תחנת החלל הבינלאומית: כשאין לאן לברוח

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד, בהנחה לגולשי מסע אחר! תחנת החלל הבינלאומית, ספטמבר 2002. את התחנה מאיישים צוותים של שלושה אסטרונאוטים בני לאומים שונים, המוחלפים מדי כמה חודשים באסטרונאוטים חדשים

נסמך על העובדה שמסעות מאוישים בחלל החיצון דורשים טכנולוגיות מתקדמות ומשאבים אדירים, שאפשר להשיגם רק במאמץ משותף של מדינות רבות.
החלל הוא מקום מתאים להתחלת שותפויות חדשות. הסביבה התובענית והאלימה והתנאים הקשים השוררים בה – העדר אטמוספירה וכוח כבידה, סכנות קרינה, מרחק עצום מהבית – כל אלה מחייבים שיתוף פעולה של אלה המבקשים לשרוד שם.
ניצנים ראשונים של שיתוף מהסוג הזה נראו כבר לפני כעשור בתוכניות חלל משותפות של האמריקאים והרוסים, החל במחקר משותף וכלה בטיסות מעורבות בחלל, שנמשכו לעתים פרקי זמן ארוכים ביותר. אתגר מרתק ויומרני הרבה יותר הוא תחנת החלל הבינלאומית, החגה זה כשנתיים במסלול נמוך יחסית מעל פני כדור הארץ. את התחנה מאיישים צוותים של שלושה אסטרונאוטים בני לאומים שונים, המבצעים בה סדרה של ניסויים ומחקרים מדעיים ומוחלפים מדי כמה חודשים באסטרונאוטים חדשים.
האם תחנת החלל הבינלאומית היא צעד ראשון בדרך להגשמת חזון השותפות האוניברסלית של בני הפלנטה? ימים יגידו. בתחנת החלל הנוכחית יש ייצוג ל־16 מדינות, רק מהעולם המפותח, בהן ארצות הברית, רוסיה, קנדה, יפן, בריטניה ומדינות אירופיות נוספות. בתור שכזאת, אפשר לראותה כמעין מעבדה אנושית הבוחנת הלכה למעשה את אפשרות החיים המשותפים בחלל. במובן זה, האסטרונאוטים שמאיישים אותה הם עכברי הניסוי.

יפנים בחלל
על פי הניסיון שהצטבר עד היום, טייסים, מהנדסים וחוקרים הבאים ממדינות שונות מצליחים לעבוד יחדיו בחלל בצורה יעילה למדי למרות הבדלים תרבותיים ומנטליים, שבאים לידי ביטוי בעיקר במצבי לחץ. על מנת למנוע חיכוכים פוטנציאליים בין בני הלאומים השונים, משקיעות סוכנויות החלל השונות מאמץ רב בחינוך ובלימוד מנהגים והרגלים תרבותיים של המדינות המשתתפות בפרויקט.
ג'ניס ווס, אסטרונאוטית אמריקאית ששהתה בתחנת החלל יחד עם אסטרונאוטים יפנים, גרמנים ורוסים, מספרת כיצד זה עובד: "למדנו, למשל, שכאשר היפנים פוגשים מישהו חדש הם לא נוהגים ללחוץ ידיים, אלא לקוד מעט – מנהג שלנו, האמריקאים, קשה קצת להתרגל אליו. באותה מידה קשה היה לנו לראות יפני משתדל למלא אחר הנוהג שלנו ומושיט לנו יד. בכלל,

ליפנים אין חיים קלים בחלל, לפחות במה שנוגע לאוכל. אכילה במקלות כמעט ואינה מתאפשרת, מאחר שהיא נזקקת לכוח הכבידה. במצב של העדר כבידה קשה מאוד לתלות את האטרייה על המקל, ולכן כל חברי הצוות משתמשים במזלגות ובסכינים".
הבדלי התרבויות עשויים להוליד גם מצבים מביכים. ווס מספרת כי הקוסמונאוטים הרוסים, למשל, נותנים משקל רב למפגשים פנים אל פנים ולא ממש מתלהבים מכתיבת תזכירים או מהתכנסויות רבות משתתפים. בתרבות שלהם, קשרים אישיים, לחיצת יד או הנחת יד על הכתף הם אמצעי קומוניקציה בעלי חשיבות רבה. גם ארוחות הן אירועים של חברותא, ודחיית הזמנה לאוכל או לכוסית עשויה להיתפס כעלבון. השונות התרבותית עלולה לבוא לידי ביטוי דרמטי יותר במצבי משבר ובעת שהות משותפת ממושכת בחלל.
סיפור אופייני הוא מה שאירע ב־1997 בתחנת החלל הרוסית מיר. בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת נחתמו לראשונה הסכמים לשיתוף פעולה בחלל בין האמריקאים לרוסים. בעקבותיהם נשלחו אסטרונאוטים אמריקאים לתחנת החלל מיר, לביצוע משימות משותפות עם הקוסמונאוטים הרוסים. מיר היתה תחנת חלל מזדקנת, תנאי המגורים בה היו קשים והצפיפות רבה. במשך 15 השנים שריחפה בחלל אירעו בתחנה כמה תקלות חמורות, שסיכנו את חיי הטייסים בצורה ממשית.
התנאים ששררו במיר הפכו את הרוח החדשה והאופטימית שהחלה מנשבת אז בין שתי המעצמות לרוח קרירה למדי. יחסים עכורים במיוחד שררו בחללית בעת שהותו של האסטרונאוט ג'רי לנינג'ר. עם חזרתו טען לנינג'ר שבמרבית הזמן ששהה בתחנת החלל היה עסוק בעבודות אחזקה ושירותים. היחסים עם שני עמיתיו הרוסים היו מתוחים מאוד, ונראה שחלק גדול מהזמן הם לא דיברו ביניהם. הרוסים מצידם טענו שלנינג'ר לא סייע להם כאשר פרצה בתחנה שריפה, שאיימה לכלות אותה במהירות.

החלל הזועם
שהות עם אנשים במקום קטן, בתנאי צפיפות ולחץ לאורך זמן עלולה להפוך בעייתית מאוד. ישנם פסיכולוגים המשווים מצב זה לתופעה המכונה "זעם הכבישים" (road rage): תופעה שמופיעה אצל נהגים הנוסעים נסיעה מונוטונית וממושכת בתוך פקק תנועה ארוך ללא יכולת לברוח. תופעה דומה, הם אומרים, מתרחשת כאשר תקועים

האסטרונאוטית פגי וויסטור, מהנדסת טיסה של צוות 5, הנמצא בימים אלה בתחנת החלל הבינלאומית. האסטרונאוטים שמאיישים את התחנה הם מעין עכברי ניסוי, הבודקים כיצד אפשר לחיות יחד בחלל

בתוך חללית במשך זמן ארוך בלי יכולת לצאת ממנה. במצב כזה קשה להיות נחמד לאנשים אחרים.
מה אפשר לעשות נגד תופעת "זעם החלל"? ד"ר אנדי תומס, אסטרונאוט אוסטרלי ששהה תקופות ארוכות במיר ובתחנת החלל הבינלאומית, מצא פתרון: "הדבר החשוב ביותר שגיליתי הוא שאני צריך למצוא סוג של פעילות יצירתית שתאפשר לי להוציא את עצמי, באופן פסיכולוגי, מהסביבה שבה אני מצוי, גם אם מבחינה פיזית אני כבול בה. עבורי היו אלה ציור ורישום. ביליתי זמן רב בשקט, עם עצמי, רושם כל מיני רישומים וציורים".
מסעות ממושכים בספינות קטנות ובתנאי לחץ אינם דבר חדש בהיסטוריה האנושית. במהלך מסעות החקר באזורי הקטבים במאות הקודמות נלכדו לא פעם קבוצות גדולות בספינות קטנות בתוך שדות קרח ונותקו מהעולם החיצון למשך חודשים ארוכים. סגן אלוף (מיל') יצחק (איזי) מאיו, שעבר בנאס"א אימוני הכשרה כאסטרונאוט, שמע שם את סיפורו של פריטיוף ננסן, חוקר נורווגי שנקלע עם חבר למבנה אבן קטנטן באזור הארקטי. השניים נאלצו לבלות יחדיו את כל חודשי החורף בשנים 1895־1896 ונקטו כמה פעולות יוצאות דופן על מנת לשרוד. בין היתר הם הפיקו נרות לתאורה משומן העור שגירדו מגופם. מה שמעניין בסיפור הזה הוא העובדה ששני האנשים הצליחו לשהות יחד במבנה הזעיר במשך תקופה ארוכה וקשה מאוד ללא בעיות מיוחדות ביניהם.
הזמן, אומר מאיו, הוא גורם חשוב בחלל. כאשר יש לך הרבה זמן פנוי, אפשר לשקוע בכל מיני מחשבות והרהורים. אתה עשוי להסתכל סביבך ופתאום להיזכר שאתה בעצם נמצא באיזה חדר סגור בלי יכולת לברוח ממנו. זו אחת הסיבות לכך שנאס"א דואגת לצייד כל אסטרונאוט היוצא למשימות במעבורת בספר קטן, המפרט את כל הפעילויות שיהיה עליו לבצע בחללית כמעט ברמה של דקות.
החיים האנושיים בחלל הם רק בתחילת הדרך, ובתחנת החלל הבינלאומית, בגובה של כ־390 קילומטר מעל ראשינו, ממשיכה חבורה של אסטרונאוטים ממדינות שונות לחפש את הדרך הטובה ביותר לחיות ולעבוד ביחד. סיפור לא פשוט. "היינו בישיבה במעבורת החלל", מתארת האסטרונאוטית ווס, "כאשר לפתע צלצל הטלפון האישי שלי. בכלל בלי לחשוב עניתי לטלפון, דיברתי קצרות וחזרתי לישיבה. זמן מה אחר כך צלצל הטלפון של גרהארד, אסטרונאוט חבר מגרמניה. הוא נתן לטלפון לצלצל ולצלצל ולא ענה. כאשר שאלתי אותו מדוע לא ענה, הוא השיב לי שקבלת השיחה עלולה היתה להתפרש כעלבון על ידי שאר חברי הקבוצה. 'אבל אני עושה זאת כל הזמן', אמרתי לו. 'נכון', הוא אמר, 'ובכל פעם שזה קורה, אני לא מרגיש ממש נוח'".