ראשון שלי – מסע במחוזות ילדות

הפעם נצא לשמורת טבע במחוז ילדותי, לרחוב נחמה בלב רישון (כך קוראים בני ראשון לציון המקוריים לעצמם), שכל כולו נמתח ל-242 מטר ועוד 45 מדרגות.

הרחוב נקרא על שם נחמה פוחצ'בסקי, איכרה, סופרת ומראשונות ראשון לציון. ברחוב ניצבים בתי כנסת רבים, כמעט בית כנסת לכל עדה, ובנוסף נמצא בו גם מקווה טהרה גדול. במסענו נחלוף על פני חנויות המכולת הרבות והאטליז עם בריכת הקרפיונים, ששמואל הקצב נתן לי להשתעשע עמם בהפקידו בידי את המוט עם הרשת שבה שלה הקרפיונים מתחתית הבריכה. אבל העיקר נזכר ונזכיר את בני האדם שחיו ברחוב.

רחוב נחמה פוחצ'בסקי. מסע נוסטלגי לאורך 242 מטר ו-45 מדרגות

מסענו מתחיל בנקודה המערבית הגבוהה, עליה ממוקם בית הכנסת הגדול, שעבורנו הילדים היה שקול בקדושתו לבית המקדש שחרב. הרבה שנים ספדו לנפטרי רישון בחזית בית הכנסת, ומשם היה יוצא מסע ההלוויה אל בית הקברות. בחלקו הצפוני של בית הכנסת, בכוך קטן חיו להם זוג גמדים, נתן ועליזה, שהמריבות שלהם נשמעו למרחוק. אני יורד באיטיות בשביל, וממש מתחת לבית הכנסת הגדול מבצבץ בית כנסת של הסוחרים ובעלי המלאכה, ששימש את בני העדה האשכנזית. לפני כ-60 שנים, לאחר שאחי זיגי נפצע בתאונת דרכים, נאספנו בבית הכנסת הזה, בירכנו הגומל והוספנו לשמו את השם "חיים", בטקס שנראה לי אפוף הוד ומסתורין.

אני מסיים לרדת במדרגות, ומולי מקווה הטהרה של המועצה הדתית, שבילדותי היה המקום בו התקלחנו פעם בשבוע במים חמים (לא היו אז מים חמים זורמים בבתים). בחזית המקווה ניצב עץ אשקידיניה (שסק) מניב פרי כתום ועסיסי, וכאז כן עתה אני אוכל מלוא הפה מהפרי הכתום ומקנח את עודף המיץ בשרוול חולצתי, כמו פעם. כיום רחוב נחמה נטוע כולו בעצי כחלון שפריחתם הכחלחלה מעניקה לרחוב הילה מעניינת. בצדו השני של הרחוב ניצב עוד בית כנסת, חדש יחסית, שבו נוהגים להתפלל בני העדה האירנית. אני ממשיך הלאה במורד הרחוב, מול חצר בית מס' 10 שם גדלים שיחי גת ענקיים. אני קוטף עלים צעירים ומכזן (לועס) ושב לימי הנעורים בהם נהגנו להפיג את מרירות העלים על ידי טבילתם בקערית סוכר.

בית הכנסת הגדול. מכאן יצאו מסעי הלוויות לבית הקברות של המושבה

מולי בית כנסת שבת אחים ע'ש יוסף נחום קוזי, שבזמנו היה כתוב על השלט שניצב בחזיתו – "בית כנסת של עדת המערביים", והוא שימש את בני העדה החלבית. בבית כנסת זה שימש כגבאי לפני כ-60 שנים אבו-סלים – בתרגום מערבית, אבא של שלמה. לפרנסתו שימש כסנדלר וישב תחת כיפת השמים, סמוך לעץ איקליפטוס ענק. רגליו היחפות שימשו כמלחציים, כסדן וכמה לא, לידו ערמת צמיגים ישנים מהם נהג לחתוך את סוליות הנעליים. בפיו שהו תדיר שורה של מסמרים קטנים, ששימשו לו ככלי עבודה עיקרי. היה נוהג להריח טבק מקופסה מתכתית קטנה ועגולה, ולאחר מכן לעמוד על רגליו ולזורר בקול גדול עד שזעו אמות הסיפים ועלי האיקליפטוס יצאו במחול.

אבו-סלים היה עובר בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר בין בתי המתפללים, כשאת דרכו מאירה עששית קטנה (לא היתה אז תאורת רחוב, בקושי תאורה עמומה בבתים). הוא היה נוקש על דלתות הבתים באמצעות מקל סבא וצועק בעברית מתובלת בערבית – אומו לסליחות ולעבודת הבורא…

תצלום ישן של אבו סלים. גבאי בית הכנסת וסנדלר מוכשר

אני מתנער מהזיכרונות וחוזר לימינו-אני, והנה מולי בית משפחת גינדי, בניין בן שתי קומות, צנוע וללא הראוותנות המקובלת היום. לפני 60 שנה קומתו התחתונה שימשה כחנות מכולת שכונתית, אותה ניהל אב המשפחה, שחבש לראשו כובע ברט שחור ותמיד קיבל את הלקוחות במאור פנים ובחיוך. הרבה פעמים, כאשר הפרוטה לא היתה מצויה בכיס, הסכים לרשום את החשבון בפנקס באמצעות עפרון שהיה נעוץ לו מאחורי אוזנו. כשהייתי מגיע לחנות בבוקר לקנות לחם וגבינה צהובה "על המשקל", כדי שאימא תכין לי סנדוויץ לבית הספר, הוא היה נותן לי סוכרייה או ממתק אחר. אכן אז היו זמנים והיו אנשים!

אני ממשיך ועובר לבניין סמוך, פה ניצב בית כנסת נוסף, על שם אבהו פרנקו, שבו התפללו בני חמולת פרנקו הענפה. במקום בו היתה פעם חצר רחבה ששימשה כיכר משחקים עבורנו הילדים, מיתמר לו כעת בניין רב קומות. בחצר הזאת היינו משחקים כדורגל "שערים קטנים" יחד עם כל ילדי משפחות גינדי ופרנקו, שהשתתפו במשחקים הרבים שהתנהלו מחוץ לבית.

בזיכרוני עולה משחק נוסף מאותם זמנים: היינו חופרים גומה באדמה, יוצקים פנימה תרכובת של קרביד (תרכובת שסייעה למסגרים ורתכים בעבודת הריתוך; את הקרביד היינו "לוקחים בהשאלה" מכמה מסגריות שהיו פזורות לא הרחק מרחוב נחמה), עליה הוספנו מעט מים, כיסינו על הכל בקופסת שימורים ריקה בה נקבנו חור. אל החור תחבנו גזיר עיתון שאותו הצתנו, התרכובת, המים והאש יצרו גז מתן, שחיפש דרך להתפרץ והעיף את קופסת השימורים לגובה רב לשמחת כולנו. ומשחק אחרון: "פורפרה", אותו סביבון עץ גדול, שבתחתיתו חוד מתכת ועליו מעין דסקית המאפשרת ללפף בחוט את הפורפרה. את הפורפרה הבנים נהגו להטיל מאחרי הראש אל מעגל ששורטט באדמה ובו היו מונחות פורפרות של ילדים חסרי מזל, שלא צלחה ידם להטיל את הפורפרה כהלכה (הטלה כהלכה פירושה שהפורפרה מסתובבת במהירות ומשמיעה צליל). הטלת הפורפרה מהמותן נקראה הטלת בנות.

בית הכנסת ע"ש אבהו פרנקו. בסמוך שיחקנו כדורגל עם ילדי משפחת פרנקו

אני עובר לצדו השני של הכביש ונזכר בדמות מיתולוגית שנקראה "בקבוקים", יהודי נמוך קומה וכרסתן, עם שפם היטלראי, חובש כובע קסקט אפור ולובש כל ימות השנה, גם בחורף, גופיה אפורה. הוא נהג להסתובב עם עגלה רתומה לחמור ולצעוק "בקבוקים". את בקבוקי הזכוכית שקנה, מכר כחומר גלם למפעל הזכוכית "גביש". ליד מקום מגוריו של בקבוקים היה עוד בית כנסת, ע'ש גודעי, בו התפללו בני עדת תימן. אני זוכר איך נהגנו מדי יום שישי, טרם כניסת השבת, לקנות גרעינים שחורים וג'עלה (תערובת פיצוחים בתימנית) בחלון בית הכנסת, שעם כניסת השבת הוגף עד ליום ראשון. בסמוך לבית הכנסת גר משה דודל, עוד דמות מיתולוגית מרישון של פעם, יהודי נמוך קומה שנהג להשתכר והתפרנס ממכירת עיתונים ברחבי העיר.

לסיום, חנות מכולת קטנה ונחבאת, שהיתה בבעלותו של הרב שלום סיבהי, איש גבה קומה ומרשים, שלימד אותי לאהוב את סיפורי התנ"ך וגם לאכול פלפלים וסחוג כמנהג התימנים. יהודי יקר נוסף שאני אוהב להיזכר בו הוא ר' יחיא יהוד, תימני קטן קומה עם שיער שיבה, שהיה נוהג בצאתו מבית הכנסת לתפוס אותנו הילדים בשאלת "פסוק פסוקך". מי שענה כהלכה קיבל ממנו סוכרייה.

כאן היתה המכולת של הרב שלום סיבהי. סיפורי תנ"ך, פלפלים וסחוג

תם לו מסע של 64 שנים במחוז ילדותי. חשבתי ללכת גם לבית ספר "חביב", בית הספר העברי הראשון בעולם, שנמצא בסמוך, כדי לראות את שדרת הקזוארינות שהפרידה בין הכיתות הנמוכות לכיתות הגבוהות ולהיזכר בעדיני המנהל, ביוסיפון מזכיר בית הספר, בשלום השמש ובמורים ידלין, סלומון, חנוך ואחרים, אך בית הספר הזה, על סגל ההוראה והתלמידים שלו, ראוי לכתבה מיוחדת.