שבט הזקנים המשוגעים

אבא שלי היה קם מוקדם בבוקר, מאוד מאוד מוקדם בבוקר. הדרך העדינה בה טרק את הדלת היתה מטבלת באשמה את עינויי הבוקר שלי – מסכן הוא צריך ללכת לעבודה כל כך מוקדם בבוקר – ומה את? שוכבת במיטה וחושבת על לחמניות, תתביישי. יום אחד הרגשתי כל כך אשמה שכתבתי לאבא מכתב עם הרבה ציורים. איחלתי לו שלא יעבוד כל כך קשה ויוכל לישון עד מאוחר ולאכול לחמניות עם חמאה. את המכתב הגנבתי לתיק שהיה לוקח איתו כל יום לעבודה.

למחרת אבא לא אמר כלום וגם ביום שאחרי זה. ציפיתי שילטף אותי לפחות בראש, חשבתי שאולי לא מצא את המכתב והצצתי לתיק, אבל המכתב לא היה שם.

ביום שבת נשארנו בבית רק אני ואבא. בואי הוא אמר לי, נזלול משהו במטבח. אכלנו לחמניות עם חמאה ודבש ואני כל הזמן היה לי על קצה הלשון לשאול אותו, אבל לא שאלתי. אבל אז כשאבא טפטף עיגולי דבש על החמאה הוא הציץ עלי ואמר.
אני לא אוהב לישון עד מאוחר.
לא?
בכלל לא, אמר אבא.
אז אתה לא סובל שאתה צריך לקום כל כך מוקדם בבוקר?
בכלל לא, אני גם לא צריך לקום מוקדם, העבודה שלי מתחילה רק ב- 9 בבוקר.
אז למה? שאלתי לא מצליחה לגמור את המשפט
אה, אם את רוצה לדעת למה אני יוצא כל כך מוקדם מהבית, תצטרכי לקום מוקדם מאוד.
אני קמה מוקדם מאוד. טוב לא קמה, אני ערה.
אז אם את רוצה לדעת, תקומי ותהיי לבושה בחמש בבוקר.
חמש?
טוב, חמש וחצי.
בשעה הזאת ביום למחרת כבר דילגתי עם אבא במדרגות.
הכל היה שקט. כמה ציפורים התעוררו אבל לא עשו הרבה רעש. שום מכונית לא עברה ברחוב והמאפיה רק התחילה לכשף בניחוחות שלה.
רציתי להיכנס למאפיה אבל אבא אמר שאין זמן.
נכנסנו לאוטו ואבא לא הדליק את המנוע רק הגליץ את המכונית בירידה כדי לא להעיר את השכנים.
אחר כך, כשהגענו לכביש הראשי התחלנו לדהור.
לא שאלתי את אבא לאן כי ידעתי שהוא לא יענה. רק נשענתי על החלון מנסה לשלוט בצמרמורות ההתרגשות.

עצמתי את העיניים וכשפתחתי אותן ראיתי את הים. אבא עצר וירדנו מהאוטו. תוך שניות כבר הלכנו על החוף. החול היה עדיין קר מהלילה, רטוב קצת, נעים בכפות הרגליים היחפות. אבא הושיט לי את בגד הים שלי שהחביא בשקית שלו ולימד אותי להחליף מבגדים לבגד ים כשאני מסתירה את עצמי במגבת. זה לא היה פשוט, אבל הצלחתי. לאט לאט הבחנתי שיש עוד אנשים על החוף. כולם עם שיערות שיבה. היו כאלו שנכנסו למים בריצה. היו שעשו התעמלות משונה ועמדו על הראש. אבל כולם היו חברים של אבא, חייכו אליו ורצו לדבר איתו. אפילו המציל, אלי, ירד מהסוכה ואבא אמר לו – הנה זאת הילדה שלי. ואלי הנהן ואמר לאבא – תיקח חסקה תעשה לה טיול. ואבא דחף את החסקה למים ושטנו עמוק לתוך הים.

אז הבנתי שאין תענוג יותר גדול מלשחות בים מוקדם מוקדם בבוקר. לשכב במים על הגב ולהסתכל בשמים הטריים הכחולים וורודים. בעיר המשוגעת שהשמש מנצנצת לה מבין הבניינים ובאופק שהיה חד ובהיר עם המון המון ים נהדר לפניו.

ככה הצטרפתי לשבט הזקנים המשוגעים בחוף הים של תל אביב. עד היום אני הולכת לים מוקדם מוקדם בבוקר. גם אם יורד מבול ונורא קר. אחרי הים אני תמיד מקפידה לאכול לחמניה טרייה עם חמאה.