קצ'קר, תורכיה – זבת תה ודבש

מסלולי הטיולים הרבים נמצאים בין ארזורום (Erzurum) בדרום והים השחור בצפון. טיול ברכב שטח באיזור זה מהנה במיוחד, משום שחלק גדול מהמסלול עובר בדרך הררית, או היכן שהיתה דרך כזאת עד הגשם האחרון. מסיבה זו רצוי לטייל בקבוצה של כמה כלי רכב, ובלוויית מדריך מקצועי.

שתי אפשרויות מומלצות הן להתחיל בארזורום ולסיים בטרבזון (Trabzon), או לטייל במסלול מעגלי, שיתחיל בטרבזון ויסתיים בה, מה שמקל על הלוגיסטיקה של שכירת הרכב.

כנסיית החוכמה הקדושה שבטרבזון | צילום: נעם תדהר

האירוח בבתים פרטיים כולל ארוחות נהדרות ממיטב האוכל הכפרי התורכי. בבוקר מגישים לחם, גבינות, ירקות, דבש ואַיירַן (היוגורט התורכי). בצהריים או בערב אוכלים סלטים, בשר, מרק, אורז ודגים. יש גרסה מקומית של פונדו גבינה, שנקראת בּוּקְלֶמֶה, וגם ירקות מוקפצים ופסטה. הקינוח לרוב יהיה סוּטלאץ', פודינג אורז מבושל בחלב ואפוי קמעה, ולסיום מוגש תה. בתחום המזון המהיר נפוץ הלַחְמַאג'וּן, מעין פיצה מקומית שעליה גבינה, תרד או בשר, שמופיעה לעתים בצורת סהרון, ואז היא מכונה פידֶה.

אל הים השחור
מהעיר ארזורום, נקודת המוצא, ניסע צפונה בעמק נהר טורטום (Tortum) לכיוון העיירה יוסופלי (Yusufeli). העיירה יושבת על מפגש נהר הצ'ורו (Çoruh) עם נהר הברהל (Barhal, הנקרא גם אלטיפרמק), שבשניהם יש אפשרות לצאת לרפטינג.

דרכנו בעמק נהר טורטום עוברת ליד אגם טורטום המלאכותי. לא רחוק מכאן ניצבת כנסיית אושט ואנק (Os¸t Vank), שהוקמה במאה העשירית לספירה. למרות מצבה העגום, אפשר להתרשם מפאר העבר שלה ומהעיטורים המגולפים בקירותיה. רבות כמותה נבנו באיזור על ידי השליטים הגרוזינים, ובהן כנסיית אישן (Is¸han) היפה, שנמצאת ביוסופלי, וכנסייה קדומה יותר, מהמאה השביעית, שנמצאת בכפר ברהל.

מיוסופלי, עיירה נעימה המשמשת מרכז לכפרי הסביבה, יוצאים וממשיכים דרך העיירה סאריגול (Sarigol) לכפר ברהל. הנוף משתנה בדרך, הרמה הופכת לגבעות והגבעות להרים. הגענו למדרונות הדרומיים הפסטורליים של רכס הקצ'קר, שהעין אינה יודעת שובע מהם.

נקיק יפה מטפס מעמק נהר ברהל לכפר אוֹדֶם (Ög˘dem) ואנחנו עולים עימו, עוברים ליד מסגד הכפר שמגדלו בנוי מעץ. משם ממשיכים מזרחה, חוצים גבעות, נוסעים בערוצי נחלים, מגיעים לעמק הצ'ורו ומצפינים לאורכו עד לעיר ארטבין (Artvin), 120 קילומטר מברהל. שלושה סכרים מתוכננים להיבנות כאן, והעבודות בעיצומן. אוהבי הנוף מייחלים לפשרה שתסתפק בשני סכרים, שכן אם ייבנה הסכר השלישי – תתכסה יוסופלי באגם.

העיר ארטבין, השוכנת לגדת הנהר, היתה נתונה בימי הביניים תחת שלטון גרוזיני, וגם היום רבים מתושביה הם גרוזינים וכורדים. אם יש משהו שיכול להעיד על ההיסטוריה הסוערת של צפון תורכיה, הרי זה המגוון האתני של תושבי האיזור: גרוזינים, כורדים, תורכים, בני הלאז (Laz), שמוצאם מדרום קווקז, וההמשין (Hems¸in).

מארטבין, שבה נישאר ללון בלילה הראשון, נצא בבוקר צפונה ונחצה את הקצ'קר במעבר בורצ'קה (Borçka), הנישא 2,260 מטר מעל פני הים. מעבר ההרים מוביל אותנו לרכס שנקרא באליקלי דא (Balikli Dag˘i) ולנוף ירוק יותר. בדרך ניתקל בשדות התה ובעצי האגוז, ששמם הולך לפניהם במזרח תורכיה. השדות ילוו אותנו עד הופה (Hopa), עיר היושבת לחוף הים השחור, ובה יש דוכני מידע ואפשרויות להצטרף לסיורים. עשרים קילומטר מזרחה נמצא הגבול עם גרוזיה, אבל פנינו למערב.

תה ואגוזים מכאן ועד לאופק
בדרך העוברת לאורך חוף הים השחור ניסע על מדרונות ההרים עם שדות התה ועצי אגוז הלוז (שנקראים פה פינדיק), המכסים את פני הקרקע מכאן ועד לקו האופק. נגיע לעיירה פינדיקלי (Findikli), שבקיץ מונחים בה אגוזים לייבוש בשמש, ונמשיך עד לארדשן (Ardes¸en), עיר חוף קטנה על שפת הים השחור, כ־120 קילומטר ממזרח לטרבזון.
בנקודה זו נעזוב את קו החוף ונצא דרומה, לכיוון הכפר איידר (Ayder). הדרך שלנו חוצה את עמק נהר פירטינה (Firtina Vadisi, עמק הסערות), הראוי בהחלט לשמו – יש בו מפלי מים מרשימים וזרימה אדירה, בייחוד אחרי גשם. בזכות אופיו וזרימתו של הנהר, אפשר לצאת בו לרפטינג מחודש יוני ועד בוא הסתיו.

עמק נהר פירטינה הוא גם איזור מגוריהם של ההמשין, אנשים חביבים ומאירי פנים שעוסקים בגידול תה, ירקות ופירות. נשות ההמשין ניכרות בלבושן המסורתי ובכיסוי הראש הייחודי. הכפריים עושים כאן עבודות יד יפות מעץ או מצמר, ובמיוחד מושכים את העין הגרביים הססגוניים שסורגות הנשים.

הכפר אוזונגול (אגם ארוך בתורכית) והאגם היפה שבצדו נמצאים על רמה בגובה של כאלף מטר מעל פני הים | צילום: דובי טל

הדבש שמפיקים ההמשין מצוף פריחת ההרים מפורסם בכל תורכיה. על הדבורים באיזור מספרים שהן לא אוהבות כוורות עם פינות. לא ברור אם אגדה או אמת, אבל אכן נוהגים להשתמש שם בכוורות עגולות, שאותן מייצרים מגזעי עץ חלולים. לא פעם תוכלו לראות כוורות שהונחו על עצים, בגובה רב, כנראה כהגנה מפני חומסי דבש גרגרנים, כמו הגיריות.

בקיץ עולים התושבים ליאיילה (Yayla) – כך נקראים הכפרים העונתיים השוכנים במרומי ההרים (ראו מסגרת בעמ' 29). העלייה ליאיילה מלווה בפסטיבל עממי הנקרא דֶרְנֶק (Dernek). את הרוקדים והמזמרים מלווים הטוּלוּם, חמת חלילים עשויה מעור של כבש, והקֶמֶנְץ', הכינור המקומי. ריקוד ההורה המקומי, שאותו אפשר לראות גם בשמחות אחרות, נקרא הוֹרוֹן.

בדרכנו לאיידר נעבור בעיירה צ'מליהמשין (Çamlihems¸in), שבתי האבן והעץ שלה בנויים בסגנון מיוחד. הדרך עולה בהר, חוצה יער ומתפתלת ליד הנהר, שלאורכו פזורות תחנות לגידול פורלים וגשרי אבן יפהפיים. אל בתי העץ שלהם מגיעים התושבים בשבילים, אך את הקניות והמטען מעלים הביתה באמצעות מתקני אומגה.
בכפר הציורי איידר, שהפך למרכז תיירות הטרקים בקצ'קר, מפוזרים הבתים במדרון מול נוף משובב נפש. כעשרה קילומטרים מדרום לאיידר נמצאת יאיילה בשם יוקארי קאברון (Yukari Kavron), שממנה יכולים המעוניינים בטרקים לצאת לכמה מסלולים יפים, למשל לאגם הקרחוני בויוק דניז גולו (Büyük Deniz Gölü, אגם הים הגדול).
גם למי שאינו מתכוון לשוטט בהרים כדאי לבקר במקום. היערות הסבוכים, המתחלפים מיער רחב עלים ליער מעורב ולבסוף ליער מחטני, נעלמים. במהרה עוברים את "קו העצים", "קו הבתים" ו"קו הפרות" ומגיעים אל מדרונות סחופי רוחות ומכוסי צומח אלפיני. זהו חלק מהפארק הלאומי קצ'קר דאלארי (Kaçkar Dag˘lari), שהפסגה הגבוהה בתחומיו מתנשאת לגובה 3,937 מטר. לטיול בהרים רצוי להיעזר במדריך מקומי: השבילים לא תמיד ברורים, ולעתים קרובות ערפל סמיך מכסה בתוך דקות את כל האיזור ויורד גשם.

תחנות על דרך המשי
מוסד חשוב באיידר הוא בית המרחץ המקומי, אתר חובה למי שמגיע לבקר בכפר. המקום נקי להפליא, ומימיו הלוהטים מגיעים ממעיינות טבעיים. עוד אחת מפניני המקום היא המצודה זיל קאלה (Zil Kale), שבנו שליטי טרבזון במאה ה־12, כדי לשמור על נתיב עמק הפירטינה. היא זכתה לכינוי "המצודה הרומנטית", אך האווירה בה דווקא אפופת מסתורין. כך או כך, הנוף הנהדר הנשקף ממנה הוא מהיפים בקצ'קר. אחרי הטיול לאתרים שבקרבת איידר נחזור לכפר ללון בו את הלילה (מוצאים שם מקום לינה בקלות).

מאיידר חוזרים צפונה, וממשיכים לאורך כביש החוף מערבה, לעבר טרבזון. משמאלנו פזורים כפרים ציוריים ונופים חקלאיים. מימין נפרש הים, שבמפרציו הקטנים מוצאים דייגי האנשובי מקלט לסירותיהם. בדרך כדאי לעצור בעיר הקטנה פאזאר (Pazar), שבשוק הססגוני שלה תוכלו למצוא הכל – מזון, בגדים, כלי בית ואפילו בזים. בדרך נעבור גם בעיר ריזה (Rize), המשמשת מרכז לעיבוד עלי תה.

כדאי לעצור בעיר הקטנה פאזאר, שבשוק הססגוני שלה אפשר למצוא הכל: מזון, בגדים, כלי בית ואפילו בזים | צילום: ניר כפרי

כשבעים קילומטר ממערב לריזה יושבת טרבזון, על במה בין שני ערוצים עמוקים. טרבזון, העיר הגדולה ביותר לחופו של הים השחור, חובקת את הנמל החשוב באיזור. העיר מתאימה מאוד לחניית לילה, שכן יש בה מקומות לינה לרוב. מבט על ההיסטוריה שלה מגלה שלא רק לנו נוח לחנות בה.

היסטוריה ארוכה יש לעיר הזאת. במשך 3,000 שנותיה שלטו בה יוונים, פרסים, רומים, גותים, ביזנטים, עות'מאנים ובשלב מסוים, בשנים 1916־1918, גם רוסים. נותרו בה חומות ביזנטיות וארכיטקטורה ביזנטית ועות'מאנית. כתחנה חשובה על דרך המשי, עברו בה צבאות, סוחרים ונוסעים לא מעטים, ובהם מרקו פולו והנוסע המוסלמי אבן בטוטא.

שליטיה של טרבזון היו גם פטרוניו של מנזר סוּמֵלה, התחנה הבאה במסלול. הדרך מסומלה הביתה עוברת שוב בטרבזון.
אפשרות נוספת לטיול באיזור מתחילה, כאמור, בטרבזון ויוצרת מסלול מעגלי. במסלול זה יוצאים מטרבזון בנסיעה של כמאה קילומטר דרומה לעבר כפר אוזונגול (Uzungöl, האגם הארוך), שאגם יפה באותו שם שוכן בצדו. הכפר, שבו תוכלו לצפות בגשר מקורה מיוחד בן 250 שנה, נעים ומתאים ללינה בלילה הראשון.

מהכפר עולים להרי הקצ'קר (הפעם מצִדם הצפוני), וממשיכים לבייבורט (Bayburt), עיר היושבת על נהר הצ'ורו. בייבורט היא תחנה נוספת על "דרך המשי", ובני משפחת פולו לא פסחו גם עליה. בעיר יש מרחצאות ושרידי מצודה, מהשמורים ביותר בתורכיה.

מבייבורט ממשיכים לעבר העייירה איספיר (Ispir), המשמשת נקודת יציאה פופולרית למסעות שיט בצ'ורו. מאיספיר מתחברים ליוסופלי ולמסלול הקודם.