שביל ישראל: נחל ברק – נחל שחרות (מסלול 23)

היום הראשון: מנחל ברק לנחל ציחור

• נקודת התחלה: פתח נחל ברק (מחייב הקפצה עם רכב שטח או רכב פרטי עד כשני קילומטרים לפני הקניון)
• נקודת סיום: חניון לילה בנחל ציחור מערבית לכביש 40
• אורך המסלול: 17 קילומטר
• דרגת קושי: קל-בינוני (ההליכה בקניון ורדית מחייבת ירידה במפלים בעזרת סולמות ויתדות. לאחר שטפונות (נדירים) מחייב מעבר בגבים בשחייה).
• מים: אין לאורך המסלול
• לינה: בחניון לילה נחל ציחור או הקפצה לחאן שחרות
• מפת סימון שבילים: מספר 17 (הערבה התיכונה ומזרח הר הנגב)

בחמש בבוקר אני נפגש שוב עם אבי ומרלה, שותפי הותיקים, ליד הצימר "עידן אחר" במושב פארן. שפי, חקלאי וותיק מהמושב, מתנדב להקפיץ אותנו לפתחו של נחל ברק. עדיין חשוך, ובשעת בוקר מוקדמת זו כבר נוסעים על גבי עגלות הטרקטורים העובדים התאילנדים בדרכם לעבודה. כשאני שואל מה מגדלים "בחממות" שאנו חולפים על פניהם ליד ערוץ נחל פארן, שפי מתקן אותי שמדובר ב"בתי רשת" ובהם מגדלים את הפלפלים המפורסמים של הערבה המיוצאים לחו"ל. מתברר שהפלפלים הירוקים שאותם אני כל כך אוהב, הם ירוקים דווקא בגלל שעדיין לא הבשילו מספיק וישנם הטוענים שלכן הם גם פחות מזינים, זו תגלית מרעישה מבחינתי שעתידה כנראה לשנות את הרגלי הצרכנות שלי.

המקטע הזה בשביל ישראל המתקרב לסיומו, מחייב לוגיסטיקה מסובכת שמעסיקה אותי לא מעט בימים לפני כן. בשל שטחי האש הגדולים באזור שיזפון, השביל עובר בסמוך מאוד לכביש לאורך כחמישים קילומטר.  אנו מתכוונים לרכב את הקטע הזה על אופני שטח והדבר מחייב הקפצת אופנים לנקודת ההתחלה ולקיחתם בסיום. לעזרתי נחלץ רם מרשל שמגיע עם הטנדר שלו ועליו אנו מעמיסים את האופנים ומבצעים סדרת הקפצות מרשימה ומסובכת. אבל עד הרכיבה עדיין מחכה לנו יום הליכה קלאסי דרך שמורת עשוש, הקניון האטרקטיבי של ורדית והליכה בנחל פארן – הגדול שבנחלי הנגב.

שפי נפרד מאתנו בפתח קניון נחל ברק שטפסנו בו במקטע הקודם, ולכן אנו מוותרים על טיפוס במפלי הקניון ועולים בקלילות בשביל התלול המטפס אל הרמה של צוקי חדוד. השמש מפציעה בין העננים ומאירה באור רך את הגבעות, הצוקים ומישורי הערבה, איזה יופי. למרות העייפות לאחר לילה ללא שינה, ההליכה בנוף הפראי עושה את שלה ומצב הרוח משתפר פלאים. הליכה בריאה היא תמיד תרופה בדוקה למגוון צרות. אנו הולכים בשמורת עשוש הנמצאת בהר הנגב המרכזי ופנינו מועדות אל קניון נחל ורדית.

הירידה בקניון ורדית

כמה נחלים יורדים בתלילות את צוקי חדוד לעבר נחל פארן, ובהם קניון ורדית המהווה את אחד מהמסלולים המרהיבים בנגב. לאחר כחמישה קילומטרים של הליכה נמרצת אנו מגיעים לקצה הרמה ומשם יורדים בשביל הצר לעבר הקניון. הקניון נקרא על שם הציפור המדברית ורדית, וכשהוא חוצה את הצוקים הוא הופך לקניון צר באורך כמה מאות מטרים עם כמה מפלים וגבי מים המתמלאים לאחר שטפונות. כמו בקניון ברק, גם בקניון ורדית הותקנו סולמות ברזל, כך שהירידה בקניון היא קלה אך עדיין מספיק אטרקטיבית. לעומת נחל ברק הנגיש לכל סוגי הרכב, לקניון ורדית קשה יותר להגיע ולכן יש בו פחות מטיילים. כך או כך, בשעת בוקר מוקדמת זו אין אף אחד בערוץ הנחל ואנו נהנים לרדת את המפלים.

אורכו של הקטע הקניוני הוא רק כמה מאות מטרים ואנו עוצרים לארוחת בוקר בתחתית הקניון. אנו ממשיכים במורד הנחל ולאחר כשלושה קילומטרים מגיעים לערוץ הרחב של נחל פארן. ג'יפ בודד ומדוגם היטב חולף על פנינו והזוג הצעיר בתוכו מביט בנו בתמיהה. העולם מתחלק לשניים, אלו שעוצרים ליד ההולכים סמוקי הלחיים ונוטפי הזיעה באמצע המדבר ושואלים אם הם צריכים מים, ואלו החולפים על פניהם, משאירים אחריהם ענן אבק ואינם טורחים לעצור.

נחל פארן, הוא הגדול בנחלי הנגב והגדול בנחלי האכזב בישראל. הנחל מתחיל את מסעו בחצי האי סיני ולאחר 80 קילומטר נכנס לתחום ישראל, מדרום להר כרכום, וממשיך את מסעו הארוך לעבר חלקו התחתון שם הוא נשפך לערבה. מקור השם הוא במדבר פארן המקראי, המוזכר לראשונה בספר בראשית כאשר מדובר על כדרלעומר מלך עילם שהיה עסוק במלחמותיו, "ואת החרי בהררם שעיר עד איל פארן אשר על המדבר". (בראשית יד, ו) . אגן הניקוז של נחל פארן הוא עצום, וכשהוא זורם בזמן שטפונות, זהו מחזה מרהיב מאין כמותו. אנו עולים כארבעה קילומטרים במעלה הערוץ הרחב, ובסמוך למפגש עם נחל ציחור אנו מחפשים קצת צל ונשכבים בצלו של שיח רותם גדול המצליח לספק לנו צל חלקי. הידיעות המגיעות בסלולרי מדברות על גשמים בצפון ובמרכז. לאחר מנוחה ארוכה, אנו ממשיכים ופונים במעלה נחל ציחור למקטע ההליכה האחרון של היום.

שמו הערבי של נחל ציחור הוא ואדי סוחיר – נחל האבנים הקטנות. הקטע הזה בין כביש 40 לנחל פארן נחשב ליפה בקטעי הנחל, מכיוון שהוא חוצה את רכס מנוחה בפרוזדור צר בין קירות סלעי גיר זקופים. נחל ציחור, נחל פארן ונחל חיון הם חלק משמורת הנחלים הגדולים שבחלקה הגדול נמצאת בשטח אש והכניסה אליה אסורה בימי השבוע.

לאחר ארבעה קילומטרים נוספים של הליכה מאומצת בערוץ הרחב, אנו רואים את כביש מספר 40 ואת עמודי המתח הגבוה העוברים בסמוך. יום ההליכה בן 17 הקילומטרים עומד להסתיים במהירות, ואני תוהה אם לא כדאי להתאמץ עוד קצת ולהספיק לרכב על האופנים עוד היום חלק מהמסלול הארוך. הלוגיסטיקה המסובכת מכריעה לבסוף את הכף ואנו פוגשים שוב את שפי המחזיר אותנו לפארן לאסוף את הרכבים עם האופניים. לאחר שאנו זוכים לאירוח מושבניקי חם של קפה ועוגות בביתה של משפחת שפי, אנו יוצאים חזרה לחניון הלילה של נחל ציחור. אבי מרלה מורידים את האופנים וציוד הרכיבה בחניון וממשיכים עם רכבם להתפנק "בזולות" התיירותיות של חאן שחרות המפורסם. רם ואני לעומת זאת נשארים בשמחה ללינת שטח תחת מה שאמור להיות שמים זרועי כוכבים. בגלל ההתארגנות ללוגיסטיקה המסובכת אנו מצוידים בכלל לא רע מרוב הבחינות אבל בגלל מזג האוויר הנעים ויתרנו על אוהל – מי צריך אוהל במדבר.

חניון נחל ציחור

לאחר שהשמש שוקעת ומאירה באור צהוב ורך את הגבעות באזור, אנו מארגנים מדורה נעימה, סטייקים עסיסיים מתבשלים על חתיכת ברזל עבה ובקבוק יין סביר נפתח ואנו משוחחים על הדברים החשובים בחיים.  השעות חולפות בנעימות וכשאנו מארגנים את המזרונים ושקי השינה לשינה, אנו מבחינים שבעצם אין כלל "שמיים זרועי כוכבים" אלא שמים מפולחים בברקים מאיימים וקולות הרעמים המתגלגלים במרחב נשמעים כבר ממש מעלינו. לא עוברות דקות אחדות, וסערת הברקים כבר ממש מעלינו והגשם המדברי הלא צפוי מתחיל לרדת. אנו מתבוננים נפעמים בסערת הברקים המדהימה המאירה את צוקי המדבר מדי כמה שניות – מחזה מרהיב ביותר. כשהגשם מתחזק אנו תופסים מחסה ברכב ולא מתלוננים כי הרי חג הסוכות עבר וכבר אין צורך לשמוע לתפילתם של עוברי הדרכים כמונו. כשהגשם נחלש במקצת, אני יוצא לצלם את סערת הברקים המרשימה. לאחר כשעתיים, הגשם נפסק ואנו פורשים שוב את המזרונים וישנים מצוין עד הבוקר. מתברר שבחאן שחרות, חמישים קילומטר משם, הגשם המשיך לטפטף כל הלילה.

היום שני: מנחל ציחור לצומת שיזפון, שחרות

• נקודת התחלה: נקודת חצית השביל את כביש 40 בנחל ציחור (בסמוך לחניון הלילה של נחל ציחור)
• נקודת סיום: שחרות
• אורך המסלול: 48 קילומטר
• דרגת קושי: קשה במיוחד למי שלא רגיל לרכב על אופנים
• מים: שיטים, פונדק נאות סמדר, חאן שחרות, שחרות ומכוניות החולפות על הכביש
• לינה: חאן שחרות, או בשטח
• מפות סימון שבילים: מספר 19 (מישורי פארן והנחלים הגדולים) ו-20 (הרי אילת)

תוואי שביל ישראל שופר משמעותית בשנים האחרונות ונוספו לו ימי ההליכה המרהיבים ממכתש רמון לעבר הערבה וחזרה דרך קניוני ברק וורדית להר הנגב המרכזי ומשם להרי אילת. בעבר, בתוואי שביל ישראל הישן היו כמאה קילומטר של הליכה מתסכלת ומקוממת לאורך כביש 40, ממצפה רמון עד לשחרות. אבל לצערי, גם במסלול המשופר עדיין ישנו מקטע ארוך ומיותר העובר סמוך לכביש בגלל שטחי האש הגדולים הנמצאים באזור שיזפון. זו הרגשה קצת מטופשת ללכת בחום כ-48 קילומטר בדרך עפר רחבה שבמרחק עשרות מטרים בסמוך לה מכוניות דוהרות במהירות לכיוון אילת או בחזרה ממנה. מטילים רבים, אולי בצדק, פשוט מדלגים על הקטע הזה וממשיכים ללכת על השביל מהישוב הקטן שחרות, יש כמובן גם את אלו שהולכים הכל ברגל, אני מחליט על פתרון בינים של רכיבת המקטע כולו על אופנים, חלקו בשטח וחלקו על הכביש. ההתארגנות בבוקר לוקחת לנו זמן רב ולאבי ולמרלה יש קצת קשיי הסתגלות להילוכי האופנים.

את עשרת הקילומטרים הראשונים, הרחוקים יחסית מהכביש, אנו רוכבים בשטח, מתאמצים בעליות ודוהרים בירידות. לאחר מאמץ לא קטן, אנו מגיעים לצומת המובילה לשיטים ועוצרים למנוחה ארוכה. ברור שזה הולך להיות הרבה יותר קשה ממה ששיערתי. בהמשך, רמי ואבי דוהרים קדימה ואני מקרטע באמצע, מבטיח לעצמי שבקרוב ארכוש זוג אופנים יותר מתקדם ואיכותי יותר מאשר הגרוטאה המבישה והעתיקה שאני רוכב עליה. אני ממתין למרלה המזדחלת לה מאחור,  וברוח הישובים האלטרנטיביים של האזור כדוגמת שיטים ונאות סמדר, אנו רוכבים אחד ליד השני ומשוחחים בפתיחות על חיי מין, הגירושין שלי, הגשמה עצמית, אומנות, אקדמיה ומה לא? הרי יש מספיק קילומטרים לרכב כדי לשוחח כמעט על דבר, חוץ מפוליטיקה כמובן.

הנוף מורכב מגדרות תיל, מטרות טנקים, הרבה אבק ושלטי האזהרה הצהובים עם סימן הגולגולת המוכרים בודאי לכל ישראלי – "זהירות שטח אש"

אנחנו רוכבים בצד שמאל נגד כיוון התנועה כדי שנוכל לזהות את המכוניות הבודדות החולפות במהירות גבוהה על הכביש השחור. לאורך הדרך, פרושים מתקני אימון לירי טנקים והנוף מורכב מגדרות תיל, קוליסים וסימני שרשראות, מטרות טנקים, הרבה אבק ושלטי האזהרה הצהובים עם סימן הגולגולת המוכרים בודאי לכל ישראלי  – "זהירות שטח אש".

אנו עוצרים לנוח בתחנת ההסעה של בסיס שיזפון המלאה בכתובות גרפיטי במיטב המסורת של חיילים משועממים הממתינים שעות ארוכות בתחנות הסעה נידחות. מאמץ רכיבתי נוסף של קילומטרים אחדים ואנו מוצאים את עצמנו בצומת שיזפון בפונדק הדרכים של קיבוץ נאות סמדר, הסגור בשבת.  . בפונדק אנו פוגשים קבוצת רוכבי אופני כביש העושים את כל הדרך מחיפה לאילת בשלושה ימים עם רכב ליווי – כל אחד והשריטה שלו. אנו פוגשים גם את טלי ועמוס, זוג צעיר ההולכים את שביל ישראל מצפון לדרום המגיעים מותשים ועיפים מכיוון שגם אותם תפס הגשם המפתיע של הלילה וכל הציוד שלהם נרטב. אנו יושבים איתם ומנסים לצ'פר אותם עם מה שיש לנו, מה שהם הכי צריכים זה דווקא נייר טואלט. אבי זעירא מזכיר לי, בצדק, שהצומת הזו היא נקודת ציון משמעותית, מכיוון שמכאן עוברים למפה הטופוגרפית האחרונה בדרך, מפה מספר 20 – הרי אילת, מה שמעיד על כך שהמסע הארוך הזה מתחיל להתקרב לסיומו. כאבי הגב, הישבן ושרירי הרגלים מעיקים ביותר, אבל ישנם עוד 18 קילומטר של רכיבה עד לסיומו של המקטע, ובחוסר רצון בולט אנו נפרדים מההתקהלות הקטנה והנעימה בפונדק ועולים על האופנים.

בפניה לבסיס עובדה ולשחרות הכביש הופך לחד מסלולי וצר. רכיבת האופנים גורמת לי לפסוח על מקטע הליכה נחמד העובר בדיונות חוליות ליד הכביש. אני משאיר את מרלה מאחור מכיוון שנגמר הכוח לשיחות נפש ואני מנסה להתקדם כמה שיותר מהר דווקא בגלל שכבר ממש אין לי כוח. יש פרדוקסים בחיים. למרגלות חאן שחרות הממוקם על גבעה סמוכה, אני ממתין למרלה ובינתיים אני מנופף בבקבוק מים ריק לרכב הבודד היורד מהחאן ומבקש מים מכיוון שהם אזלו לי. כשמרלה מגיעה אני מושיט לה בקבוק מים קר שבדיוק קיבלתי. את הקילומטר האחרון עד לישוב הקטן אני הולך ברגל על השביל.

להמשך שביל ישראל:

שביל ישראל: שחרות – נחל ססגון (מסלול 24) שמעון לב | צילום: שמעון לב שמעון לב יוצא ליום הליכה המלווה בנופים מרהיבים במיוחד, שיחות על אקולוגיה וארוחה טובה לכתבה המלאה >