שמעוררות רגשות עזים – מפרלינים שמעוררים את בלוטות הטעם ועד לתולעים שמעוררות ברובנו דחייה, וזו הזדמנות לבחון איך אומרים "יאמי!" או "איכס" בלי לדבר. מכאן עוברים לחדר הנקרא מצבים משתנים, שם מוזמנים המבקרים להציג רגשות שונים באמצעות פנטומימה. משחק נוסף מחכה בחדר שיח הסימנים – המבקרים מתחלקים לשתי קבוצות כשמולם, על לוח משחק, מוצגות תנועות ידיים בשפת הסימנים, אשר מסמלות איברי גוף שונים, ועליהם לנחש איזה איבר כל תנועה מסמלת. משחקים כאלה בדרך כלל מעוררים בילדים הרבה התרגשות, שמחה ולעתים גם תסכול כשהדברים לא הולכים כפי שתכננו, והיה מעניין לראות איך הם מפנימים את הכללים ומביעים את כל אלה ללא קול. החדר הבא, שזכה לפופולריות גדולה במיוחד, הוא הבר השקט. כאן לומדים לנהל מפגש חברתי בלי להפעיל את מיתרי הקול. על הקיר ממול תלויים שלטים מאוירים שממחישים איך אומרים בשפת הסימנים "תודה", "כן", "לא", "כיף", "קשה" ועוד מילים נפוצות בשיחה יומיומית, ואחר כך אפשר לגשת לבר ולהזמין משקה או חטיף בשפת הסימנים. קשה היה שלא להבחין בעיניים הנוצצות של הילדים אחרי שהזמינו חטיף מסוים או משקה מוגז בשפת הסימנים – וקיבלו את מבוקשם. רגע לפני סיום, מתקיים דיאלוג עם המדריכה באמצעות מתורגמנית. השיח הזה היה מרגש משום שהוא מנפץ הרבה סטיגמות. אם בהתחלה המבקרים חששו מעט לשאול, הרי שאחרי שהמדריכה סיפרה קצת על עצמה – חירשת מלידה במשפחה שבה כולם חירשים, שלמדה באמצעות סייעת בכיתה של שומעים, השאלות לא הפסיקו להגיע. מהר מאוד היה ברור לכולם שהחירשים לא מסכנים ולא זקוקים לרחמים, וכשמתייחסים אליהם כשווים (ואם אפשר, גם יוצרים איתם קשר עין), הם יכולים לעשות הכל. המדריכה שלנו סיפרה שהיא התנסתה במכשיר שמיעה ובשתל, אבל תוך זמן קצר ויתרה עליהם כי היה לה יותר מדי רועש והיא מעדיפה את השקט. ומשהו באמירה הזו, שהחירשים יכולים להיות מרוצים ממצבם, גרם לכולם לצאת עם חיוך על הפנים. ההשפעה של התערוכה נשארת זמן רב אחרי הביקור וכדאי שהיא תהיה חלק מתכנית הלימודים של כל בית ספר בישראל. היא מאפשרת לכל ילד לגלות את הכוחות שטמונים בו ואת יכולותיו לתקשר עם הסביבה, פותחת צוהר לעולמם של החירשים וכבדי השמיעה, מעלה את המודעות לשונה ושוברת סטיגמות. ובעולם שבו כולם עסוקים בסמארטפונים וכמעט לא מביטים על הסובבים אותנו כשאנחנו מתקשרים איתם, יש לנו המון מה ללמוד מאלה שגם אם הם לא מביעים את עצמם בקול, אינם שוכחים לדבר עם העיניים ולהקדיש תשומת לב רבה למה שנמצא מסביב. בתמונה הפותחת: משחק שיח הסימנים |
–
דארין הגיב:
אני הייתי בו בתור טיול מהבית ספר והיה מושלם מממאאוודד משה היה המדריך שלנו