ב-28 בספטמבר 1993, כשבועיים לאחר חתימת ההסכם בין אש"ף לישראל, הוזמנתי להצטרף לביקור פוליטי של משלחת ערבית-יהודית למפקדת אש"ף בתוניס. הביקור נמשך חמישה ימים וסבב בשני מעגלים שונים: מפגש ראשון מסוגו עם אנשי אש"ף וביקור בארץ ערבית לא מוכרת, שאין לה קשרים דיפלומטיים עם ישראל. מאמר זה עוסק רק במעגל השני של אותו ביקור.
טסנו לתוניס דרך קהיר. בבוקר הנסיעה גברה בי ההתרגשות והתעצמה במיוחד כשהתייצבתי בתור ל"קווי התעופה התוניסאיים". מכאן ואילך כל צעד בביקור היה בחזקת "זו הפעם הראשונה ש…". את ההוכחה הראשונה קיבלתי כבר כשהתיישבתי במטוס: לידינו התיישבו שתי דיילות תוניסאיות, שהאזינו בקשב רב לעברית שבפינו ושאלו בהיסוס מהיכן אנו. "מישראל", השבנו. זה היה מפגש אנושי שכמה חודשים קודם לכן לא היה אפשרי. הדיילות התבוננו בנו בחוסר אמון וביקשו שלא נתלוצץ עימן, אך אט אט הכירו בכך שהן אכן עומדות מול פני האויב. הן ביקשו שנלמד אותן עברית ובמשך שלוש שעות הטיסה ניסיתי להעביר להן לקסיקון של מלים חיוביות ואופטימיות כמו "שלום", "חבר" וכדומה.
140 קילומטרים בלבד מפרידים בין תוניסיה לקצהו של המגף האיטלקי. מן האוויר אפשר לראות בבהירות את מיקומה המיוחד של תוניסיה: ארץ ירוקה, השוכנת בין שני אגניו של הים התיכון, עם רצועת חוף שנמתחת על פני כ-1,300 קילומטרים. איזור העיר תוניס וכל שפלת החוף המערבית מעובדים בצפיפות. לעומת זאת, החלקים המזרחיים והדרומיים של תוניסיה הם ברובם מדבריים. בין הרצועה המערבית הפורייה למדבר סהרה, שמהווה שליש משטחה של המדינה, נמתחת רצועת הרים שמגיעה עד סמוך לחוף הים. על כבש הירידה מן המטוס עמדתי מול נופו המהמם של אחד מן ההרים האלה: "בו אל-קרנין" או בערבית "משרקית" "ד'ו אל-קרנין" (משרק – האיזור המזרחי של המזרח התיכון הערבי ופרוש השם הוא בעל שתי הקרניים), שתי פסגות חדות שחולשות על העיר תוניס וסביבתה.
בסוף אותו ספטמבר ליהטו החמסינים בישראל ואילו בתוניסיה שרר מזג אוויר אירופי. הבליטה של תוניסיה אל תוך הים התיכון מאפשרת לה "לתפוס" פה מערכות קרות וגשומות גם בקיץ, אך לעיתים קרובות השפעת הסהרה גוברת על השפעתו הממזגת של הים וחום חמסיני משתלט על העיר.
המעבר ממצרים לתוניס מדגיש עד כמה נתונה הארץ הזו להשפעה מערבית. שדה תעופה נקי ומצוחצח הוא דוגמה אחת וקיוסקים צרפתיים לכל דבר, שמוכרים במחירים אירופיים, הם דוגמה נוספת. הערבית שבפי אינה מסייעת להתמודד עם ה"תוניסאית". זהו מין בליל של צרפתית מעורבת בערבית ספרותית קלאסית. השפה המדוברת בתוניסיה כוללת מלים שאינן מצויות ב"משרק". כך למשל, רחוב אינו "שריע" כי אם "נהג'", מלה שמוכרת לי רק מטקסטים מימי הביניים ואפילו קדומים יותר.
כביש רחב ונקי מוביל משדה התעופה אל תוך תוניס. העיר שוכנת כ-15 קילומטרים מקו החוף "כאילו בחרה בביישנות עדינה לא להיחשף לעיני כול על שפת הים" בשפתו של ההיסטוריון הצרפתי הדגול, פרננד ברודל.
הדרך מתפתלת בין בתים לבנים עוטים שיחי בוגנביליה ופרחי יסמין, בעלי ניחוח חזק ומשכר. דלתות כחולות וירוקות מעטרות את הנוף הים תיכוני הזה ואני חושב על עירי חיפה. על פי כל העדויות מתקופת המנדט כך בדיוק נראה מרכז העסקים של חיפה, עד אשר המרץ הבלתי נלאה והלא שקול של הישראלים חבר אל התיעוש המהיר כדי להפוך אותו למקום שהכל ממהרים לחלוף על פניו מפאת זיהומו ודלותו.
תוניס השורדת
OPPIDUM TUNICENSE היה שמו של הכפר הבֶּרבֶּרִי הקטן, שהפך לימים לעיר תוניס. הציוויליזציה הברברית, מן הקדומות בעולם, צמחה באיזור תוניסיה של ימינו כתרבות קדומה של מלקטים וציידים. אנו שומעים על תושבי האיזור לראשונה מפי היוונים, שכינו אותם "כפסיים" ו"לוביים", ומפי הרומאים, שקראו להם "בֶּרבֶּרִים" ומכאן שמם עד היום. איש אינו יודע בבירור את מקור שפתם: יש המשייכים אותה למצרים הקדומה ואחרים למשפחת השפות השמיות. הם היו ונותרו נוודים למחצה ואלה מהם שלא התאסלמו עדיין עובדים את גרמי השמיים (השמש והירח בעיקר) וגם המוסלמים ביניהם עדיין מקיימים באדיקות טכסים פגניים.
OPPIDUM TUNICENSE נבנה תחילה על גבעה בודדה ולאט לאט התרחב והתפשט לאורך החוף. ישוב ברברי הזה התפתח בצילן של השכנות המפוארות והמפורסמות קרתגו וקירואן, שתי ערים שחרבו במלחמות. מזלה של תוניס שפר והיא נותרה על תילה. איננו שומעים עליה רבות גם לאחר שהארץ הפכה לנקודה גיאו-פוליטית חשובה במערכת האיסלאמית. צפון אפריקה נכבשה במאה השביעית על ידי האיסלאם והטביעה את חותמה על הפוליטיקה האיסלאמית החל משנת 800, בימי הח'ליף העבאסי הארון אל-רשיד. אחד מנציביו הקים שושלת עצמאית, השושלת לבית אגלב, ומרכזה היה בעיר קירואן. קירואן נוסדה בשנת 670, התקיימה עד המאה ה-13 והיתה יורשתה של קרתגו. תוניס עלתה לגדולה וירשה את שתי קודמותיה הגדולות – קרתגו וקירואן – בזכותה של שושלת מוסלמית-ברברית, ה"חאפצידית" (1574-1229). היא היתה לבירתה של שושלת זו ואוכלוסייתה מנתה בתקופה ההיא כ-100,000 תושבים.
למחרת, ביום השני לביקורנו, תוך כדי נסיעות תכופות ממפקדת אש"ף אחת לשנייה, עברנו פעמים רבות בעיירת הנופש חמאמאת (מרחצאות). כיום חמאמאת היא אתר הנופש המפורסם ביותר בתוניסיה, אך עוד לפני כחצי יובל שנים היתה כפר קטן ולא ידוע. כיום קשה למצוא בה את בני המקום. תיירים ערבים ואירופיים ממלאים את רחובותיה הרחבים ואת החופים. לחמאמאת רצועת חוף מן היפות שראיתי – חול זהוב ומים שצבעם כחול חזק וזך. מכל גבעה ניתן לראות את קרקעית הים המסולעת. התארחנו במסגרת פגישותינו בכמה וילות וגילינו עד כמה נעים מזג האוויר שם, ומתברר שהוא לא משתנה כמעט במשך כל השנה. הווילות ממוקמות בין עצי הדר – תפוזים ולימונים בעיקר, המגיעים עד לקו המים.
עיירת החמאמאת התפרסמה בשנות ה-60, כאשר הממשלה הקימה בה מרכז בינלאומי לכינוסים וועידות על אדמה שהוחרמה, ואולי נקנתה, מידיו של מיליונר ממוצא רומני בשם ג'ורג' סבסטיאן. כמו נאצר כך גם חביב בורגיבה, משחררה של תוניסיה מן הקולוניאליזם האירופי, הלאים עם תחילת שלטונו את רכוש הזרים, אך בניגוד לעמיתו המצרי, עשה זאת בהדרגה ולא בקנאות של ממש וכך השכיל להעניק יסודות איתנים יותר לכלכלה התוניסאית. ליד מרכז העיירה ישנו אמפיתיאטרון פתוח ובו מתקיימים פסטיבלים שנתיים של תרבות ים-תיכונית. הפסטיבלים מיטיבים להעביר בשירה ובדרמה את התרבות המגוונת של תוניסיה: תערובת של השפעות החל מן התרבויות הברברית וההלניסטית, דרך המורשת האיסלאמית וכלה בחותם שהטביעה בה צרפת האירופית. היום ניזונה תרבות זו מהמערב ומארצות ערב, ובניגוד למדינות ערביות אחרות אינה נוטה בשלב זה להעדיף את האחד על פני האחר. החברה התוניסאית דחתה את האיסלאם הקנאי כמימד תרבותי יחידי, אך בה בעת היא אינה מתכחשת לחיוב ולעושר של התרבות המזרח תיכונית ועל כן אינה מייצרת (כמו שקורה לעיתים בישראל) חיקוי נלעג של אירופה או אמריקה.
בדרך חזרה מחמאמאת לעיר תוניס שוחחנו עם מובארכ, נהג האוטובוס. מובארכ הוא תוניסאי שעובד עבור אש"ף תמורת 140 דולר לחודש, ומהם מנכים לו ארבעה דולרים עבור נפגעי האינתיפאדה. "אינשאללה, יהיה שלום ואני אקבל עוד ארבעה דולרים", הוא צוחק. החברה היחידה במשלחתנו מתעניינת במצב הנשים בתוניסיה. מובארכ מסביר כי מזה עשר שנים יש "מהפכה מינית" במולדתו ועל כן ירד שיעור הנישואים, ואלו שמתחתנים נוהגים, שלא כבשנים קודמות, לעשות זאת בגיל מאוחר יותר (הסיבה, כמו במצרים, קשורה בוודאי גם לגובה המוהר). חצי מאנשי אש"ף בתוניסיה נשואים לנשים תוניסאיות. האם הן תתיישבנה בגדה המערבית ובעזה? תהיתי. מובארכ סיפר שרבות מהן אינן חפצות כלל ועיקר לעזוב את תוניסיה.
כשחזרנו למלון דיפלומט בו שהינו התבשרנו שראש עיריית תוניס מוכן לפגוש אותנו. היינו, ללא ספק, הישראלים הראשונים בארמון ראש העיר שהוא גם מושל מחוז תוניס. חדרו מרווח ומרוהט בטוב טעם; ועל הקיר, מאחורי שולחנו, תלוי תצלום אווירי של העיר. ראש העיר התעניין בבעיותיה המוניציפאליות של חיפה וסיפר לי שלפחות בעיות תקציביות אין לו. תקציבו הוא 60 מיליון דולר, לא כולל הוצאות חשמל ביוב ומים, שמשולמות ישירות מחשבון הממשלה.
יהודי ג'רבה
בעירייה נחשפתי לראשונה לפן היהודי של תוניסיה. ראש מחלקת הכספים בעיר תמה על כך שלא מצאתי זמן לבקר באי ג'רבה שם חיים רוב יהודי תוניסיה. הוא הביע נכונות לקחתני לסיור לשם אך לצערי לוח הזמנים הדחוס לא איפשר לי זאת. צר לי שלא הגעתי לאי ג'רבה, שהומרוס כה הרבה לשבחו באודיסיאה, שם אכלו עמיתיו של אודיסיאוס את פרי הלוטוס, שטעמו המתוק כדבש גרם להם לשכוח את משפחותיהם ומולדתם. ספר התיירות הרשמי של תוניסיה אינו מזכיר את דבר קיומו של בית הכנסת או הקהילה היהודית שם.
יהודי צפון אפריקה סבלו מגזירות קשות עד המאה השלוש-עשרה, אך אז חל שיפור רב במצבם, ואחרי גירוש ספרד חל שינוי משמעותי באופי הקהילות ובפעילותן. יהודי תוניסיה לא הורשו תחילה לגור בעיר תוניס עצמה אך לאחר שרבים מהם הפכו לסוחרים בשירותה של אחת המעצמות האירופיות התירו להם להתגורר בגבולות העיר, ומאז הם היו סמל לסובלנות היחסית של האיסלאם כלפי נתיניו היהודים, לעומת הרדיפות באירופה הנוצרית.
בתקופת הפרוטקטורט הצרפתי (1955-1881) זכתה הקהילה ליחס טוב במיוחד ושולבה בחייה הכלכליים והפוליטיים של הארץ. בשנות החמישים היגרו כ-15 אלף יהודים מתוניסיה לישראל ונותרו בה עדיין כחמישים אלף יהודים. גם אחרי שתוניסיה זכתה בעצמאותה, תחת שלטונו של הנשיא בורגיבה, לא השתנו היחסים בין הממשלה לקהילה. אחרי שבורגיבה חלה, התדרדר במידת מה מצב הביטחון של היהודים בג'רבה, אך דומה שתהליך השלום החזיר את השקט לאיזור זה.
האי ג'רבה, אגב, מפורסם בעיקר כמרכז של פעילי כת ה"אבאדיה" – אחת מכיתות ה"ח'וארג'" הקדומות בעולם. ה"ח'וארג', זרם דתי בראשית התגבשות האיסלאם, דרש ששליטי האיסלאם ייבחרו על-פי התנהגותם המוסרית ולא על-פי ייחוסם למשפחת הנביא. חבריו גם פירשו את הקוראן, פירוש צר כלשונו. בג'רבה חיים היום כ-28 אלף מבני כת זו.
שלווה אלוהית
בערבו של היום השני לביקורנו בחרנו לצפות בשקיעה, כמו סופרים ויוצרים כה רבים לפנינו, בכפר הציורי סידי בו סעיד, המשקיף על מפרץ קרתגו. במקורו היה זה "רבאט" – מבצר שבו ישבו לוחמים תלמידי-דת (מעין גרסה מוקדמת של הנח"ל). ה"רבאט" הופיע במאה השמינית עם תוואי חומה איסלאמיים קדומים שאליהם נוסף המינארט, צריח המסגד. לאורך החוף בתוניסיה יש מבנים רבים כאלה. הכפר קרוי על שם אבו סעיד אל-באג'י, מרוקאי אשר התמקם כאן במאה התשיעית כשחזר מן הח'אג למכה. בעקבותיו התיישבו חכמים צוּפִיִים רבים במקום (הצופיות היא תפיסה חסידית ומיסטית של האיסלאם) ואין בכך פלא – השקט והיופי מסביב יכולים לשכנע שאכן הינך קרוב לשלווה האלוהית ולהתמזגות שמיימית. הצוּפים בנו מסגד ומסדר ("זאוויה") אך לאלה אין כיום זכר, ובמקומם בנו אצילי העיר תוניס במאה ה-15 בתים אחרים, כאשר הקימו בכפר אתר נופש לתקופת הקיץ.
בעקבות מסעותיו של הברון רודולף פון ארלנגר, שכתב בראשית המאה ה-20 מדריך על העיר, הפך הכפר לאתר תיירות גם לאירופים. פון ארלנגר בנה ארמון בסגנון מעורב – אנדלוסי וברברי שהיום הוא מעין מוזיאון ממשלתי. המקום החביב במיוחד על הצרפתים בעיר הוא CAFE DES NATTES, בניין לבן ומקסים עם דלתות ו"משרביות" כחולות (שבכות קלועות מעץ ששימשו את נשות הבית להצצה אל העולם בחוץ). הכפר מטופח כיום על-ידי אונסק"ו והאווירה בו מזכירה כפרים באיי יוון. בבתי הקפה הציוריים, הנמצאים בכל פינה ובכל סימטה מרוצפת, מגישים תה עם צנובר. למשקה הטעים הזה קוראים "תה", בדיוק כמו בעברית ולא "צ'אי" בערבית. מגישים שם כמובן גם נרגילה בטעם מי תפוחים לקינוח, עם פיות חד-פעמיות מפלסטיק בגלל… האיידס. קפה ערבי טוב קשה להשיג כאן ורק הקפה "או לֶה" הצרפתי נפוץ בכל מקום.
את היום השלישי של ביקורנו בילינו בבנזיר (או ביזרט BIZERTE כשמו בתקופה הצרפתית) במנוחה מן הפגישות הפוליטיות. העיר נמצאת במרחק של כ-60 קילומטרים מתוניס, ואלה משתרעים לאורך רצועת נוף יוצאת דופן במזרח התיכון הערבי: שדות מעובדים ובתוכם, במרחק רב זה מזה, אחוזות קטנות ששימשו את המתיישבים הלבנים בתקופת הכיבוש האירופי. היום אלה חוות חקלאיות. הנוף מזכיר את דרום צרפת ואיטליה.
ביזרט היתה במקורה עיר פניקית ולאחר מכן קולוניה רומית בעלת השם הקליל היפו-דיאריטוס. החאפצידים הפכו אותה לעיר משגשגת והיא התפתחה במיוחד כאשר קלטה את המוסלמים הנסוגים מספרד הנוצרית. במבואות העיר יש שכונה שנקראת על שם המהגרים הללו השכונה האנדלוסית. האורחים מספרד בנו מצודה מפוארת, הנושאת עד היום את השם "המצודה הספרדית", ותוכננה על ידי הארכיטקט התורכי אליוג' עלי במאה ה-16. השם מתאים מעוד סיבה – עיקר מטרתה היתה להגן על העיר מפני התקפות חוזרות ונשנות של הצי הספרדי.
ביזרט חזרה לדפי ההיסטוריה עם כינונו של הפרוטקטורט הצרפתי ב-1881. הצרפתים הקימו שם את הבסיס העיקרי לצי המפואר שלהם, שמילא תפקיד חשוב בשתי מלחמות העולם.
בעיר אנדרטאות ומבנים רבים, המנציחים את מלחמת העצמאות נגד הכובש הצרפתי, ובולט במיוחד בית הקברות המרכזי, שבו אנדרטה מרשימה לחללי מלחמת השיחרור התוניסאית. זה היה המקום היחיד בו התנהגתי כמדריך טיולים ונתתי לחברי למשלחת הרצאה על שלטון צרפת – נוסח מקוצר של הקורס שאני מלמד באוניברסיטה. צרפת שלטה בתוניסיה למעלה משבעים שנה. הכל החל עם כיבוש אלג'יריה בשנת 1830, שכן מרגע שההתבססה שם חמדה צרפת הקולוניאלית את תוניסיה. ייתכן וזו היתה נכבשת עוד קודם לכן אלמלא נדרשו שנים כה רבות כדי להכניע את אלג'יריה.
ניחוח צרפתי
במאה ה-19 היתה תוניסיה מחוז עות'מאני, אך נשלטה בפועל על ידי דמויות מקומיות, ה"ביים". ה"בֵּיִים" לבית חוסיין שלטו בתוניס מ-1705 ועד 1957. המפורסם שבהם הוא אחמד ביי (1885-1837), הרפורמטור שבניינים רבים בערים השונות הם עדות לתהליך ההתמערבות שפתח בו בסוף המאה ה-19. הקונסול האמריקני הוג'סון הזכיר בשנת 1842 כי אחמד ביי זה היה הראשון במזרח התיכון שישב בישיבה מערבית ולא מזרחית, כחלק מנסיונו לחקות את אירופה. אירופה התערבה לראשונה בחייו כאשר נתין יהודי שלו בשם ספז דרס בשוגג עם עגלתו ילד מוסלמי ברחובות תוניס ונידון למוות. האירופים מחו על כך ושלטונו של הביי הושם תחת פיקוח בינלאומי. מאותו רגע חיפשו המעצמות הקולוניאליסטיות את הרגע המתאים כדי להוסיף את תוניס לאוצרותיהן.
צרפת חששה שאם היא תמשיך להסס בתוכניותיה יפול מחוז עות'מאני זה בידי האיטלקים וכך נפלה ההחלטה. ארבעים אלף חיילים צרפתים כבשו את הארץ תוך זמן קצר והכניעו את שבטים הברברים העקשניים.
הצרפתים שלטו בעזרת ה"ביים". הנציב העליון הצרפתי היה השליט בפועל וה"ביי" מעין מלך. תחת חסותה של צרפת גדלה קבוצת המתיישבים הזרים, וכמו באלג'יריה, הם הפכו לקבוצת לחץ, שפעלה נגד נסיגתה של צרפת מן הארץ. הזרים הפכו לפקידים הבכירים במינהל ולבעלים של הקרקעות בצפון המדינה.
הדחיקה של המקומיים מכל עמדות הניהול של חייהם, יחד עם החשיפה לרעיונות אירופיים ועליית רמת ההשכלה יצרו, כמו במקומות רבים אחרים במזרח התיכון, את קרקע הגידול ללידתה של תנועה לאומית. ב-1919 הקים עבד אל-עזיז ת'אבי את מפלגת ה"דוסתור" (החוקה) וכך החל מאבקה של תוניסיה לעצמאות. המלך התוניסאי, מונצ'ף ביי, הצטרף לתנועה הלאומית כאשר התבלט בראשה עורך דין צעיר בשם חביב בורגיבה, מי שהפך לשליטה של תוניסיה עד לשנות השמונים.
אחרי מלחמת העולם השנייה פתחה צרפת, שירדה מגדולתה כמעצמה של ממש, במשא ומתן על נסיגה. היה זה משא ומתן שהתנהל בסופו של דבר על מי מנוחות, במיוחד אם משווים אותו למאבק העקוב מדם בין צרפת לאלג'יריה. יחד עם זאת, המגעים לוו, למזלה של האומה הצעירה, בכמה קרבות של ממש, שניתן לכנותם מלחמת עצמאות – קרבות שאיפשרו ליצור אתוס של מלחמת שיחרור ותחושת שותפות גורל של כל בני תוניסיה. הקרב על העיר ביזרט בולט בין קרבות אלו. תחת לחץ זה ולחצן של מדינות ערב האחרות העניקה צרפת ב-20 במרץ 1956 עצמאות לתוניס וב-25 ביולי 1957 הפכה תוניסיה לרפובליקה בראשותו של הנשיא חביב בורגיבה. כוח צרפתי נשאר בביזרט עד שנת 1961 כחלק מן המאמץ המערבי כנגד הצי הסובייטי, אך לחץ כל-ערבי הביא בסופו של דבר לחיסול הבסיס הצרפתי שם.
פרט להיותה סמל במאבק הלאומי, ביזרט היא עיר יפהפייה שהמורשת הספרדית ואזורים כמו ה"קסבה" התוניסאית הקלסית מעניקים לה צביון ארכיטקטוני מיוחד. כמו בתוניס, גם כאן בולטים הבתים הלבנים, העוטים בוגנביליה בכל הצבעים האפשריים, וכל המהלך בה נכנע בקלות לקצב האיטי של חיי היום יום.
שוטטתי בעיר בחברת עיתונאי והוא, בסקרנות טיפוסית, פנה לשתי ילדות כבנות שלוש-עשרה ושאל אם הן יודעות איפה נמצאת ישראל. הן קימטו את מצחן ולפתע אורו פני אחת מהן: "זה רחוק", אמרה והצביעה לעבר הצפון, "זה אחרי איטליה".
אחר הצהריים ישבנו בבית קפה מקומי וברקע התנגנה מוסיקת "ראי" (מילולית פרושו דיעה, כאן הכוונה לדעתנות, אסרטיביות). זו היא מוסיקה שלחניה הם עירוב לטיני, צועני, ספרדי וערבי עם רקע ומקצב של פופ מערבי. המלים הן החלק החשוב ממוסיקת ה"ראי", והן מתריסות כלפי המסורת והדת וקוראות לאהבה חופשית ובלתי מסויגת. אין פלא שבאלג'יריה הפכה המוסיקה הזו לשנואת נפשם של הקנאים המוסלמים.
ככלל, במקומות שבהם ביקרנו בתוניסיה לא הבחנו בנטייה לזהירות ציבורית בכל הקשור בדת, דוגמת זו בה חשים בקהיר ובערי מצרים האחרות. בחוף אלכסנדריה, למשל, מגיעות נשים עם הגלביה עד סף המים, כמו בחוף עזה כיום. בחופי תוניסיה, גם צעירות מקומיות לבושות בבגדי ים מכל המינים והגדלים.
קסבה לדוגמה
הריח השולט בכניסה לשוק של תוניס הוא ריח הקוסקוס המקומי, שאוכלים אותו בידיים ומנה ממנו משביעה אותך לכל היום. החנויות בכמה מרחובות השוק ממוסחרות ומוכרות פחות או יותר את אותה פרפירנליה מוכרת של תיירות ים-תיכונית: בדים, פסלוני עץ מגולפים ועדיים לרוב. כדאי לחפש כאן, כמו בח'אן אל-חלילי בקהיר, את הקסבה למקומיים, שבה נמכר הכל לצרכי התושבים. בקסבה זו מצאנו רבים ממרכיבי הקבע של המטבח הצרפתי. הבגט המפורסם, למשל, מוצב על דוכנים בכל פינה במקום פיתות או כעכים.
ביקשתי ממדריך מקומי שיעלני על אחד הגגות, משם אפשר לראות את השערים הרבים של הקסבה ואת תוואי הקסבה המקורית. כזכור תוניס הקדומה ניצלה מהחורבן שהיה מנת חלקה של שכנתה קרתגו, אך בעת החדשה לא תמיד שפר מזלה. במאה ה-16, בעת מלחמות ספרד-תוניס נהרסה העיר כמעט עד היסוד, ורק במאה ה-17 חזרה לתפקד.
בקסבה של תוניס יש שני סוגי מסגדים: כאלה עם צריח מרובע, שהקדום שבהם נבנה במאה ה-13 ושימש כמודל לעולם הערבי כולו, ולצידם, מסגדים עם צריחים מתומנים, כמו מסגד חמודה פאשא ברחוב סידי בן ארוס. בין המסגדים המרשימים של תוניסיה מועלה על נס המסגד הגדול בקירואן, שיחד עם המסגד של קורדובה, נחשב לאחד המסגדים הגדולים מהתקופה האיסלאמית המוקדמת. ניתן לראות חיקויים שלו בעיר תוניס – זהו דגם מיוחד לצפון אפריקה שבנוי בצורת האות האנגלית T.
כיוון שנבצר ממני לבקר במסגד הגדול בקירואן לא נותר לי אלא להתנחם בביקור בזיתונה, מן האוניברסיטאות הקדומות בעולם, מרכז הלמידה והצמיחה התרבותית בימי בית החאפצידים. זיתונה (מן השם "זית" – עץ הזית) נוסדה בסוף המאה השביעית, ונבנתה מחדש במאה התשיעית. זו האלמה מטר של כמה מן המדענים המוסלמים הגדולים, ביניהם עלי אבן זיאד, שמת במאה השמינית ונקבר על יד בית החולים עזיז עות'מן בעיר, והאימאם אבן עראפה שמת במאה ה-14. על חצרו הרחבה, ששימשה כאולם תפילה, המוקפת בקשתות רחבות, הוא מזכיר את מסגד אבן טולון, אך הצריח שלו מרשים הרבה יותר. הצריח המרובע ומעוטר בתחריטי אבן מסולסלים וקשתות מוריות וביזנטיות, שיוצרות בקצהו העליון מעין מרפסות.
מן המסגד יוצאות סמטאות רחבות למדי, שכל אחת מהן היא שוק, וכל אחת נושאת שם על פי מרכולתה בעבר. זו דוגמה של מבנה מסורתי של שוק מזרח תיכוני, שנשמר כאן בצורה מופלאה. בקצה של כל רחוב כזה, ככל שמתקרבים למסגדים שבטבור הקסבה, מכרו רק סחורות שנעמו לאף ולאוזן: בשמים, משי, ספרים ותכשיטים. את המוצרים בעלי הניחוח הנעים פחות מכרו בשולי השוק, וכאשר היה מדובר במצחינים של ממש, מחוץ לחומות.
פריס וקרתגו
תוניס המודרנית היא פריס בזעיר אנפין. מהגנים הציבוריים עם בריכות המים במרכזם ושבילי העפר בתוכם ועד שדרות חביב בורגיבה שנבנו כחיקוי של השאנז אליזה הפריסאים. גם מבתי הקפה וחנויות הפרחים והספרים עולה ניחוח צרפתי ורק שמות הרחובות המובילים אל שדרות בורגיבה מצביעים על ההבדל, כולם שמות ארצות ערביות. בורגיבה, אגב, מעולם לא קיים יחסים טובים עם שאר המדינות הערביות. בימיו שרר מתח רב ביחסי תוניסיה עם אחיותיה הערביות וגם הכבוד שניתן בהענקת שמותיהן לרחובות המרכזיים, כולל רחוב פלסטין, לא חיפה על המתיחות שליוותה את המדיניות העצמאית של הנשיא – כזכור, גם כלפי מדינת ישראל.
במרכז השדרה חלקה תוניסיה כבוד רב למפורסם שבבניה – אבן ח'לדון, שהיה אחד מגדולי ההיסטוריוסופים בעולם (1406-1332). תלמידי היסטוריה רבים לומדים בכל מקום את ה"מקדמה" (ההקדמה) לספרו על תולדות הברברים בצפון אפריקה. זו תיאוריה היסטורית שעוסקת בתרבות האנושית כולה והראשונה שקבעה שקיימת חוקיות היסטורית. ח'לדון נחשב האב המייסד של הסוציולוגיה, ההיסטוריוסופיה ולימודי התרבות בעידן החדש.
לא פחות מרשימה מבחינה ארכיטקטונית היא כיכר ה-7 בנובמבר שנמצאת בסמוך לשדרות בורגיבה. ניתן בבירור להבחין בתחרות שבין שני האתרים וזו אינה תחרות ארכיטקטונית גרידא אלא בנייה שמבטאת מאבק פוליטי סמוי. התאריך המלא שעל שמו נקראת הכיכר החדשה הוא 7 בנובמבר 1987, יום עלייתו של נשיאה הנוכחי של תוניסיה, זין אל-עבדין, לשלטון. הוא עלה על הכס לאחר הדחתם השלווה של בורגיבה החולה ואשתו, שקיוותה לשלוט אחריו. מדאם בורגיבה עדיין חיה בתוניסיה בחווילה כפרית. אל-עבדין לעומתה חי בחווילה מפוארת על חוף הים, סמוך לקרתגו, ומקפיד על גינוני שררה דיקטטוריים. אך לפחות בהצהרותיו, ופה ושם במעשה, הוא הפך את תוניסיה למדינה דמוקרטית בין ארצות ערב. הוא שיחרר אסירים פוליטיים, השיב גולים לארצם ואישר ריבוי מפלגות: ולמרות שדו"ח אמנסטי עדיין מצביע על פגיעות חמורות בזכויות האזרח בתוניסיה, יתכן ששם בכל זאת נסללה הדרך לדמוקרטיה ערבית.
סיימנו במקום שבו הכל התחיל – בקרתגו. פאר היצירה הפניקית. ההיסטוריון הבריטי ארנולד טוינבי מנה שלוש מעלות אצל הפניקים: הפיצו אמונה באל אחד, המציאו ושיכללו את הכתב, ופרצו את גבולות הים התיכון. "מה תימה שבני יוון ורומי לא חיבבו את השמיים הללו, הם בנו אימפריה מסחרית אדירה, הם היו עשירים והיו נטע זר", כתב ההיסטוריון צבי הרמן.
בקרתגו הכל החל עם נסיכה: אליסה מדידו, נסיכה פניקית מצור שחפצה במושבה משלה בממלכת המושבות הימיות. היא ברחה מעריצותו של אחיה פיגמליון מלך צור ולפי האגדה חמדו להם הברברים בעלי הקרקע לצון עם הגברת הנכבדה ואמרו לה שתוכל לקבל שטח בגודל אחוריה של פרה. הנסיכה הפניקית לא התייאשה. היא חתכה את אחוריה של הפרה לפסים, הקיפה בעור הגזור את השטח שביקשה לעצמה ויצרה את "קרת החדשה" הלא היא קרתגו. ואיזה מקום יפה מצאה לה: על גבעת בִּירסָה המשקיפה על המפרץ והים הקסום. קרתגו היתה החוליה החשובה ברשת הקולוניות הפניקיות. במאה הרביעית לפני הספירה, עם נפילתה של צור בידי אלכסנדר מוקדון, הפכה קרתגו לחשובה שבמושבות הפניקיות.
המושבה הזו הצליחה לעמוד בהתקפות היווניות עד המאה השלישית לפני הספירה ואחר כך, במעמסת המלחמות הפוניות עם רומא (261-146 לפני הספירה). הקרתגים, כידוע, לא עסקו רק בהגנה. בהנהגת חניבעל הם חצו, רכובים על פילים, את האלפים ותקפו את רומא. שליטה על קרתגו הבטיחה שליטה על מיצרי מסינה, "מותני הצרעה", שבין פלרמו לתוניס, צוואר הבקבוק שמחלק את הים התיכון לשניים. מלחמות ה"פונים" נוהלו בשלוש מערכות והסתיימו עם נפילתה של קרתגו.
עם נפילתה נעלמו גם חברה ומערכת פוליטית מיוחדות במינן. בראש קרתגו עמד מלך שנבחר על ידי אסיפה, סנט, שהורכב מן האריסטוקרטיה והכוהנים, ומתחתיהם מעין שני קונסולים, המוציאים אל הפועל את השלטון הלכה למעשה. הקונסולים הללו נבחרו לשנה אחת בלבד. ושיטה זו היא שהיתה אחראית אולי לנפילתו של הגדול במצביאי קרתגו, חניבעל. כשהיה חניבעל באיטליה אסר עליו אחד הקונסולים מלחמה. וכך ציטט טיטוס ליוויוס, מפיו של המצביא הגדול ביום נסיגתו מאיטליה לקרתגו וסמוך לנפילתו: "לא העם הרומאי, שפעמים כה רבות הוכה והובס, לא הוא איפוא, שניצח את חניבעל, אלא סנט הקרתאגנים בצרות עינו וקנאותו" (טיטוס ליוויוס, תולדות רומא, תרגום שרה דבורצקי, הוצאת ביאליק, ירושלים, תשל"ב, עמ 284).
ואולי היעדר פנתיאון אלילי מובהק הביא לנפילתה של העיר, שהצליחה פעמים כה רבות לערער את שלוותה של האימפריה. בקרתגו, אלים פניקיים, כגון בעל המון ותנית, דרו בפנתיאון בשלווה לצידם של אלים יווניים ורומאיים; ואפילו אלים מצריים, כמו איזיס ורע, נכנסו לפנתיאון האלילי הקרתגי.
קרתגו כיום היא ים של עמודים, חצאי בנינים על רקע מפרץ כחול וקסום. וכרגיל במקומות שכאלה, מי שאינו ארכיאולוג בנפשו, יתקשה לראות בעתיקות חרבות אלו תחליף ראוי לעיר העשירה שתוארה בחיוניות כה רבה על ידי אוגוסטין הקדוש, שחי בתוניסיה; העיר ששבחיה שוררו בפי משוררי יוון ורומי. לא נותר ממנה הרבה כי אחרי הכל בהסתתו של קאטו הזקן, שחזר ואמר "Delenda est Carthago" ("יש להשמיד את קרתגו"), החריב סקיפיו אפריקאנוס את קרתגו עד היסוד.
ב-1985 ניסו התוניסאים לחלץ את קרתגו משכחת העבר והקימו פארק לאומי. השמות העבריים הקשורים במקום הזה יתעתעו בישראלים. בשיפולי העיר, במקום בו נחתה הנסיכה אליסה, נמצא מקום הנקרא תופת סלאמבו. פלובר בחר לסיים את ספרו "סלאמבו" בתיאור מצמרר של הקרבת קרבן אדם (כפי שכל מטייל למצרים מן הראוי שיקרא את שנהאת המצרי, כך ראוי לקרוא ולקחת עימכם את סלאמבו). כאן נשרפו האצילים שמתו והוקרבו ילדים כקרבנות אדם וכאן מתה סלאמבו כפי שמתואר במשפט האחרון בספרו של פלובר (בתרגומי החופשי) "כך מתה ביתו של המליכר, משום שהעזה לנגוע ברעלתה של תנית". פלובר, כמו הרומאים לפניו, ראה בקרתגיים אומה שעלתה באש משום שניסתה לגעת בשמש.
אין לך מראה מרנין יותר מן התופת הזו. עמודים רומיים ופניקיים ניצבים זה ליד זה בתוך גן של גרניומים ומאחוריהם דקלים ועצי נוי אחרים. בחלקים אחרים של העיר כדאי להשתמש בדמיון רב, ליהנות מן הנוף המהמם של גבעת בירסה, ולבקר במוזיאון שבארמון הביי – ארמון מן המאה ה-17 של ראש השושלת שהודחה, בסופו של דבר, על ידי בורגיבה.
החלק הרומי של קרתגו שמור להפליא, כולל וילה רומית שלא ניזוקה כלל ואמפיתיאטרון מרהיב מתקופת אדריאנוס (באמפיתאטרון מתקיים מדי שנה פסטיבל קרתגו של מחולות ומחזות). הוא שוכן על גבעה בשם גבעת אודאון. דרך מרוצפת מובילה אל הגבעה והעיר הרומית. הווילה הרומית השמורה, "ביתו של אביארי", כוללת פסיפס יפהפה שכדאי לראות. לא פחות מרשימים הם חורבותיהם של המרחצאות של אנטוניוס מידוענו. הן בנויות על חוף הים, ודרושה גמישות מסוימת וכושר דילוג אל המזח כדי לראותם בשלמותם. לצד המרחצאות יש בתי מלון ובתי קפה נחמדים.
הרובד הנוצרי של קרתגו אינו מרתק במיוחד, אך הוא שוכן באיזור מופלא של העיר וכדאי להגיע אליו לקראת שקיעה ולהתבונן במפרץ הקסום שלמטה, ואולי להרהר שוב במשמעות המלה ים-תיכוניות, אותה זהות חוצת-תרבויות ששורשיה מגיעים עד קרתגו, יוון, רומא, ביזנט, דמשק ופריס של המאה ה-19. זה המקום לתהות עד כמה בעצם עתידה ובטחונה של ישראל טמונים ביכולתה להכיר בזהותה הים-תיכונית ועד כמה הכרה שכזו היא סיבה להתרוממות הרוח. מה רע בעצם בהשתייכות לעולם הזה במקום הניסיון הנואש והעקר להישאר אי של תרבות אירופית? בתוניסיה, אחת מפינותיו הקסומות ביותר של הים התיכון, קשה להבחין בחסרונותיו של העולם הזה.
