תל אביב מזדקנת: בחזרה לעבר

גימנסיה הרצליה. עמדה במוקד החיים התרבותיים והחברתיים של תל אביב בראשיתה, כמקום לאסיפות, לתערוכות, למופעי תרבות ולתפילה | צילום: אוסף הגלויות מאיר יעקב, באדיבות זהורית שומרט-רביב

ביפו. פניה לימדה חשבון כשבידה בצל או תפוחי אדמה לקילוף. לאחר נדודים ממקום למקום הונחה ב־1909 אבן הפינה למבנה הגימנסיה ברחוב אחד העם 7 בקצה רחוב הרצל, הרחוב הראשי של השכונה החדשה אחוזת בית. האדריכל יוסף ברסקי תכנן את המבנה בהשראת מודל בית המקדש בשילוב אלמנטים מזרחיים, ובהשפעת בוריס שץ, מנהל בית הספר בצלאל, שולבו בבניין מגדלים המסמלים את קרנות המזבח. הגימנסיה שימשה כמרכז החינוך והתרבות של העיר ועמדה במשך שנים במוקד החיים החברתיים כמקום לאסיפות, לתערוכות, למופעי תרבות ולתפילה.
מקומו של הבניין היה לרועץ כבר בימיה הראשונים של השכונה, שהיתה לעיר, משום שהיה ברור כי הבניין יחסום את רחוב הרצל. ההחלטה להרוס את הגימנסיה אושרה סופית במרץ 1940. לפי תוכנית בניין עיר מספר 45 הוחלט "שרחוב הרצל יימשך עד הים, לאחר שבית הגימנסיה ייבנה במקום אחר". ההריסה התעכבה עד 1959, ובשנת 1962 נחנך על המגרש שבו ניצבה הגימנסיה מגדל שלום, גורד השחקים הראשון בישראל. כיום מוצגים בו, בין השאר, קירות פסיפס של האמנים נחום גוטמן ודוד שריר המנציחים את תל אביב הקטנה ואת הגימנסיה.

קולנוע מוגרבי
יעקב מוגרבי, בעל בית מסחר גדול בדמשק, עלה לארץ בשנת 1925, קנה כמה  מגרשים בתל אביב, ובהם אחד ברחוב אלנבי שאותו ייעד לבית מגורים

שוטר תנועה בכיכר מוגרבי, 1952. השעון שעמד בכיכר היה למקום מפגש של תושבי העיר הצעירה | צילום: רודי ויסנשטיין, צלמניה פרי-אור

נאה למשפחתו, שיוקם מעל פסז' מסחרי. לפי המיתולוגיה העירונית, כשבנה ברחוב הרצל גילה להפתעתו שהפועלים חוסכים את דמי ארוחת הצהריים כדי לרכוש כרטיס לאופרה של גולינקין שהוצגה בראינוע עדן. אז גמלה בלבו החלטה לבנות תיאטרון וקולנוע שיוכלו לשרת אופרה וגם לארח קונגרסים ציוניים.
הבנייה הסתיימה ב־1930, ובמבנה בלטו חלונות מעוטרים בסגנון אר־דקו וזכוכיות צבעוניות ששולבו באולם התיאטרון. בקומת המרתף היה אולם הצגות, ומעליו אולם קולנוע עם החידוש הטכני המיוחד: גג נע שנפתח בקיץ, ואף נתן השראה לאחד מסיפורי "ספריית הבלש" של דוד תדהר, שבו נלכד הפושע כאשר סגרו עליו את הגג. במוגרבי פעלו שני אולמות: קולנוע מוגרבי הגדול, שכלל יציע, וקולנוע סטודיו הקטן, שבו הוקרנו סרטי איכות. באולם התחתון הציגו במשך שנים תיאטרונים רפרטואריים וסטיריים, ובהם האוהל, הבימה, המטאטא, הקאמרי, הקומקום, לי לה לו, וכן הועלו בו מופעים של ברכה צפירה. רק עשר שנים לאחר הקמתו הוצגה בו אופרה. השעון המפורסם שעמד בכיכר מוגרבי, שנקראה ב' בנובמבר לציון התאריך שבו נשלח המכתב הידוע בשם "הצהרת בלפור", היה למקום מפגש של תושבי העיר הצעירה. בשנת 1989 נהרס בניין מוגרבי לאחר שריפה והפך למגרש חניה.

קזינו גלי אביב
מראשית שנות העשרים של המאה הקודמת היה לתל אביב קזינו משלה. לא היה זה מועדון הימורים, אלא מסעדה, בית קפה ומועדון ריקודים בסגנון אירופי, שנבנה על מזח מיוחד במקום שבו נשפך רחוב אלנבי לים, כיום חוף ירושלים. בנשפי ריקודים רקדו אנגלים עם בנות זוג תל אביביות, ולצלילי תזמורת של

קזינו גלי אביב. בעיני אלתרמן היה המקום "הפייטן הראשון של תל אביב, האוריגינל הראשון שלה". ערביי יפו דווקא נבהלו מהבניין המוזר וזעקו נגד "המבצר הענקי שבונה תל אביב במסווה של בית קפה" | צילום: אברהם סוסקין, מתוך "תל אביב, אלבום מראות", באדיבות הוצאת מודן

ארבעה נגנים שירתו מלצרים בחליפות ערב את שמנה וסולתה של החברה בתל אביב, סופרים ומשוררים, פעילי ציבור, אצולת ממון ואצולת השלטון הבריטי. בעיני נתן אלתרמן היה הקזינו "הפייטן הראשון של תל אביב, האוריגינל הראשון שלה… אילו עברתם בו לאור נר הססני, הייתם מעוררים בפינותיו הטחובות הרבה מאהבותיה ושיריה ודמויותיה של העיר הזאת, אשר נמלטו משכחון רק אליו".
את הרעיון והתוכנית להקמת הקזינו הגו כמה עולים מאודסה, והיזם סולומון קרזנובסקי הצליח לשכנע את דיזנגוף להשקיע בפרויקט שלושים אלף לירות שטרלינג. במיתולוגיה התל אביבית מוכר הסיפור על הטיית רחוב אלנבי לים כדי שיגיע לקזינו, שנפתח ב־1922 בנוכחות כל הסלבריטיז של התקופה. שנה אחר כך חכרו את הקפה בעלי ראינוע עדן והעניקו לו את השם "קזינו גלי אביב". המקום הפך ללהיט אופנתי, בעיקר בזכות חזותו הארכיטקטונית המיוחדת, פרי תכנונו של האדריכל יהודה מגידוביץ, שעיצבו כטירה קסומה עם מרפסת המרחפת מעל המים ומזרקות מים עם תאורה מיוחדת הניצבות מול שולחנות מעוטרים בשמשיות. המבנה המפואר בסגנון חווילות פאר איטלקיות הזכיר לרבים את סגנון הבנייה באודסה, אבל בעת בניית הקזינו בסוף 1921 נבהלו ערביי יפו מהבניין המוזר ההולך ומוקם על שפת הים, ובעיתונים זעקו נגד "המבצר הענקי שבונה תל אביב במסווה של בית קפה". צמוד לקזינו פעלו בתי מרחצאות חמים וקרים ומלתחות שלא היו מביישים עיר קיט ומרפא כאודסה.
לאחר כעשור סר חינו של הבניין, והלכו ורבו הטענות כי הוא מסתיר את הים מעיני המטיילים. בשנותיו האחרונות הוא ניצב נטוש ומתפורר, עד שנהרס בפיצוץ יזום לעיני מאות סקרנים בשנת 1939 בטענה שהמבנה מעכב את פיתוח שפת הים.

גן החיות העירוני
כאשר עלה הרב ד"ר מרדכי שורנשטיין מגרמניה לישראל הוא רכש באיטליה כמה בעלי חיים, ובשנת 1935 פתח ברחוב שינקין 15 את "גן חיות", חנות לממכר ציפורים ויונקים שהתפרסמה בעיקר בזכות הקוף, אולי הראשון שראו ילדי תל אביב בחייהם. עם הזמן התרחבה אוכלוסיית בעלי החיים של

הג'ירפה הראשונה בתל אביב, 1949. גן החיות, שעמד במקום שבו נמצא היום גן העיר, נסגר ב-1980, ודייריו עברו לפארק הספארי ברמת גן | צילום: רודי ויסנשטיין, צלמניה פרי-אור

שורנשטיין, וכללה גם זוג גורי אריות שנשלחו מגן החיות של קהיר, זוג נמרים מהודו, ציפורים, תוכים, איילות, קופים וזוחלים.
לאחר שתדלנות רבה של חובבי חיות בתל אביב החליטה העירייה להקצות חלקת אדמה של שני דונמים וחצי בצפון העיר, הרחק מאזורי מגורים, לשם הקמת משכן מודרני לחיות. בשטח, על גבול הכפר הערבי סומל, היה פרדס ובו בריכת השקיה ערבית שהפכה לבריכת השחייה היחידה בעיר ואף שימשה לתחרויות. בינתיים נתרמו לגן החיות העירוני חיות נוספות רבות מכל העולם, והדבר חייב להגדיל את מספר הכלובים והסורגים. בנובמבר 1939, עם גמר בניית הכלובים, הועברו החיות למשכנן החדש, במקום שבו עומד היום גן העיר.
שורנשטיין ניהל את הגן עד שנת 1942, ואז נתמנה למנהל הגן קצין משטרה ששמו ברוך גופר. לגן הצטרפו דובים, פילים, גורילות וחיות אחרות. על הגבעות דילגו יעלים וצבאים, בנחלים רבצו תנינים, ואורחים מקרוב ומרחוק באו לחזות באטרקציות. במרוצת הזמן גדלה העיר והתרחבה, וסביב חלקת האדמה הקטנה של גן החיות נבנה אזור מגורים שלם. גן החיות מצא את עצמו בלבה של העיר המתפתחת, ושאגות האריות וריחות בעלי החיים שעלו ממנו פגעו באיכות חייהם של תושבי הסביבה. ב־1980 נסגר גן החיות, ודייריו עברו לפארק הספארי ברמת גן. היום חולש על שטח גן החיות הישן מגדל גן העיר, ובצלו, על המדרכה בכניסה למדשאות מרחוב הדסה, ניצב פסל קטן של שורנשטיין.

בניין הדואר והטלגרף
התפתחותה של תל אביב בראשית ימי המנדט הבריטי הביאה להקמתו של מבנה מיוחד לדואר מודרני, ובו כל החידושים האפשריים. המרכזייה החדשה מנתה חמישים קווים, ריהוט הפנים התהדר בעץ מהגוני ובאשנבי זכוכית נאים למכירת בולים, וב"דואר היום" נכתב: "בניין מיוחד לשח־רחוק התל אביבי". בניין הדואר והטלגרף, אחד הבתים היפים ביותר שבלטו בקו הרקיע בתל אביב של שנות העשרים של המאה הקודמת, נבנה ביוזמת שלמה פיינגולד צמוד לבתיו האחרים שבהם בלטו צריחים, מגדלונים דמויי בצלים ופסלי אריות מגולפים באבן. האדריכל יצחק שוורץ תכנן לבניין הדואר והטלגרף כיפה דמוית פעמון מסוגנן על גג הבניין, בפינה הפונה אל מפגש הרחובות לילנבלום ונחלת בנימין, שהשתלבה עם בתי פיינגולד המצועצעים. "בתי החלומות" קראו להם: את כרכוב הגג עיטר שעון גדול, כיאה לבניין ציבורי, ומדרגות מעוגלות רחבות הובילו אל פתח כניסה מקושת, מודגש בטיח מחורץ.
שלמה בן דוד פיינגולד היה מלונאי, עיתונאי, קבלן, יזם ונדבן, שבנה כבר ב־1904 את בית המלון המפואר בלה ויסטה על שפת ימה של יפו. קשריו עם כת נוצרית ונישואיו לאישה נוצרייה הוציאו לו שם של מוּמר, אבל הוא היה מכריז על דבקותו ביהדות והיה חותם בשם שלמה בן דוד זהב טהור. בתצלום המפורסם של "האסיפה המייסדת של תל אביב", המיוחס להגרלת המגרשים (ראו עמ' 25), ניצבת דמות בודדה על גבעה. לפי אחת הגרסאות, היה זה בנו של המומר שלמה פיינגולד שצעק: "משוגעים, מה אתם עושים?! אין כאן מים". זהו סיפור מופרך. לפיינגולד לא היו ילדים.
בשנות השלושים, לאחר שהוקם בית הדואר החדש באלנבי, מכר פיינגולד את הבית לבנק אשראי וכל "בתי החלומות" שניצבו על מגרשיו נהרסו. כך נכחדו יצירותיו של האדריכל המוכשר יצחק שוורץ, שאף כיהן כמהנדס העיר תל אביב בשנים 1925־1926.

בניין הדואר והטלגרף (מימין, עם הכיפה הירוקה). את הקמתו ציין "דואר היום" בכותרת: "בניין מיוחד לשח-רחוק התל אביבי" | צילום: גלויה בהוצאת משה ארדמן, אוסף שולה וידריך