"סוד הפרדס", כך כינו חז"ל את עולם הרוח הסמוי והמסתורי של חוכמת המיסטיקה היהודית. את המלה "פרדס", הנגזרת מ־Paradise, כלומר גן עדן, פירשו רבותינו כראשי תיבות של ארבעת האופנים שבהם ניתנת התורה להתפרש: "פשט רמז דרש סוד".
חוכמה זו של "סוד הפרדס" שמורה ליודעי ח"ן, אך קיים סוד פרדס שאליו יכול כל אדם לחדור, לשוטט ואולי גם לפענח. זהו סודם של הפרדסים עוטפי הצל, עמוסי הפרי ורוויי הטל, אלו שהיו מקור השראה לאמנים, למשוררים, לסופרים ולציירי כרזות, ומקור גאווה ליהודים בכל מקום שאליו הגיע הפרי המכנס בקליפתו את כל טוב הארץ.
בראשית ההתיישבות הציונית, נטעו החקלאים כרמי ענבים, בסיס לתעשיית היין. אחר כך בא תורם של כרמי הזית ולבסוף, הפכו פרדסי ההדרים לגידול הנפוץ ביותר במשק החקלאי העברי.
עיר ההדרים והמדע
בין ראשוני הפרדסנים בארץ ישראל היה זלמן מינקוב, שבשנת 1904 נטע בצד הדרך המובילה מיבנה לשפלת לוד את פרדס ההדרים הראשון במושבה רחובות. לצד המטע הצעיר הקים מינקוב חצר שהוקפה חומת אבן גבוהה, ובה בית אריזה, ברכת מים ומבני משק. בחצר נחפרה באר, ולידה הוקם חדר המנוע. בפרדס מינקוב הועסקו, מטעמים אידיאולוגיים, רק פועלים עבריים, אחדים מהם היו אחר כך לדמויות מפתח בהנהגת היישוב.
במשך היום עיבדו הפועלים את הפרדס ובשעות הלילה הופעלה המשאבה שהשמיעה קול מונוטוני שהפר את דומיית הלילה. מי הבאר נשאבו אל מאגר קטן שממנו הוזרמו באמה לאורך החומה לעבר ברכת האגירה. עם אור בוקר באו הפועלים לעמל יומם, פתחו את מגופת הברכה, והמים זרמו באמות מים בנויות ובתעלות חפורות להשקיית עצי הפרדס. כך יום ביום, עונה בעונה.
בשנת 1911 נפטר זלמן מינקוב, רק בן 29. המשפחה מכרה את הפרדס לקבוצת יזמים שבין חבריה היה האגרונום הצעיר שמואל טולקובסקי. במרוצת השנים עבר הפרדס תחת מספר בעלויות, אך תמיד נשמר בו עקרון העבודה העברית.
בעקבות פרדס מינקוב ניטעו ברחובות ברבות השנים עוד אלפי עצי הדר. מלבד ערכם הכלכלי המיידי, שימשו ההדרים בסיס לתעשייה משגשגת ולמחקר מדעי חלוצי בתחום הכימיה שעליו ניצח ד"ר חיים וייצמן. המנהיג הציוני המלומד אף הקים בלב הפרדסים את המכון הנקרא בשמו ורחובות הפכה ל"עיר ההדרים והמדע". אולם בזכות חידושי המדע ותנופת גידול האוכלוסייה, הצטמצם חלקם של הפרדסים בכלכלה הישראלית. עצי פרדס מינקוב כמשו, המבנים הוזנחו והחצר כמו נעטפה בתרדמה.
 |
| צדו הדרומי של מתחם המבנים בפרדס מינקוב. מטעמים אידיאולוגיים הועסקו רק פועלים עבריים | צילום : דורון הורוביץ |
אותם המרץ והחזון
בשנת 1970 ציינה רחובות שמונים שנה להיווסדה, ומקרב תושביה עלתה קריאה לשימור מורשתה הבנויה. בראשותה של ישראלה קומפטון, מנהלת הסניף המקומי של החברה להגנת הטבע, החלה פעולת תיעוד שקדנית שבמסגרתה הוצע לשמר את פרדס מינקוב. למאמצים הצטרפה המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות, שבין פעולותיה הראשונות היה שיקום מכון איילון, מפעל תע"ש המחתרתי הסמוך לפרדס. בפעולה משותפת עם עיריית רחובות, הקרן הקיימת לישראל ומשפחותיהם של אישים שהיו קשורים לאתר, ריכזה המועצה כוחות לשימור הפרדס. בשנת 1998 נפתח האתר המחודש במטרה לשמר את "מורשת הפרדס".
תנופת השימור נמשכת מאז באותם המרץ והחזון שאפיינו את נוטעי פרדס מינקוב המקורי. בית האריזה שוקם וכמוהו יתר מבני החצר, אך לבו של הפרדס, מקור חייו וקיומו, עדיין היה סמוי מן העין – הבאר שממנה נשאבו מי ההשקיה. זו נעלמה ואיש אף לא זכר היכן היתה.
תעלומת הבאר שנעלמה
נסיונות חפירה ראשונים העלו חרס. כרמית רפופורט, מנהלת האתר, פנתה למייק בלדר מהוועדה החקלאית ברחובות ולפרדסן הוותיק מושלין בבקשה לסייע לה באיתור הבאר. מושלין, שרוב ימיו עברו עליו בנופם של פרדסים, סקר את האתר, הצביע באצבעו על נקודה לצד בית הבאר ואמר בקול נחוש: "כאן". הוא צדק.
בעזרת ציוד מיוחד החלה להתבצע במקום חפירה לעומק של 23 מטר. במשך חצי שנה עמלו החופרים עד שנחשפה קרקעית הבאר. לאחר השלמת עבודת הניקיון, כוסתה הבאר בחיפוי שקוף וחסון המעניק לעומדים עליו את תחושת עומקה. כעת ניתן היה לשחזר את המנוע ומשאבת המים. בעזרת החוקרת ד"ר עירית עמית־כהן אותרו בנס ציונה מנוע ומשאבה דומים לאלו המקוריים שהיו בפרדס מינקוב ואלו הועברו לשיפוץ יסודי תחת ידיו האמונות של רן חדוותי, איש קיבוץ עין שמר.
וכך, במאמץ מלוכד של גורמים ציבוריים ופרטיים, של רצון עז ונחישות, הוקם מוזיאון הפרדסנות שהחיה מחדש את רוח אותם הימים. שוב התעוררו לתחייה בית הפרדסן ובית האריזה, הבאר וברכת האגירה, מסילות המתכת שעליהן נעו קרוניות הפרי ("טראזינות", לכבוד ממציאן המהנדס דרזין) ובעיקר הפירות המנצנצים בזהבם מבעד למעטה העלים המוריקים. שימור המקום והפעילות החינוכית הענפה המתקיימת בו מעניקים משמעות חדשה לאותו מושג אפוף מסתורין וקדושה: "סוד הפרדס".
