שבט הפוקוט, קניה

מנערה לאישה
ליד הנהר עברה הנערה את השלב הראשון בתהליך החניכה: המילה. טכס המילה נעשה בצורה פומבית, בנוכחות האמהות. אם במהלך הטכס לא הביעה הנערה כל רמז לכאב- הרי שהוכיחה כי היא ראויה למעמד והיא הופכת נשוא לגאוות המשפחה והקהילה.
היוזמה לביצוע הטכס באה לרוב מצד הנערות,הלהוטות להגיע אליו,לעיתים אף בניגוד לרצון הוריהן. עכשיו מצפים לנערה שניים- שלושה חודשי בידוד במהלכם אסורה עליה הפגישה עם אביה או עם קרובי משפחה גברים אחרים. "זנב" הפעמונים שלה יתריע על נוכחותה וירחיק אותם ממנה. בערבים ישוררו לה הנשים שירים ובתום התקופה ייערך טכס ה"קיפונו", המסמל את היציאה הממשית לבגרות. הטכס הנשי מלווה באכילת בשר עז ותירס, ובריקודים. במהלך הטכס מספרת אם הנערה לכל הנוכחות על אופי התה, כולל תכונותיה הלא טובות. הנערה כורעת על ברכיה ,פניה טמונות בין ידיה. לפחות אינה צריכה להישיר מבט…היא זוכה גם לצרור עצות לחיים. למשל,עליה לציית לבעלה,אך אל לה לוותר על זכות ההשפעה באמצעות הרמת קול…
את הימים שלאחר טכס ה"קיפונו" תבלה הנערה בשיטוט בין קרוביה הגברים כדי לגבות מהם הבטחות למתנות. המתנה המקובלת היא פרה. בתהליך החניכה מצפה לה טכס נוסף, ליצרית קשר טכסי בין הצעירות והבוגרות,ולאחר מכן כשירה הנערה לנישואין.

נישואין וטכסים אחרים
ניתן להניח כי מאז פגשנו את הנערה בשנת 1982 היא הספיקה לעבור גם את טכס ה"נוסיו",הוא טכס הנישואין. רוב הנערות נישאות ימים ספורים לאחר החניכה,בעוד שהגברים ממתינים עד שיאספו כמות מספקת של פרות למוהר.אחרי טכסי החניכה תחליף הנערה את חרוזי העץ שלה בחרוזים צבעוניים האופיינים לשבט ולאזור מגוריה. אחרי טכס הנישואין היא תחליף גם את חגורת המותניים שלה. במקום חגורה עשויה עצמות כף רגל של דיק-דיק (מין אנטילופה קטנה), סימן הלא-נשואות,היא תחגור חגורת עור המקושטת בקונכיות פי-הכושי ,ותענוד את צמיד הנישואין.
לפני לידת הילד הראשון, מגיע הזמן לטכס אחר: "פרפרה". במהלך הטכס מטהרים הזקנים את ההורים הצעירים ואת משפחותיהם. הטכס בא להבטיח את בריאות התינוק שיוולד ואת סילוק השפעת הרוע מעליו.
אליזבט מאיירהוף, חוקרת הפוקוט, חייתה בקרב השבט מספר שנים ותיעדה את טכס ה"פרפרה". בבקתה צפופה, לאור מדורה, מתכנסים המבוגרים יחד עם הזוג הצעיר. קערה גדולה, ובה מים ועפר אדום, עוברת מיד ליד וכל אחד מערבל את תוכנה. זקן החבורה מעלה ומזכיר את האירועים השליליים שקרו למשפחה בעבר ,אותם למד על בוריים.
למחרת מגיע שיא הטכס, בריקודים סביב ההורים לעתיד. הזקן נותן אות והאישה הצעירה שופכת את תערובת הקסמים מהקערה ,שעברה בערב הקודם ידיים רבות, ושאותה החזיקה בין רגליה,יחד עם הנוזל ,כך מאמינים,נשפך גם כל הרע שהוטבע בתוכו.
רק אחרי שיגיע התינוק לגיל חודש הוא ייחשב לאדם ממש, ויקרא בשם. מנהג זה נובע ,כנראה,משיעור תמותה גבוה של התינוקות. מנהג מקורי ביותר הוא עונשו של בעל שאנס את אישתו: נשי הסביבה ,עד 21 נשים,תופסות וקושרות אותו,ולאחר מכן אונסות אותו ,ובנוסף מחייבות אותו בתשלום.

אנשי הפרה ואנשי התירס

בשבט הפוקוט, באופן יחודי ויוצא מן הכלל, קיימים שני פלגים בעלי אורח חיים שונה ומנהגים נפרדים.בלשונם הם, נחלקים הפוקוט ל"אנשי הפרה" – פי-פה-טיקס, ו"אנשי התירס"- פי-פה-פאקס, כלומר לרועים הפסטורליים ולעובדי האדמה. אף על פי שהאחרונים סטו לכאורה מדרך החיים הנילוטית הרי שהם עדיין מגדלים פרות ורואים בהן ערך מהמדרגה הראשונה.
ההבדלים בין הרועים לחקלאים קיימים גם במנהגים השונים והבולט שבהם הוא מנהג המילה. למנהג זה חשיבות ממדרגה ראשונה בתרבותם של שבטי אפריקה כמו גם בתרבויות רבות אחרות מאסיה ועד דרום אמריקה. המילה מסמלת את המעבר משלב ילדות לבגרות,ואת קבלת האחריות והחלפת תפקידים משמעותית הן לגבי הפרט והן לגבי החברה אליה הוא משתייך. המילה הינה טכס מפתח המלווה בדרך כלל גם במבחן גם במבחן או בסדרת מבחני בגרות שלאחריהם נחשב הנימול לבוגר.
נראה כי הכושיתיים מבצעים נוהג זה מקדמת דנא,אך זה זמן רב שהן הנילוטים והן הבאנטו רואים את נוהג המילה כאחד מעמודי התווך של תרבותם. מבין עשרות שבטי קניה רק שבט הטורקנה ו"אנשי הפרה" בפוקוט לא מקיימים את מנהג המילה. "אנשי התירס" מלים.

"יפה כמו פרה…"
אצל הפוקוט ,כמו גם בשבטים נילוטיים אחרים, יש לבקר ערך כמעט מקודש. הבקר מהווה אצל חלקו ה"פסטורלי" של הפוקוט את משענו הכלכלי ומבטיח את לחמו; זהו תנאי בלעדי להשגת אישה לנישואין ומקור עושר וכבוד. הפרות מספקות את המזון היום-יומי: זוהי דיאטת חלב בתוספת דם המוצא מוריד צוואר הפרה לאחר ניקובו בחץ המיוחד למשימה זו. לעיתי נדירות, בדרך כלל בטכסים וחגיגות,אוכלים את בשרן.
פרות הן גם נושא שיחה חשוב. הצעירים יכולים אגב כך להשלים את השכלתם והבוגרים מחליפים ביניהם מידע ורכילות. נושא מרכזי הוא בעיית שוד הבקר. לשבטים הנילוטיים השונים סיפורי בריאת עולם דומים ,ובהם ביטוי לייעודו של הבקרה שבא מן השמיים אל השבטים. אי לכך הם מתייחסים לשוד בקר כאל השבת אבידה למקומה הטבעי. פעילות זו,בנוסף למשמעותה הכלכלית,מהווה עבור הלוחמים הצעירים והאנרגטיים מקור לכבוד.
למרות נסיון החוק לבטל מנהג זה הוא עדיין חי וקיים: אנו ביקרנו בכפר בו כינסו אנשים משבט הטורקנה שעדריהם נשדדו קודם לכן בידי הפוקוט והם נותרו בחוסר כל.
מספרים על הפוקוט שבשעת קרב צועקים הלוחמים את שמות הפרים הגדולים בעדרם. על נערה טובת מראה ייאמר כי היא יפה כמו פרה, או אולי כמעט יפה כמוה…אחד השירים המסורתיים של הפוקוט גורס כי" בקר יפה מנשים". כל אדם בשבט מאלתר שירים על מימדי הגוף, הצבע ואף מבנה הקרניים של השור האהוב עליו…

הקשת הקטן
בקרב שבטי הרועים, מקבלים ילדים תפקידים רבי אחריות כבר בגיל הגן. ילדים בני חמש או שש שנים מקבלים תחת אחריותם עדר קטן של עזים וכבשים או מספר פרות. עם חלוף השנים יוכל הנער להצטרף לנדידה הארוכה עם העדרים הגדולים. אט אט ילמד לזהות כל פרה בעדר וילמד את תורת הבקר: מחלות,טפילים,טיב שטחי המרעה וכו'.
תמיד רצינו לראות קשת אמיתי בפעולה. באחד מביקורינו נזדמנו למקום בו שימש ילדון ,מצוייד בקשת ובחיצים, בתפקיד רב האחריות של הרועה. למזלנו דיבר הרועה הקטן מעט סוואהילית,וכך ניתן היה לשכנעו להפגין את כשרונותיו. הוא הרים את קשתו,פלג גופו העליון נכפף לאחור והחץ הועף-ונתקע בארובת תל טרמיטים ,בדיוק במרכז הגובה והרוחב של המטרה.
לאחר שניסינו גם אנו את יכולתנו אמנם נורה החץ לכיוון הנכון, אך נתקע בקרקע באמצע הדרך…אחר כך ראינו מהי שיטת האימונים של רב הקשתים הזה: פשוט משחק! הנער יורה חץ המשמש כמטרה לחיצים הבאים בתור. יש לציין כי דיוק קליעתו מגיע עד סנטימטרים ספורים. גם גבעולי צמחים מהווים מטרה ואתגר,וממרחק חמישה עשר מטרים הוא משחיל בחץ שלישי גבעול בקוטר שני ס"מ. המפגש שכנע אותנו כי גם לשודדי בקר בוגרים ומנוסים כדאי להשמר לנפשותיהם…

מנער ללוחם
הנערים החקלאיים נימולים בין הגילאים 15 ו- 20 שנה.אחרי טכסי החניכה הם יכולים להתחיל בבניית עדר הבקר שלהם. מעתה יוכלו להשתתף גם במסעות שוד בקר- הרי הם כבר לוחמים ומגיני השבט. טכס חניכה נוסף, המשותף לשני חלקי השבט,הינו הספאנה (SAPANA) של שבטי הטורקנה,והוא מחליף את טכס המילה כסמל למעבר הילד לשלב הבוגר.
בחור שעבר את הספאנה ניתן לזיהוי לפי כיפת הבוץ הצבעונית שעל ראשו. מבט נוסף בכיפה יגלה כי הדוגמאות המשורטטות עליה מכילות פרטים על קבוצת הגיל שאליה משתייך הגבר.
בנוסף לשרשרת מתכת קצרה התלויה בצד האחורי של הכיפה,ישתדל הלוחם לעטר את כיפתו גם בנוצת יען. את נוצות כנף היען ,שלתעופה לא תצלחנה והם משמשות ליען בחיזור,אימצו רבים משבטי אפריקה כקישוט, זמן רב לפני שעשו כן רקדניות ה"פולי-ברז'ה" בפאריס.
קישוט נוסף המעטר את לוחמי הפוקוט- צלקות יופי. בעבר נהגו הלוחמים להוסיף לגופם צלקת על כל אויב שהרגו…הלוחם מקושט גם בעגילים אופיינים וכמובן נושא עימו את כלי נישקו: חנית ארוכה ,שהיא הנשק ארוך הטווח ,וסכין קטנה,החובקת כטבעת את אצבעו ,והמשמשת לקרבות פנים אל פנים.
לעיתים נדירות ניתן לראות גם לוחם נושא שוט מעור עבה וארוך הנחשב גם בעיני החוק הקנייתי ככלי נשק לכל דבר. בנוסף לנשק ולמקל דק לנהיגת הבקר,נושא הלוחם בידו גם הדום-ראש. זהו מעין שרפרף קטן עליו יניח את ראשו בעת שנתו, שמא תחרב תסרוקתו. יש וישב עליו במשך היום,בעיקר בכינוסי ה"פרלמנט" ,הנערכים תחת עץ מרכזי בשטח. טוענים שבמבנהו של השרפרף נלקחה בחשבון אפשרות השימוש בו כבנשק במקרה של התקפת פתע.
מעטים מבין אנשי הפוקוט מגיעים לשיבה טובה,אך אלה שהגיעו לכך זוכים למעמד מיוחד של השפעה וכבוד. קבוצת הזקנים היא מועצה מחליטה ומחנכת , מעין בית משפט שדה,וביכולתם של הזקנים גם להתקשר עם הרוחות. תחת עץ גדול מתכנסת מידי יום ביומו ישיבת הקוקוו (KOKWO), ובה מנהלים את ענייני הקהילה ,פוסקים עונשים ומיישבים סכסוכים.

על האלוהות ורוח האבות
רוחות האבות מלוות את עולמו של איש הפוקוט, ונוכחותם מורגשת בחיי היומיום. רוחות אלה רבות כוח ופונים אליהן בבקשת עזרה, אך גם יראים מפני כוחן להזיק,ונזהרים שלא לפגוע בהן בדרך כלשהיא.האירופים, גדושי הדעות הקדומות, שייסדו מושבות באפריקה, מיהרו להטביע על הילידים חותם של עובדי אלילים. הסתבר כי השבטים שנחקרו מקרוב מאמינים באל עליון חסר צורה,בורא העולם.
נראה שהמשמעות הרבה שיש לרוחות ובעיקר לרוחות האבות,במסורת ובפולחן היומיומי ,הביאה לטעות רווחת זו. הרוחות,ככל שמעריכים את כוחן, אינן אלים. שבטי אפריקה סווגו בטעות כעובדי אלילים. הם האמינו באל עליון אותו מטרידים בבעיות האנושיות רק באירועים חריגים בעוד שלרוחות האבות ניתן לפנות בצורה תדירה יותר.
האל העליון אצל הפוקוט מכונה בפיהם טורורוט (TOROROT). קשה לקבוע אם מדובר במונותאיזם, כיוון שקיימת התייחסות מצידם ל"אלים" כמו אסיס (השמש) אראווה (הירח) ולאט (מלאך המוות). יש חוקרים הסבורים כי "אלים" אלה הם פרי השפעה שמקורה בנילוטים הקדמונים דוגמת אנשי מצרים העתיקה.
המוות נתפש אצל אנשי הפוקוט – כמו אצל רבים מאיתנו – כאירוע מפחיד. קיים גם פחד מפני התפשטותו. נתקלנו בגרסאות שונות לגבי מנהגי הקבורה בשבט. מפי אליזבט מאיירהוף שמענו על קבורת המת ליד בור המים של הבקר. קרובי- משפחה ספורים בלבד משתתפים בטכסי הקבורה. לפי מקורות אחרים נראה כי רק מבוגרים שנפטרו זוכים לטכס קבורה מיוחד. גופות גברים ונשים צעירים יותר שנפטרו , נשארות בסבך למאכל טורפים.
קרובי המת נמנעים מביקור אנשים ומביקור במקומות ציבוריים עד לאחר טקסי הטיהור. לאחר מקרה מוות שובתת הקהילה מעבודה ליומיים .מדי פעם מעלים מתנות לרוח המת. יש גם מנהג שנראה לנו מוכר – האלמנה נישאת לאחיו של המת .
על פי הכוכבים "יודעים" אחדים מאנשי השבט לנבא אירועים שונים,כמו עיתוי הגשם ועתיד בריאות ילדיהם.
משפוקדים אסון או בעיה כלשהיא את השבט , אין אנשיו מייחסים זאת לרצונו של האל דווקא, אלא רואים בכך קללה או כישוף מעשה ידי אדם. הם מאמינים שכל אדם מסוגל להביא , על ידי קללה, אסון על אחר. אך מעשה כזה נחשב אצלם כחמור ביותר. אם יש חשד לקללה, נאספים אנשי הכפר ויושבים לשתות בירה . הם מאמינים כי המקלל ימות כשישתה ממנה. מעבירים את הבירה מאיש לרעהו, ואדם שלא ישתה או שיהסס – חשוד כמקלל.

העתיד
קבוצת ההשתייכות הראשונית של האדם באפריקה היא השבט. ניהול מערכת מדינה עם שלטון מרכזי יציב מסובך למדי בגלל מערכות הנאמנויות והיריבויות השבטיות.
בקניה, למשל, אפשר למנות כ- 40 שבטים, דוברי שפות וניבים שונים. מערכת היחסים בין השבטים מורכבת. היא כוללת קשרים כלכליים , וגם שדידות בקר, חטיפת נשים, שריפת כפרים ועוד.
במטרה לחזק את מערכת השלטון בבטויי התרבות השבטיים האופייניים. מילת נשים ולבישת בגדי עור- אסורה על פי החוק. נראה לשלטו שעל ידי אחידות לבוש, מנהגים והשכלה, יקל על איחוד הארץ. את הצורך באיחוד כל השבטים ביטא הנשיא הראשון של קניה בסיסמה "למשוך יחד את עגלת המדינה". בנאומו השבועי, משכנע הנשיא הנוכחי בן שבט הטוגן, דניאל אראפ מוי, את האנשים להתייחס אל עצמם כקנייתים. תהליך ההטמעה של התרבות השבטית מהיר יחסית בערים הגדולות. ההבדלים החיצוניים נעלמים. שיקולי כוח שבטיים-פוליטיים אינם בהכרח נעלמים…
לאזורים הנידחים בצפון המדינה, שטחי הטורקנה, הפוקוט, הרנדילה הגברה ואחרים, קשה לייבא את תרבות המערב. קצב השינוי איטי בהרבה. תורם לשינוי הדגש ששם השלטון על החדרת החינוך לכל מקום. בתי ספר מוקמים באזורים המרוחקים ביותר, חלקן ממשלתיים וחלקם פרי עבודת המסיון שסניפיו מצויים בכל פינה נידחת.
שבט הפוקוט נמצא אף הוא בתהליך של שינוי. מנהגי מערב מכרסמים לאיטם בתרבות השבט. החקלאים שביניהם פגיעים יותר- פיתוח החקלאות גורר סלילת כבישים וקידמה ואיתם מאבדים אט-אט אנשי השבט את הלבוש, התכשיטים ואף חלק מהמנהגים המיוחדים להם. הרועים פגיעים פחות בהיותם מוגנים מעט על-ידי מרחבי הבוש הסבוך, אך במידה רבה אין זו אלא דחיית הקץ.

טיולים לקניה כאן