רומניה בג'יפ: אחוות נשים

עברה יותר משעה, והרכבל חזר לפעול. כשהגענו לבקתה התברר שאנחנו עומדות לטפס בשלג. חיכיתי למשהו כזה, רציתי להרגיש את הגוף מתאמץ. אני מתחילה לטפס. השלג הלבן מסתיר את האופק. אני מטפסת לאט, הרגליים נתקעות עמוק בשלג הרך, ואני עוקבת אחרי צעדיה של זו שלפני. הר של שקט יורד עלי. אני שואפת אוויר נקי וחושבת שאולי הגיע הזמן להתגבר על הפחד וללמוד טיפוס. עם עליות אין לי בעיה, אלה הירידות שמפחידות אותי.

בדרך חזרה, אני מדברת עם מישהי על המסע הזה לעומת "הטיול הגדול" שערכה במזרח שבמהלכו הגיעה להימלאיה. זה אחרת, היא אומרת, המסע הזה פמיניסטי. אמנם פחות פוגשים פה את המקומיים, "אבל יש פה הזדמנות לפגוש נשים אחרות שעברו חיים שונים וללמוד מהן". יש בחברותא הנשית הרבה כוח, אמרו את זה קודם לפנַי, וכאן זה מורגש בעוצמות גבוהות. בשביל לחוות את זה אני מצטרפת לצוות 12 שזוכה לתואר הג'יפ של הגרושות כי הוא מורכב מנשים בשלבים שונים של פרידה מבני זוג.

אני שואלת את דקלה, "זקנת הצוות", אישה מרשימה בת 34, אם לחמישה ילדים ונשואה בשנית, שמספיקה לעשות לא מעט דברים כמו לקדם את העסק המשפחתי ולהחזיק את הבית, על הסיבות שבגללן נסעה. יש כמה סיבות, היא עונה לי. האפשרות לפגוש נשים אחרות, לעשות משהו בשביל עצמה, בגלל הג'יפים ובגלל מרוקו. במרוקו היא כבר היתה במסע שורשים, ובנהיגה בג'יפים יש לה ניסיון יותר מלשאר בנות הצוות. בכלל, עושה רושם, דקלה היא המנהיגה של הג'יפ. יש בה שקט וניסיון, והיא גם הקימה פרק ב' מוצלח. הבנות מקשיבות לה. כשהצוות נתקל במכשול עבירות היא אומרת להן "לסגור את החלונות, לשים מוזיקה שאתן אוהבות, לא להקשיב לרעשים מבחוץ, להתמקד".
ובינתיים, מחוץ לג'יפ, חולפים ביעף כפרי המישורים של טרנסילבניה. חסידות מקננות על ארובות הבתים, והבתים עצמם נראים אחרת מאלה שבהרים: הם בנויים קרוב מאוד לכביש, וכמעט ליד כל בית יש ספסל. אולי, כמו שהיה פעם גם אצלנו, בשביל חיי החברה. כמעט כולם בחוץ, יושבים על הספסל, מסתכלים בפליאה בשיירה המשונה החולפת במהירות על פניהם.

בשעות אחר הצהריים המאוחרות אנחנו מגיעות לשולי כפר שחיים בו צוענים וממשיכות לתוך מעבה היער (היערות של רומניה ראויים למילה מעבה). הדרך בוצית במיוחד, וכמה ג'יפים נתקעים. החשכה כבר מתחילה לרדת, נותרו רק דקות אחדות של אור, ואנחנו לא לוקחות סיכון וסבות על עקבותינו. כשאני יורדת מהג'יפ אני מהמרת ביני לביני על הצוות הזה, מספר 12, כצוות הזוכה. או לפחות מקווה בשבילן.

היום החמישי
למחרת בבוקר אני מבקשת להצטרף לצוות 11. מישהי סיפרה שהן עברו חוויה לא פשוטה בלילה שעבר, ורציתי לשמוע מכלי ראשון. לפני כן אנחנו מגיעות לסיגישוארה, אחת משבע ערי המבצר הסקסוניות שבדרום חבל טרנסילבניה. במהלך המאה ה־12 שלטו באזור ההונגרים, והם "יִבאו" לכאן סקסונים ממוצא גרמני כדי להגן על טרנסילבניה מפני פלישות.

כיום כמעט לא נותרו פה סקסונים. מה שנותר הוא שרידי ערי המבצר, ובהן סיגישוארה. בכמה מהיישובים הסקסוניים יישב צ'אושסקו צוענים אחרי מלחמת העולם השנייה.

יחסם של הרומנים אל הצוענים מורכב, ופעמים רבות רואים בהם גורמי פשע. יש צוענים שחיים עד היום בשולי הכפרים והעיירות, ואפשר להבחין די בקלות בהבדל בינם ובין הרומנים. מקצתם כהים יותר, הבתים והלבוש אחרים.
בג'יפ של צוות 11 מספרת לי ליאת, קצינה בקבע, על קורות ליל אמש, כשיצאנו מהיער ועברנו בשולי הכפר, באזור שבו גרים צוענים. הג'יפים הראשונים של השיירה כבר נכנסו לכפר כשאחת המכוניות חטפה אבן. האזהרות ברשת הקשר לא איחרו לבוא. כמה מטרים לפני הכפר הג'יפ שלהן, שכבר נסע בחשכה גמורה, נתקע בבוץ. כולן ישבו בג'יפ, ובשולי הדרך הופיעו דמויות. הדמויות התקרבו לג'יפ והתחילו לגעת בו. הן נבהלו. ליאת מספרת איך אמרה לחברות הצוות שהיא יוצאת, כי אם כולן יישארו בפנים זה ייגמר לא טוב.

היא יצאה החוצה והתחילה להציג את עצמה. "ליאת, ליאת", הצביעה על עצמה, הושיטה יד לאחד מהם, הוא סימן לה שהיד שלו מלוכלכת, היא לחצה בכל זאת. הצעירים שהתגודדו על השביל והפחידו אותם לפני כמה דקות התחילו לנסות לדחוף את הג'יפ עד שהגיע הצוות המחלץ וסייע בחילוץ. למחרת, בג'יפ, אומרת לי ליאת, שככה זה צריך להיות גם אצלנו. ואני חושבת שאם ג'יפ הוא מטאפורה, אז צריך לפעמים להעז לצאת החוצה מהמקום המוגן שבו את נמצאת.

הג'יפ המוביל מפלס לנו את הדרך

היום השישי והאחרון
ביום השישי והאחרון השמש כבר זרחה. בדרך אל ברשוב וממנה תפסתי טרמפ עם צוות 3. בעגה המקומית הן מכונות "החטיאריות", אבל אני מעדיפה לקרוא להן "המנוסות". רציתי לשמוע מה הן חושבות על המסע. כאחד מיתרונות המסע הבולטים הן הזכירו את המפגש עם נשים מרקע שונה, בנות גילים אחרים. הרשימה אותן העובדה שנשים צעירות כבר יזמיות. שמחתי על היכולת הזאת של דור מבוגר להסתכל עלינו, נשים צעירות שכבר גדלו למציאות של בחירות רחבות, ולשמוח על זה. שתיים מהן נהגות ג'יפים מנוסות, והן מבקשות ממני לציין שהיו מעדיפות עוד נהיגת שטח ושהאתגרים לא היו מאתגרים מספיק בשבילן. ואני מצטרפת לדעתן: אמנם בשביל רוב הנשים המסע הזה היה משמעותי מאוד מבחינת המסע האישי ומבחינת המפגש עם נשים אחרות, אבל אני חושבת שמלכתחילה חבל שלא נדרשנו לאתגרים פיזיים גבוהים יותר. ייתכן שחלק מאיתנו לא היו יכולות להצטרף, אבל היתה נוספת למסע הזה גישה שלא עושה לנו הנשים שום הנחות. ואולי צריך להוריד את אלמנט התחרות או להפוך אותה לתחרות שהדרישות בה אחרות.

אחר כך התפתח דיון סביב עוני, קדמה והמחיר של כל אחד מהם. אחת אמרה שלקדמה יש מחיר כי היא מוחקת את הזהות המקומית. אחרת אמרה שעוני הוא עוני, והוא נורא. שאלה לא פשוטה שאולי רק לחטיאריות יש קילומטרז' מספיק בשביל לענות עליה. איריס, המבוגרת שבחבורה, הזכירה שאת מחיר העוני אפשר לראות על הפנים של הנשים. "הצטלמתי עם מישהי", היא מספרת, "היא בגילי ונראית כמו סבתא שלי". לפעמים, אחרי כל המדדים הרב תרבותיים, המדד הוא פשוט וניכר בפנים.

הגענו לסינאיה. כאן, בעיירת ההרים של האצולה הרומנית, כמעט מסתיים המסע. כל אחת מהמתחרות (המארגנות והתקשורת מחוץ לתהליך הבחירה) מקבלת דף, ובו היא מתבקשת לציין את שני הצוותים הטובים ביותר. עוד מעט ייספרו הקולות, והצוות שיזכה בקולות הרבים ביותר ייסע למרוקו. המתח בעיצומו. הנשים מתפזרות בגינת ארמון פֶלֶש וממלאות את הטפסים.
אחר כך הוכרז מי הצוות הזוכה. צוות 11 נוסע למרוקו. מכאן המשכנו כולנו לשדה התעופה, מרחק של כמה שעות נהיגה. ככל שהתקרבה שעת הטיסה נעשתה רשת הקשר שקטה. היה צריך כנראה להוריד הילוך, לעבד את המחשבות, לדלל את האדרנלין לקראת החזרה לשגרה.

עדכון ממרוקו
צוות 11 (שהפך  במרוקו לצוות מספר 1) לא הצליח לשחזר את ההצלחה במרוקו. הצוות הזוכה במסע הוא צוות 6, הכולל את מרים הראל, סילוי האס, רונית אברהם ובתיה אוזבין־צברי, והן יסעו בשנה הבאה על חשבון המארגנים למסע מלכת המדבר. נציגתנו במרוקו, כנרת יפרח־סרבניק, מוסרת שצוות 6 זכה בשל עבודת הצוות המעולה, הן היוו בית לחסרות בית (פליטות מצוותים שהתפרקו) והיו צוות אהוב על המשתתפות.