שפד"ן – מהים אל האוויר

זה עשרות בשנים הבוצה נשפכת לים. על פי ההיתר שהוציאה בראשית השנה הוועדה למתן היתרים להזרמת שפכים לים, נשפכים מדי יום כ–16 אלף מ"ק בוצה בלב ים, כארבעה קילומטרים וחצי מחוף פלמחים. לא רק הפרשות למיניהן זורמות לשם; יש גם כמות ניכרת של מתכות כבדות – קדמיום, נחושת, ניקל, כרום, ויותר משני טון עופרת בשנה. נוכח אמנת ברצלונה לשמירה על הסביבה הימית ועל חופי הים התיכון, הורתה זה מכבר המדינה לשפד"ן לפתח חלופה להזרמת הבוצה לים.

להפוך את המטרד למשאב
חברת הייעוץ שהאיגוד שכר המליצה בשנת 2001 על ארבע חלופות לטיפול בבוצה: ערבובה בסיד או באפר ויצירת דשן; הפיכת הבוצה לדשן חקלאי באמצעות תהליך קומפוסטיזציה; ייבוש בחום ליצירת חומר שאפשר לטמון במטמנות או לפזר בשטחים פתוחים; וטיפול תרמי – שרפת הבוצה במשרפה והפיכתה לאפר. האיגוד בחר בחלופה האחרונה, ובכך הקים עליו את הארגונים הירוקים התומכים באופן טבעי בקומפוסטיזציה.

עבודות אחזקה בצינור הביוב הראשי בראשון לציון | צילום: ניר כפרי

"תהליך קבלת ההחלטות היה אבסורדי", אומרת עו"ד לינור שגיא מעמותת אדם טבע ודין. "בסקר הערכת החלופות, השרפה לא היתה בראש סדר העדיפויות". בעמותה מתנגדים למשרפה גם בגלל זיהום האוויר וגם בגלל הפן הכלכלי. "מדובר בפתרון יקר בהקמה ובתפעול", אומרת שגיא, "וכל זה עומד מול העובדה הפשוטה שקיים פתרון סביבתי שהוכח בעולם כפתרון טוב". הנימוק העיקרי שמעלים באיגוד לבחירה במשרפה הוא שהמדובר בפתרון קצה. בעולם שבו הגישות משתנות תדיר, האיגוד אינו מעוניין להיות תלוי בביקוש לקמופוסט–בוצה. מחר יכול לצוץ מחקר חדש, החקלאים לא ירצו את הזבל, והשפד"ן יישאר תקוע עם טונות של חומר.

יריב אברמוביץ', מנכ"ל עמותת צלול, מסביר את העניין אחרת. "משרפה היא הפתרון הכי סקסי. מדובר בפרויקט הנדסי גדול, עם הרבה רעש וצלצולים. במקום להתמודד עם הפיכת המטרד למשאב, פשוט זורקים אותו לאוויר". עוד הוא מציין, שהאיגוד פועל בשיטת הזיכיון הפרטי (BOT), כך שאם תהיה תקלה, היא לא תהיה של האיגוד. במילים אחרות, מפריטים את האחריות.

אברמוביץ' מייחס לאיגוד דברים חמורים אף יותר: "הם הלכו לפתרון שהיה ברור שייתקל בבעיות, על מנת להרוויח זמן". בכל יום ששופכים את הבוצה לים ולא משקיעים בטכנולוגיה אחרת, הוא אומר, הם מרוויחים כסף. להערכתו מדובר במאה עד מאתיים שקלים לכל טון, שפירושם מיליוני שקלים בשנה.

לדברי גדעון עזרא, השר להגנת הסביבה, מוקדם מדי לקבל החלטה בעניין, מכיוון שיש ועדת היגוי שעוסקת בנושא. קודם כל יש להפסיק להזרים את השפכים לים, הוא אומר, ומציין שלוש נקודות שיש לשקול לפני שמגיעים להחלטה: צריך לבדוק מה חשיבות הדשן לחקלאות, לבדוק את הנזק שייגרם לאיכות האוויר באזור המשרפה וגם להביא בחשבון את שאלת המחיר. לדברי עזרא, השפד"ן יהיה מוכן לקבל את הפתרון שיציע המשרד להגנת הסביבה. לשאלה מה דעתו הפרטית, אמר השר שהוא מעדיף את חלופת הייבוש.

למשרד החקלאות יש דווקא עמדה נחרצת: עבודה מקיפה שנעשתה במשרד קובעת באופן חד משמעי כי הסקטור החקלאי מסוגל לקלוט את כל הבוצה הנוצרת בשפד"ן. במשרד שולללים מכל וכל את הטענה כי הביקוש לקומפוסט עלול להיות זמני. "שלוש חברות בינלאומיות רציניות היו מוכנות להניח את הערבויות לכך", אומר המשנה למנכ"ל המשרד, יוסי ישי. ישי מסביר שגם אם יהיו שינויים, מדובר בתהליכים ארוכי טווח, ותמיד יהיה זמן להקים משרפות. "בואו נתחיל עם הפתרון החקלאי המהיר והפשוט".

יש גם מי שמרוויח
התאפקנו עד עכשיו, אבל אי אפשר להימלט מהשנינה: העסק מסריח. וזה עוד לא הכל. תחקיר שפרסמה איילת פישביין באתר חדשות מחלקה ראשונה, ואשר לא הוגשה בגינו תביעה, העלה שמקורבים פוליטיים של ראש עיריית תל אביב רון חולדאי קיבלו ללא מכרז פרויקט של עשרות מיליוני שקלים להקמת מפעל לעיבוד בוצה. מדובר בפתרון זמני לחלק קטן מאוד מהבוצה. על פי הכתבה, המשקיעים יקבלו מהאיגוד מקדמה של שלושה מיליון שקלים (מתוך חמישה מיליון שקלים הקמת המפעל) ובשלוש השנים הראשונות מובטחת להם הכנסה מינימלית של 47 מיליון שקלים.

החודש שמעתי מישהו אומר: אם ראש העיר שלי הופך את העיר למקום ירוק וטוב, לא אכפת לי אם הוא מתעשר מזה. לוּ אני הייתי צריך לנסח אמירת אדישות לשחיתות, הייתי אומר שלא אכפת לי אם זו שחיתות בשפד"ן או סתם איוולת, כל עוד בוחרים בפתרון הטוב לציבור ולסביבה.