שפלת יהודה – אמנות ותבונת כפיים

מלך הסלים
הסלים שהרצל אוסטר קולע כמו צומחים מתוך סנסניו של הדקל ומענפי האשחר והזית. אבל הוא יוצר סלים בעיקר מסוגים שונים של ענפי ערבה, שאותם הוא מייבא מצרפת. בבית שלו שבקיבוץ בית ניר, המשמש גם סטודיו, אוסטר הוא מלך הסלים. הוא אוחז בידו מזמרה ודקר, גוזם קצה של ענף ערבה, מיישר ענף עקום, מהדק ענפים שכבר נקלעו ומתפייט. "קליעת סלים", הוא אומר, "זו דרך חיים, זו אמנות. כל סל הוא ייחודי וזה היפה שבדבר".
הוא קולע סלים לכל מטרה. צרים וארוכים לבגט, עגולים ושטוחים לפירות, עמוקים עם פייה לבקבוק יין, עריסות קלועות לתינוק ואפילו מעקות למדרגות. "בארץ יש מי שחושב שקליעת סלים היא ריפוי בעיסוק", הוא תובע את עלבונה של אומנותו, "אבל באירופה היא נחשבת למקצוע מכובד. את יודעת איזה שרירים מפותחים צריך כדי לקלוע סל בשביל כדור פורח?".

גם מי שלא זקוק לכדור פורח ימצא אצל אוסטר סל כלבבו. ובעצם, כדאי להגיע אליו ולו כדי לראות את צבעוניות הענפים שמהם הוא קולע את הסלים שלו: ענפי ערבה בצבעי לבן, אדמדם, ירוק מתכתי וחום, ענפי אשחר חומים כהים וסנסני דקל בהירים, שריחם מיוחד וממלא את החדר שבו מאחסן אוסטר את ענפיו.

הוא פרנקופיל מוצהר, וכבר הפסיק לספור את הפעמים שבהן היה בצרפת. "כל שנה אני משתתף בפסטיבל קולעי סלים בכפר ואלאבֶּרג
(Vallabregues)", הוא אומר בגאווה. "הם נלהבים מהקולע הישראלי שלא מחמיץ אף פסטיבל, ובפעם האחרונה גם שרו שיר הלל לכבודי ולכבוד התלמידות שלי".

את הסלים הוא יוצר בשתי טכניקות עיקריות: הצרפתית והערבית. "קליעת הסלים באירופה היא מסורת עתיקה מאוד, ונמשכת עוד מימי הרומאים", הוא אומר. ואם טכניקת הקליעה האירופית היא מדויקת ועוברת מדור לדור, הרי שהשיטה הערבית, המזרח תיכונית, הולכת ונעלמת. "הזקנים שידעו את מלאכת הקליעה הערבית הלכו ברובם לעולמם, ואני משמר אותה. בשיטה האירופית עובדים כשהסל מונח על שולחן עבודה, ולכן נוצר ריחוק מסוים בין האמן לסלו. בשיטה הערבית יש יותר אינטימיות. אני מחזיק את הסל בין הברכיים והוא ממש צומח מתוכי וסביב היָדָה (אשכול) של הדקל".

קליעת סלים
הרצל אוסטר, קיבוץ בית ניר
הגעה: נוסעים בכביש מספר 40 ופונים מזרחה בצומת קוממיות (צומת אחד מצפון לצומת פלוגות) לכביש מספר 353. עוברים את הקיבוצים גת וגלאון ופונים על פי השילוט לבית ניר.
טלפון: 08-6874379

פנטזיה צרופה
מתי פרנק מהיישוב לי-און (שריגים) אינה יחידה באומנותה. ביישוב שלה פועלות כיום עוד כמה צורפות, כל אחת בדרכה. "בשנים האחרונות התיישבו בשפלה הרבה אנשים שאוהבים טבע, בעלי מקצועות חופשיים ואמנים שחיפשו קצת רוגע", היא מנסה להסביר את מספרם הגדול של האמנים והאומנים באזור השפלה בכלל ובלי-און בפרט.

פרנק אוהבת לשבץ בתכשיטים שלה אבני חן חצי יקרות, שמגיעות ברובן מאוסטרליה, ומרבה לשלב בהם מוטיבים ממטבעות עתיקים ואלמנטים שורשיים משבעת המינים, כמו אבנים בצבע רימון שמזכירות את גרעיני הפרי, פירות אלמוגן ופירות אקליפטוס קטנטנים שאותם היא מטביעה בשעווה ולאחר מכן יוצקת בכסף. "אנשים רואים תכשיט ומתפעלים מכך שהוא מבריק ונקי", היא אומרת. "הם לא יודעים כמה עבודה שחורה כרוכה בזה. כשאני מסיימת לעבוד על תכשיט, אני מכוסה כולי באבקת ליטוש ואבק כסף".

ואכן, אחד היתרונות של טיול האמנים הוא האפשרות להיכנס לחדר העבודה שלהם ולהתבונן בהם בפעולה. "לדעתי, מעניין לצפות בתהליך היצירה של צורף או של כל אמן אחר יותר מאשר לראות יצירה מוגמרת", אומרת פרנק. "אני, למשל, אוהבת להסביר שבתהליך העבודה שלי חשוב לי ללכת עם החומר, ולכן אבני החן שאני משבצת הן לא מלוטשות, אף שמדובר בתכשיטי כסף וזהב".

הגוונים של אבני הפלואוריד המיובאות מאוסטרליה הם ירקרק, כחלחל וסגלגל, ופרנק משלבת אבנים בכמה גוונים לשרשרת אחת. "פלואוריד זה גם אבן. שאנשים לא יחשבו שזה רק לשיניים", היא מחייכת. "בכלל, עבודה בתכשיטים דומה לפעמים לעבודתו של אנתרופולוג, שחוקר תרבויות בעולם. כך גם הצורף, שעובד עם אבנים שנחצבות בצד השני של הגלובוס, מתעניין בתרבויות כדי לקבל השראה, ובסוף יוצר משהו ייחודי. את האלמנט של שורת מרובעים, למשל, ראיתי בעבודות נבטיות, ובסוף יצאה מזה שרשרת".

ומה עושים כשנמאס מתכשיט מסוים? לפרנק יש פתרון. "מגיעות אלי נשים עם תכשיטים כאלה, ואני מפרקת אותם. הן מסבירות לי מה הן רוצות שיהיה בתכשיט החדש, ואני מנסה לצרוף את הפנטזיה שלהן".

צורפות
מתי פרנק, לי-און (שריגים)
הגעה: ממשיכים בכביש מספר 353 מקיבוץ בית ניר, או נוסעים בכביש מספר 38 מכיוון צומת האלה או מכיוון בית גוברין, פונים לכביש 353 ומשם ממשיכים על פי השילוט.
טלפון: 02-9991866

עדינות של מתכת
במרחק של כמה דקות נסיעה מלי-און נמצא מושב גבעת ישעיהו, מבצרו של משה כץ, חרש ברזל. כץ, שבעברו הרחוק היה מגדל פרחים, עשה יום אחד סדר במחסן שבחצר. "כשהוצאתי את כל הג'אנק שהצטבר שם והעמסתי ברזלים, החלטתי לעשות מהם שבשבת בצורת תרנגול. את הזנב שלו בניתי ממצקות של מרק. זו היתה העבודה הראשונה שלי ורצתי עם זה הלאה. אגב, באירופה של ימי הביניים לא היו כתובות ומספרים על הבתים, ולכל בית היה סמל. כך הפכתי את התרנגול לסמל שלי".

כיום ביתו של כץ הוא מוקד עלייה לרגל. אנשים מגיעים כדי לראות אותו רוקע ברזל לוהט על הסדן ומכה בו בחוזקה בפטיש, עד שלאחר כמה דקות לובש גוש הברזל כל צורה שעולה על דעתו. יש משהו בסיסי מאוד במלאכה הזאת, שפעם כל ילד בכפר גדל עליה וכיום מגיעים ממרחקים כדי לצפות בה.
על קירות ביתו של כץ מטיילות שממיות וכמה נמלים, כולן עשויות ברזל. "מעשרות הנמלים שטיילו על הקיר נשארו רק קומץ, כי הן מצאו חן בעיני אנשים. אבל העיט הזה", הוא מצביע על אחד מפסלי הברזל שלו, "גם עבור מיליון דולר לא ייצא מהבית. מחיר של פסל נקבע גם על פי המעורבות הרגשית של היוצר". על אמנותו הוא אומר, "מה שמפליא אותי כל פעם מחדש זו העדינות שבמתכת. מאותו חומר שממנו עושים טנקים וצוללות אפשר ליצור בעלי חיים ופרחים. רוב הנפחים עוסקים באמנות שימושית, אני משתדל לנצל את הטכניקה שלמדתי כדי ליצור אמנות של ממש. המשחק עם המתכת הרותחת גורם לי להתרגש בכל פעם מחדש".

הוא חבר ב-ABANA, אגודת הנפחים של אמריקה הצפונית. "נפגשתי עם הרבה חרשי ברזל", הוא מתיישב בחיוך על פסל של עַיִר, שלדבריו ייקח עוד שנה עד שהעבודה עליו תושלם, "ואני חושב שאני מהיותר משוגעים שבענף הזה. ייתכן שבעוד שנה, כשהעַיִר יהיה גמור, אוציא מפה את הספה ואשב עליו לראות טלוויזיה".
אפשר להזמין אצלך עבודה?
"רק בתנאי שהמזמין משוגע מספיק כדי לתת לי להשתגע".

חרשות ברזל
משה כץ, מושב גבעת ישעיהו
הגעה: מהיישוב לי-און פונים לכביש מספר 38, מתעקלים ימינה על פי השילוט ובתוך חמש דקות מגיעים לגבעת ישעיהו, או שנוסעים בכביש מספר 375 מכיוון קיבוץ נתיב הל"ה ופונים שמאלה לגבעת ישעיהו על פי השילוט.
טלפון: 02-9912660

צלילים מבית המקדש
תשכחו מהנבל הגדול שניצב על במת אולם הקונצרטים. הנבלים שמיכה ושושנה הררי ממושב רמת רזיאל יוצרים הם קטנים יותר, עשויים מעץ עם מיתרי פלסטיק. שושנה מתיישבת, מניחה את הנבל בחיקה ופורטת על המיתרים צלילים נעימים. "הנבלים שלנו לא נועדו לנגינת יצירות מורכבות", היא מסבירה. "אנחנו יוצרים אותם כך שאנשים יוכלו לפרוט עליהם בקלות ולהביא שמחה ללב. על נבל כזה ניגן דוד לשאול כדי להרגיע אותו, כשרוחו של המלך היתה רעה עליו".

למרות פשטותו של הכלי, שינוי קל בכיוון המיתרים מניב צלילים מסוגים שונים: לפעמים נשמעת הפריטה מזרחית באופיה, לעתים היא מזכירה כלים סיניים עדיני צליל ולפעמים כלים מתקופת הרנסנס.

את הנבלים הם בונים מכמה סוגי עצים: הסיסם ההודי והברוש, הגדלים בארץ, עץ הבּוֹבּינְגָה שגדל באפריקה וגם עצי דובדבן, אגוז ואדר הגדלים באמריקה הצפונית, מולדתם של בני הזוג הררי. הנבלים מיוצרים בכמה גדלים וצורות. לקטנים שבהם הם קוראים "כינור דוד", והם יכולים לשמש פריט דקורטיבי שגם מפיק צלילים. "אלה הנבלים הראשונים שמיוצרים בישראל אחרי אלפיים שנה", אומרת שושנה, "ואנחנו בונים אותם על פי תיאורים מהתלמוד וציורי מערות עתיקים מאזור מגידו".

את הנבל הראשון בנה מיכה לבקשת אשתו. "תמיד רציתי נבל", מספרת שושנה, "אבל כשהכרנו מיכה ידע לבנות רק גיטרות. באותה תקופה נדדנו במקומות הכי יפים בארצות הברית, אבל היה לנו איזה חוסר שקט. ואז עלינו לישראל, ומיכה אמר: 'את זוכרת שביקשת נבל? אני אבנה לך אחד'. הרגשנו את שובה של ההיסטוריה, וכך הפכנו לבוני נבלים".

גם אם לא קונים נבל, הדרך לרמת רזיאל, שמתפתלת מהשפלה להרי ירושלים בנוף כמעט אלפיני, שווה את המאמץ. בבית המלאכה שלהם אפשר לשטוף את העיניים בגינה הפורחת, לשאוף אוויר צח, לשתות תה סרפדים, להאזין וגם להתנסות בנגינת נבל, ולשמוע סיפורי אגדות באנגלית על דוד המלך והלוויים שניגנו בבית המקדש.

בניית נבלים
שושנה הררי, מושב רמת רזיאל
הגעה: נוסעים בכביש מספר 38 ובצומת אשתאול פונים מזרחה לכביש מספר 395. מתפתלים ועולים עם הכביש ופונים לרמת רזיאל על פי השילוט.
טלפון: 02-5340329