רומא: עיר הדולצ'ה ויטה

מי שמנסה להיות רומאי ברומא, מוטב לו להשיל את חריצותו הברברית ולהיסחף בנעימים אל אי העשייה. אין סיבה לעבוד קשה מדי. הכל כבר נעשה, ובאופן מרהיב כל כך, שצריך להיות מגלומן או מוסוליני כדי לרדוף אחרי רוח הרפאים של התהילה על פני הזירה הזו, הזרועה זכרונות של ענקים ושברי יצירות מופת.
את הבטלנות מכנים ברומא "המתיקות שבלא לעשות כלום" (il dolce far niente). אין טעם למהר. כאשר אדם משתרך בשעת בוקר בפקקי התנועה הזוחלים מן הדרכים הרומאיות הקדומות לכיכר ונציה, ועל הגבעות סביבו מזדקרים שרידיה הכבירים של אימפריה בתוך העשב השליו, וקבריהם של קיסרים כובשי עולם נמים בצל צמרות האורנים העתיקים – הוא זוכה לשיעור יומי בתורת היחסות. אי אפשר לחיות ברומא מבלי להיות ספקן.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד רומא, בהנחה לגולשי מסע אחר! פיאצה פארנזה. בצהריים רומא גודשת את המסעדות. מוטב לא לחפש אותה בענייני עסקים בשעת הפראנצו הקדושה צילום : אמיר קידר

לא הקִדמה נושבת כאן, אלא רוח הטְרָמוֹנְטאנָה יורדת מגבעות קוֹלי אַלְבָּני בשעת בין הערביים להנעים את ערבי הקיץ. המרכז ההיסטורי דומה לבית ממכר עתיקות אקזוטי, עמוס מדי: בעיות החניה בסמטאות המרוצפות אבן, העולות על גדותיהן כנסיות, מזרקות, עיי  חורבות, אנדרטאות מפורסמות ובתי אופנה מפורסמים לא פחות, הן נצחיות. את קווי המטרו, הנחוצים כל כך, חופרים עשרות שנים בלי לראות את הסוף, כי אי אפשר להתקדם מטר בלי למעוד על אוצרות, שאותם יש להעריך, לתעד, לעקוף או לחלץ – והכל מתנהל לאט, לאט, לאט.
אי אפשר גם שלא ללגלג על חריצותם של הבורגנים מן הצפון, על שאיפותיהם החנווניות ועל הלהיטות שבה הם נחפזים אל הטרנד הבא, אל המקדונלדס הבא, אל ההבטחה הבאה לאושר. ברומא חיים זה לצד זה כבר אלפיים שנה בתי אצולה דועכים וילדי האספסוף שהטיל אימה על קיסרים ועל אפיפיורים. הם לא מתהדרים בעידון של בני פירנצה או ונציה. העגה הרומאית משקפת את רוח העיר, שמכנים אותה בלשון מליצית, לא רומאית, בירת הנצח: היא מחוספסת, בוטה, חסרת כבוד. היא משסעת את המלים באִבּן ומשתלחת באופן דמוקרטי ביותר.
כך, בפיו של מלצר רומאי טרוד הכל שווים: הטייח ומלך ההיי טק, חבר הפרלמנט הנכבד וברון המאפיה; הוא יודע שבן רגע הם עשויים להחליף תפקידים, וכי לא פעם הם משחקים תפקיד כפול. ארבעת פניו של האל יאנוס כפול הפרצוף מתנוססים על הגשר העתיק ביותר בעיר, זה המחבר בין הגטו היהודי לטְרַסְטֶבֵרֵה, הרובע מעבר לנהר, שם התגוררו היהודים בימים הקדומים.

שעת הפּראנצו הקדושה
רומא זקנה וצינית, למודת ניסיון, חדת לשון ואוהבת נוחיות. היא יורדת בנחת, ובשום אופן לא מוקדם מדי, לשתות את הקפה הטוב בעולם בבר מתחת לבית – שום דבר לא השתנה בעיצובו זה מחצית המאה, אם לא מאה שלמה – ומשם מדשדשת לשוק השכונתי, כדי למשמש ולהריח את הדגים הטריים מנמל אוֹסְטִיָה בדוכנים הנשענים כבדרך אגב על שברי עמודים יווניים שדודים, אובליסקים שהוסעו בספינות עבדים ממצרים ופסלי נימפות בארוקיות קטועות אצבעות.
בין הפַּרְמיגַ'נוֹ, מלך הגבינות, לפּרוּשוּטוֹ הנודע מפּארמה, היא תתרענן בלגימת מים מן הברז, שמשתרבב בין לחייו התפוחות של מלאך בן המאה ה־15 או ה־16 בקיר הפָלאצוֹ הסמוך, שאינו דווקא ארמון, אלא כל מבנה עירוני. יסודותיו של המבנה במצודת ברונים מן המאה ה־12, חומרי הבניין שלו כוללים שברי שיש מלפני הספירה, ואפשר להניח כי במרתף חולף בצעד עמום מסדרון תת קרקעי לקטקומבות נוצריות מן המאה השנייה או השלישית, וקטע של צנרת עתיקה מוביל את מימי המעיינות מחוץ לעיר ושומר עליהם צוננים וזכים, כדי שיזרמו בלי הגבלה במזרקות ובאגנים ובברזי הרחוב, בלי שאף אחד יעלה בדעתו לצעוק: בינתיים סוגרים את המים!
שום שלטון איטלקי לא הצליח לחזור על הישגי העת העתיקה בתחום שבו נמדדת ציביליזציה אמיתית: הביוב. אולי כמחווה של צדק היסטורי, העירייה ממשיכה להטביע עד עצם היום הזה על מכסי הביוב את האותיות SPQR, ראשי התיבות של "הסנאט והעם הרומאי", אשר היו פעם סמלה של המעצמה העולמית היחידה. תהילת העולם חולפת, הביוב לעולם נשאר.
בין חצות היום לשעה אחת או שתיים בצהריים רומא גודשת את המסעדות, הטְרַטוֹרִיוֹת והאוֹסְטֵריוֹת העממיות ואוכלת צהריים. מוטב לא לחפש אותה, בשעת הפְְּראנְצוֹ הקדושה, בענייני עסקים. המולת הצלחות המוטחות בחיפזון משולחן לשולחן בידי מלצרים להטוטנים, קרקוש המזלגות וצלצול כוסות היין גולשים אל הכיכרות וגוועים שם בעצלתיים באור השמש המנומנם, כי השעה כבר מאוחרת ובאמת שאין טעם, שום טעם, לעבוד.

עוד מעט יישלפו הכוסות הגבוהות של הפְרוֹסֶקוֹ, יין נתזים יבש, מתאים במיוחד לאפריטיף זריז בדרך הביתה, ושוב ייסתמו עורקי התנועה לאורך הטיבֶּר וביציאות לדרכים העתיקות אל הפרובינציה, אשר אינה כפרית עוד, אלא בנויה פרברים.

פוטו, מלאך-ילד, במזרקת נפטון של קלדרארי, פיאצה נאבונה. המים זורמים בלי הגבלה במזרקות, באגנים ובברזי הרחוב, בלי שאף אחד יעלה בדעתו לצעוק: בינתיים סוגרים את המים! | צילום : ברוך גיאן

סודותיה של הגבירה
הערב יירד על גני פּינְצ'ִוֹ ווילה בּוֹרְגֶֶזֵה, ועצי התפוז על גבעת אָבֶנְטינוֹ ווילה צֵ'לימוֹנְטאנָה יפיצו ניחוח מתוק, שיתערב בריחות תבשילי הערבית. תצוגת אורות מכשפת תקים לתחייה את הקוֹלוֹסיאוּם ואת זירת מקסימוּס, את הכיפה האלוהית של הפנתיאון ואת ההד הרנסנסי שלה בסן פְייטרוֹ, בעיר הוותיקן שמעבר לנהר.
בפּיאצה פוֹנְטַנָה ההדורה יבהיקו נתזי המים באגני בהט שקופים, ובקַמְפוֹ דִי פְיוֹרִי הסמוך יקפלו את דוכני השוק, וג'ורדנו ברונו, שקוע בספרו ואדיש להבלי הכנסייה, יעלה שוב על המוקד, מוקף בצהלת הסועדים בבתי היין. המלאכים המכונפים על גשר סן אנג'לו יטילו צל ענקים על מי הנהר, מכוניות הנאהבים יאירו בפנסיהן את גדמי השיש השומרים על דרך אָפִיָה העתיקה, והזונות והסרסורים, שהונצחו בסרטי פליני ופָזוֹליני, ייצאו לציד בין הווילות של עשירי העיר, הנצורות מאחורי שערים חשמליים וזרקורים, לבין אחוזות הקבר של עשירי העת העתיקה, צ'צ'יליה מֵטֶלָה ופוֹמפאוּס אָטיקוּס.

גשר סנט אנג'לו. ברומא חיים זה לצד זה כבר אלפיים שנה בתי אצולה דועכים וילדי אספסוף צילום : ברוך גיאן

רק בחסות הלילה, אחרי שהמסעדות נסגרות והרחובות מתרוקנים, תשיל רומא את מסכת היומיום שלה, תתעטף מסתורין ותגיח מאחורי המצבות של עברה כגבירה נשגבת. הסודות שלה עתיקים, מעופשים קצת, ועדיין מטילים אימה. דם על מדרגות הארמון הישן של בית בּוֹרְג'ָה בווִיָה קאבוּר, כתבי יד גזולים בארכיבים הנסתרים של האינקוויזיציה, רשת תככים, מזימות ומעשי נבלה נפרשת מגבעת הקפיטול אל הוותיקן, מן המרפסת של פָלאצוֹ ונציה, שם מצדיע הדוצ'ה במועל יד אל ההמון, ומן המדרכה בין ויה בּוֹטֶגֶה אוֹסְקוּרֵה (רחוב החנויות האפלות) לוִויָה די פוּנארי (רחוב קולעי החבלים), שם מתגלה ביום אביב ב־1978 גווייתו המנוקבת כדורים של ראש הממשלה אלדוֹ מוֹרוֹ בתא המטען של מכונית רנו אדומה, ועד לחדרי החדרים בארמונות ההדורים של השררה הנוכחית, אשר בהם נרקמת השחיתות הנפתלת, המסורתית, הרומאית כל כך. הגלימה העשירה של רומא קושטה בידי ליאונרדו, מיכלאנג'לו ורפאל (לפני שהפכו לצבי נינג'ה), אך גם בסיפורים המתובלים ברצח, ניאוף ובגידה בחצרות השלטון, המתחלף בלי הרף בלי להשתנות לעולם.
רומא כורעת תחת משא שנותיה. היא הלכה לנוח, בשעה ששאר העולם מתרוצץ, מחדש, מחליף, מתעדכן. מדי פעם עובר בה רטט, כאשר מיליוני מפגינים צועדים בסך בוויה די פוֹרי אימפריאלי ומניפים נגדה את מחאתם ושלטים אדומים; אבל היא שקועה בזכרונותיה מכדי להתרגש באמת. מאי 1968 ומרד הסטודנטים, מבצע "נקיון כפיים" להפרדת המאפיה מהפוליטיקה, קומוניסטים או דמוקרטיה של השמאל, אילי טלוויזיה מטופשת בשלטון – רומא מצחקקת. היא בסך הכל גברת זקנה מאוד, ועכשיו היא רוצה לחמם את העצמות בשמש ולאכול בשעות קבועות כדי לא לפגוע בתקינות העיכול.

למידע נוסף על רומא>>