פורטוגל היא החתיכה המלבנית שנמצאת בחלק המערבי של חצי האי האיברי. יש לה חופי ים שלא נגמרים וחלקם נפלאים באמת. מי הים אמנם קרים, אך נסבלים יותר בחלק הדרומי. ליסבון היא עיר נחמדה שיש בה את בריו אלטו, המקום בו אפשר לעמוד ולשתות מעשר בלילה עד הבוקר ואף אחד לא יגיד לך כלום אם תגלגל לך ג'וינט מחשיש מרוקאי שבא מהיבשת שמדרום. כבר מאות שנים יש לפורטוגלים את הגבול הכי שקט בעולם עם הספרדים, אולי זו הסיבה שהם קצת מנומנמים והמוזיקה שלהם איטית ומלנכולית – פאדו. הם מדברים פורטוגלית שלאוזן כמו שלנו נשמעת יותר רוסית מספרדית ומשוגעים על סרדינים, ועל שבלולים, ועל חזיר מעושן ועל ממתקים שנקראים פאשטל דה – בליין. מכל אלו שהזכרתי, הממתקים והקפה הם מהשווים ביותר בעולם. לגבי שאר האוכל – בואו נאמר שאפשר להבין איך ואסקו דה גמא מצא את הדרך להודו ומגאלן הקיף את העולם. הם פשוט מסתפקים במועט ואולי אף ברחו מהאוכל, אבל אלו האנשים שבמשך מאה שנים של תגליות בין המאות ה-15 ל-16 מצאו את הדרך הימית להודו, לברזיל ולמיצרי מגלאן. וזה, חוץ מהערים הימי-ביניימיות בלמונטה, אוורה, קוימברה, ברגה ואובידוס, יערות של אלוני שעם חופי ים ומוזיקת פאדו – סיבה מספיק טובה לנסוע לשם. לקריאה נוספת: |
| הכי מפורסם ואסקו דה גמא הוא אולי הפורטוגלי המפורסם מכולם. הוא נולד ב-1469 ובגיל 29 מצא את הדרך להודו. בהודו, חוץ מתבלינים, הוא אסף אליו יהודי, אותו הוא מכנה גאספר דה-גמא וזה משמש כנווט האישי שלו ולאחר מכן של קברל – האיש שב-1502 מגלה את ברזיל. הוא חזר להודו, שימש כשליט קוצ'ין, מת שם ב-1520 ועצמותיו הועברו לקתדרלה המפוארת והנפלאה של ביילן (בית לחם) שנמצאת ממערב למרכז ליסבון, מול אנדרטת מגלי העולם, על הכביש המוליך לאורך הים. נסיך התגליות |
| הבירה הקסומה ליסבון היא הבירה. שני מיליון פורטוגלים חיים בה. באמצע העיר שדרה נהדרת (החירות- לברטאד) שלאורכה בתי קפה ומסעדות והיא מוליכה לחלק התחתון של העיר הנקרא, ביישה – מרכז החנויות והחיים הטובים. השדרה עוברת למעשה בתוך עמק ובין רכסים, כשעל הרכס המזרחי נמצאת המצודה, מתחתיה הרובע החביב של אלפמה ומהצד המערבי עולה המעלית, וגם קרון טראם עתיק שמטפס בעליה תלולה לבריו אלטו, ה-רובע של ליסבון. בליסבון נהוג לאכול מאכלי ים. המקום הטוב ביותר לטעום אותם הוא בצד השני של הטאז'ו – הנהר האדיר שתוחם את ליסבון מדרום ונחצה על ידי שני גשרים ארוכים ומעבורות. מקאיש דו סודרה יש מעבורת אל אלמדה. ממש ביציאה מהחנייה שלפני המעבורות נמצאות שלל המסעדות המציעות מבחר סרדינים, סרגוסים, צדפות, דיונונים חרוכים, ושבלולים. באריו אלטו זה המקום להיות בליסבון. השכונה העליונה של ליסבון עם הרחובות התלולים והסמטאות הצרות שיורדות לכיוון גדות הטאז'ו. אחד המוצלחים הוא רחוב הוורד – רואה רוזה, בו נמצאים עשרות ברים ולידם עשרות אלפי אנשים שעומדים בשקט ושותים בירה, המון נערות צעירות ונאות, בחורים צעירים ותחושה של חברותא ענקית. הבירה והחשיש זורמים פה בחופשיות. תשתו ותעשנו כמה שתרצו, פה לא עוצרים אנשים על עישון וגלגול. |
| טומר – הנקודה היהודית פה מחכה לנו הפתעה. מתחת למצודת ארמון צלבנית מפוארת שאין כמוה בשום מקום אחר נמצא בית כנסת יהודי על שמו של אברהם זוקאטו, האסטרונום היהודי-ספרדי שהכין את עזרי הניווט לוואסקו דה-גמא. פה היה מרכז המסדר הטמפלרי שנקרא: "הקונוונטו דה קריסטו" והשיטוט בתוך חדריו ומתחת לקירות המפוסלים בני החמש-מאות שנה, יעשה טוב בעיקר למי שאוהב בניינים מרשימים ונאים. זה המקום לראות מה אפשר לעשות עם כסף גדול. הארמון-מצודה-מנזר נבנה על ידי דום עימנואל ה-1 עם הכסף שזרם מהכיבושים וגילויי העולם, להם הניח אנריקה הנווט את היסודות. בעצם רוב שכיות החמדה של פורטוגל היום – יסודן בתקופה הגדולה ההיא, של בערך מאה שנות שליטה פורטוגלית מוחלטת בנתיבי הים בין אירופה לאסיה. המקום הכי קדוש פטימה היתה כפר נידח עד ההתגלות הקדושה המודרנית שהפכה אותה למקום הקדוש ביותר בפורטוגל ואחד המקודשים באירופה. ב-13 למאי 1917 פגשו שלושה ילדי איכרים את הבתולה שדיברה עם אחת מהם, הילדה לוסייה. במשך שש פעמים רצופות, חודש אחר חודש, בתאריך ה-13 לחודש, חזרה הבתולה (מרים, אמא של…) לאותו המקום. בפעם השישית נאסף במקום המון גדול של עשרות אלפים וחזה בנס גדול – השמים זרחו והוארו באור מוזר, העיוורים התחילו לראות, הפיסחים עמדו על רגליהם והלכו והאילמים פצחו בשיר. אף אחד חוץ מהילדה – לוסייה, לא ראה ולא דיבר עם הבתולה ובטח לא שמע מה שהיה לה להגיד. אבל המסר היה ברור והמקום התקדש במהירות ונבנתה בו קתדרלה אדירה. מאז הפך פטימה למקום של אמונה. מדי שנה ב-17 למאי מגיעים למיסה המקומית עשרות אלפי מאמינים. הוותיקן מכיר בקדושת המקום והטענה היא שיש פה אנרגיות מוזרות ודי מרשימות. |
| העיר הכי מורית כמאתיים קילומטר מזרחה מליסבון נמצאת העיר המורית אבורה (Evora). המורים, שליטיהם המוסלמים של פורטוגל ודרום ספרד הגיעו לאזור מצפון אפריקה (מרוקו של היום), עד שפרידנאנד ואיזבלה כבשו את ספרד והפורטוגלים את החלק שלהם. מרכז העיר כולו הוא שרידי מקדש רומאי שסביבו קתדרלה וכנסיות, והרחובות שומרים את הנשימה הלבנה והנפלאה של העיר המורית הצפון-אפריקנית המוקפת חומה. לא רחוק מפה יש ערים דומות לה (אסטרמוז ואלוואס) והדרכים אליה מעוטרות ביערות נהדרים של אלוני שעם. דגים ושבלולים עוד מאכל לאומי של פורטגל הם השבלולים. אין כמו להזמין בשעת השקיעה צלחת עמוסה בשבלולים ולצידה כוס בירה (סאגרש למשל). מקבלים צלחת ענקים עם קיסם ושולפים אותם אחד אחד. |
| אלוני שעם פורטוגל היא היצואנית הגדולה של שעם בעולם. ממרכז ועד דרום פורטוגל צומחים יערות של אלוני השעם. תהליך הייצור מתחיל בקילוף העץ, לאחר מכן הכל עובר טחינה ודחיסה עד לקבלת פקק השעם. יערות השעם נהדרים והמראה המוזר של עצים ערומים שגזעם צבוע באדום אחרי שקולף – יפה להלל. גיאוגרפיה תושבים |