תל חדיד – בריזה מול שקיעה

הגעה מהמרכז: נסיעה בכביש ירושלים – ת"א (מספר 1) מזרחה עד מחלף בן שמן. פונים מהכביש הראשי בפניה לכיוון בן שמן ובצומת T המרומזרת פונים שמאלה (כביש 443). בפניה הראשונה, צומת מודיעים, פונים שמאלה (רמזור) אל כביש מס' 444 צפון, לעבר שוהם, אלעד, ראש העין. כעבור שני קילומטר בערך תהיה פנייה ברורה ימינה (משולטת בשילוט חום אל אנדרטת חיל התחזוקה וכן לתל חדיד). נסיעה בכביש הצר (ההופך לדרך עפר בהמשך) ולצדו סימון שחור, תוביל אותנו אל חלקו המזרחי של התל ומשם אל מגרש חנייה סמוך לשיא הגובה. מכאן מתחיל הטיול.

• מסלול מעגלי, אין צורך בהקפצת רכבים.

עצי זית מסוקסים
למרות שטבעת החנק דמוית הכבישים, המחלפים והבניינים סביב תל חדיד הולכת ומתהדקת, ולמרות שכביש 6 חולף היום במנהרה תחת שיפוליה הצפוניים של הגבעה, נותר התל העתיק פינה מיוחדת לבקר בה. כאן, כשרבי הקומות של גוש דן נראים באופק, עדיין נוכל לפגוש עצי זית עתיקים ומסוקסי גזע. בקיץ יפה במיוחד לבקר במקום בשעות אחר הצהרים ועד לשקיעה. לצד הנוף היפה תגיע אלינו גם הבריזה הנעימה ממערב. לעיתים נדמה כי כאן היא קרירה יותר (אולי בגלל שבמהלך היום נתון האזור לכבשן של חום).

הגבעה בראשה אנו ניצבים חולשת על חלק גדול מבקעת לוד. כבר הזכרנו את גוש דן, שנראה בסמוך לאופק, אולם בטווח הקרוב יותר נוכל לצפות על רמלה, לוד ובן שמן מדרום מערבית לנו, על שדה התעופה וגוש דן ממערב, ומצפון נראה את שוהם ההולכת ומתפתחת. מזרחה מהתל נוכל לראות את המורדות הציוריים של דרום השומרון ועליהם הכפרים קיביה, בודרוס וניהלין.

קשה להגדיר מסלול מדויק בתל חדיד. יש כאן רשת ענפה של שבילים המטפסים לתל ויורדים ממנו או מקיפים אותו טבעות טבעות. כדאי שפשוט נצא לדרכנו. אם בכל זאת רוצים להיצמד לסימון השבילים ניתן להעפיל אל ראש התל בדרך המסומנת שחור. לרדת ממנו צפונה בשביל מסומן ירוק (ובמקביל לו שביל ישראל) עד המפגש עם דרך עפר טובה, מסומנת כחול, שבה פונים שמאלה ושבים אל נקודת החנייה. האורנים הגדולים בסמוך למקום בו חנינו את הרכב, כמו גם שיא הגובה של התל, ישמשו לנו נקודת ציון ברורה בכל מקום בו נמצא.

כיוון שהנקודה, בדומה ללטרון, מהווה שער עבור מי שבא מהים במערב אל תוך הארץ, היתה במקום התיישבות מבוצרת משך תקופה ממושכת. מאז ימיו של יהושע בן נון ישבו כאן עבריים, אולם השם חדיד מוכר מאז ימי שיבת ציון, והשתמר בשמו של הכפר הערבי שהיה כאן עד קום המדינה: אל-חדיתא.

מגילוי לגילוי
השרידים הנראים על פני השטח מציינים תקופות ממושכות ושונות. אם אתם מטיילים עם ילדים, אפשר לתת לקטנים להוליך מגילוי לגילוי: בורות מים (זהירות! בורות רבים פתוחים), גת – מתקן לדריכת ענבים ובתי בד, שבהם הפיקו את שמן הזית. זיתים, כפי שניתן לראות, גודלו כאן עד העת המודרנית. מדרונות התל מכוסים בצפיפות בכרמים של עצי זית. הם גודלו על ידי ערביי המקום עד 1948, ומאז מטופלים חלקית על ידי הקק"ל.

לא רבים המקומות, בוודאי לא במרכז הארץ, שבהם אפשר לראות עצי זית כה יפים. בנוסף לזיתים ניתן לראות פה ושם עצי פרי נוספים: שקד, חרוב, רימון וגפן. בולטות במיוחד הן משוכות הצבר שבקיץ נותנות פרי משובח. אחד הממצאים היפים ביותר שהתגלו כאן הוא כנסייה ביזאנטית למרגלות התל. לכנסייה רצפת פסיפס יפה שבה מתוארת ספינה שטה על הנילוס, החי והצומח על גדותיו וכתובת "איגיפטוס" (מצריים), המסירה כל ספק מלב באשר ליעד ההפלגה.

חבל שנצא לתור אחר הפסיפס. אם חשקה נפשנו לראותו, מוטב שנעלה על רכבנו ונבקר במוזיאון הימי בחיפה, שם הוא משומר כהלכה ומתנוסס בגאווה. לאחר ששוטטנו כהלכה בינות לסלעים, השרידים הארכיאולוגיים, הזיתים ומשוכות הצבר, נוכל בדומה לשבי ציון המקוריים ליהנות משקיעה יפה שתבשר את חזרתנו הביתה.