מאז ומעולם ראה האדם את הטורפים ב"עין עקומה" והפגין אהדה כלפי הכבש ה"תמים", הצמחוני, הנתפס כקרבן לזאב הטורף ה"רשע". האבחנה הזו עדיין תקפה, למרות העובדה שמספר הכבשים שעלו על שולחנם של בני האדם גדול אלפי מונים מאלה שנטרפו בין שיני הזאבים. לא נעסוק כאן בצביעות וגם לא בקביעות מוסרניות, הרואות באכילת צמחים מנהג יפה יותר מאכילת בשר, אך ללא כמה תמיהות אי אפשר. שירת העשבים הייצור הראשוני בסוואנה האפריקנית הוא מן הגבוהים בעולם. אמנם ביער הגשם המשווני (הג'ונגל) של אפריקה, אסיה ואמריקה הטרופית יש ייצור ראשוני גדול יותר, דבר המתבטא גם במשקל הכולל של הצמחים ליחידת שטח, אולם יער הגשם המשווני, וכמוהו גם יערות ממוזגים ואף חורשים ים-תיכוניים, הם בעלי פעילות רב-שנתית. הצומח בסוואנה הוא בעל דגם פעילות עונתי, למרות שרוב הצמחים הגדלים כאן הם רב-שנתיים. הסוואנה הקלאסית היא מישור של עשבים, רובם מבני משפחת הדגניים, שביניהם פזורים עצים בודדים, ברובם עצי שיטה קוצניים. לא כל הסוואנות עונות לתיאור הקלאסי. בשמורת סמבורו היובשנית שבקניה, למשל, יש סוואנה המכונה בשם "בוש", או נאיקה, שבה שולטים עצים קטנים ושיחים קוצניים הצומחים בצפיפות. רוב מיני הדגניים הצומחים כאן הם רב-שנתיים. במהלך האבולוציה המשותפת שלהם עם פרסתניים צמחוניים התפתחה אצלם תכונה של התחדשות לאחר רעייה וכיסוח – בדיוק כמו בדשא שאנחנו מגדלים.
ניצני התחדשות המצויים קרוב לפני הקרקע מאפשרים לצמחים אלה לשוב ולהתחדש אחרי שהצמחונים אכלו את אמירי הצמחים. אצל רבים מהם התפתחו במהלך האבולוציה גם עמידות נגד שריפות, שהן תופעה תדירה באזורים אלה. אחרי שהשריפה שככה שבים העשבים ומבצבצים והסוואנה עוטה מעטה ירוק. המאסאים, רועי הבקר הנודדים, למדו להכיר ולנצל את התופעה הזו והם שורפים שטחי סוואנה ענקיים, כדי לספק לבקר עשב ירוק ורענן. היחסים בין הצמחים בסוואנה לבין הצמחונים, שאוכלים אותם, הם בעצם יחסי טורף-נטרף. הצמחים מתגוננים מפני "טורפיהם" בדרכים שונות. לשיטה, למור, המכונה גם עץ הנקרים (פנצ'רים) ולעצים ושיחים נוספים יש קוצים להגנה. לפתילת המדבר, לחלבלוב ולעוד מינים רבים יש שרף חלבי רעיל. הדגניים העשבוניים מכילים בדפנות של רקמות החיזוק שלהם, סיליקטים (מלחי צורן) קשים, השוחקים את שיני הצמחונים אט אט. תופעה זו בולטת במיוחד בעשב הדגני קשח, שהוא העשב השולט בסוואנה של שמורת מסאי מרה. הקשח עמיד היטב גם בפני שריפות. במאבק שבין הצמחים לבין הצמחונים משתכללים אמצעי ההגנה וכלי ההתקפה, אך בטווח הארוך המנצחים הם הצמחים, שמצליחים לשחוק את שיני הפרסתנים הצמחוניים. בקניה מצויים קרוב ל-9,000 מינים של צמחים עילאיים – בערך פי שלושה ממספר מיני הצמחים הגדלים בישראל. אוכלים ונאכלים בחלוקה סכמטית אפשר לחלק את בעלי החיים לשלוש קבוצות תזונה ראשיות: צרכנים ראשוניים – הצמחונים למיניהם; צרכנים שניוניים – הטורפים את הצמחונים; צרכנים שלישוניים או טורפי-על, הטורפים צמחונים וגם טורפים אחרים. חלוקה זו, כאמור, סכמטית ויש בעלי חיים רבים החורגים ממנה, בהם אוכלי פגרים דוגמת התן והצבוע, אוכלי-כל דוגמת האדם, החזיר והבבון, וחריגים שונים ומשונים כאוכלי צואה וטפילים. בעלי החיים הללו מתחברים בתזונתם לשרשרות מזון שונות. לדוגמה, זברה האוכלת עשב נטרפת על ידי לביאה. כשהלביאה תמות בבוא יומה, יאכלו הנשרים והצבועים את נבלתה. הללו אוכלים גם את חלקי הזברה שלא אכלה הלביאה. יש בסוואנה שרשרות מזון קצרות וארוכות, והן מצטלבות זו בזו ויוצרות מערך מורכב של אוכלים ונאכלים המכונה "מארג מזון". יצורים מתים (פגרי צמחים ובעלי חיים וכן חלקים שלהם), עלים וגזעים, עצמות וקרניים, זוכים לטיפולם של ה"מפרקים". אלו הם בעיקר חיידקים ופטריות המפרקים חומר אורגני (הידוע שבתהליכי הפירוק הוא הריקבון). המפרקים מחזירים לקרקע ולאוויר את החומרים האי-אורגניים, שמהם הם בנויים. בין המפרקים החיים בסוואנה אפשר למנות את הטרמיטים, המפרקים צמחים ועצים מתים, ומיני עש, המפרקים קרניים העשויות חומר חלבוני קשה-פירוק הנקרא קרן (קרטין). החומרים האי-אורגניים חוזרים לקרקע ולאוויר ונקלטים מחדש על ידי הצמחים, המשתמשים בהם לייצור ראשוני. בדרך זו מתחיל כל התהליך מחדש. ייצור המזון, האכילה והפירוק מתלכדים למעגל קבוע של יצרנים-צרכנים-מפרקים, שבו מועברים חומרים ואנרגיה מיצור אחד למשנהו.
הפילים ועצי הבאובב דרמטיים אפילו יותר הם המעללים שמבצעים הפילים בעצי הבאובב הענקיים. הפילים מקלפים את קליפתם העבה, ולעיתים אף הודפים עצים שלמים לקרקע. ברחבי שמורת טסבו יש רבבות עצי באובב שהפילים כירסמו את קליפתם והם ממשיכים לחיות. כמה פעמים זכיתי לראות פילים בשעה שכיסחו עצי באובב גדולים. פעם בדקנו גדם של עץ כזה, והיה צורך בארבעה אנשים שהושיטו את ידיהם והקיפו את גזעו הגדום, אולם מראה ה"מנסרה" שיצרו הפילים מעץ הבאובב הוכיח עד מה גדול כוחם. חלק מן החוקרים סבורים שהפילים זקוקים למינרלים המצויים בקליפתו העבה של עץ הבאובב. המזון הצמחוני הקשה הורס את שיניו של הפיל, שאינן מזויינות באמאיל עבה וקשה, והן נשחקות בקצב מהיר. במהלך האבולוציה מצאו הפילים פיתרון לבעיית שחיקת השיניים: לפיל יש בפיו רק שש שיניים; שתי החותכות הארוכות שלו הן חטים, המשמשים לחפירה, לקילוף קליפת עץ ולהתגוננות. החטים עשויים דנטין רך ואינם מצופים אמאיל. הנותרות הן ארבע טוחנות, שתיים בכל לסת, והן נשחקות במהירות. הפיתרון של הפיל הוא החלפת שיניים: כל אחת מן הטוחנות מוחלפת במהלך חיי הפיל חמש פעמים. הטוחנות האחרונות צומחות אצל הפיל בגיל 30 שנה לערך, ואורך כל אחת מהן 35-30 סנטימטרים. על פי חישוב זה יש לפיל במהלך חייו הארוכים 24 שיניים טוחנות. שחיקתן של הטוחנות האחרונות מקשה על הפיל ללעוס את מזונו והיא המבשרת את קיצו הקרב.
לכל טורף שיטות משלו עודף פרסתנים מביא לרעיית יתר ולהדלדלות משאבי המזון הזמינים גם בעונות הבאות, דבר שעלול להביא להתפוצצות אוכלוסין ולפגיעות קשות באוכלוסייה ההולכת ונחלשת ממחלות וממגפות. בנקודה זו מתגלה חשיבותם של הטורפים כמווסתים של אוכלוסיות הצמחונים וכגורם המונע התפוצצות אוכלוסין ומגפות. לכל צמחוני יש טורף המתאים לו: האריה, טורף-העל של הסוואנה, אוכל בעיקר גנו, זברות ותאואים, שמשקלם 1,000-200 ק"ג. לעיתים טורפים האריות גם פרטים צעירים של ג'ירף, פיל והיפופוטם, ולעיתים הם מסתפקים באנטילופות קטנות יותר דוגמת אימפלה, קובוס המים, טופי, בובל, ואפילו צבי, שמשקלם לרוב פחות ממאה ק"ג. האנטילופות הללו הן הטרף המועדף של הנמר והברדלס – טורפים יחידאים, שאינם אוכלים בחבורות כמו האריות. הטורפים הצדים בחבורות (הזאב הטלוא והצבוע המנומר) צדים גם הם זברות וגנו שיש בהם מזון המספיק לכל חבורת הציידים. הסרוול, הקרקל, גירית הדבש, מיני הנמיות, והגחן טורפים בעלי חיים קטנים, ומזונם המגוון כולל עופות, זוחלים ובכללם נחשים, יונקים קטנים ואף חרקים. התנים והצבועים טורפים מזון חי, אך אוכלים גם פגרים והם עוקבים אחרי הלביאות ושאר הטורפים הגדולים כדי לזכות בשיריים שהללו הותירו. הדורסים אוכלי הפגרים, ובעיקר נשרים ועזניות, עוקבים גם הם אחרי הפגרים הפזורים בשטח ומשלימים את חיסולם. לכל טורף יש שיטת ציד משלו. הלביאות צדות לרוב בחבורה ומן המארב, וכך הן מסוגלות לחסל גם תאו שמשקלו מגיע לטון. הברדלס מסתמך על ריצתו המהירה, שבעזרתה הוא משיג את טרפו קל הרגליים. הנמר מזנק על טרפו מן המארב, וכך עושים גם הקרקל והסרוול. לכל הטורפים הללו יש צבעי הסוואה מעולים, שמסתירים אותם מעין רואה, וגם מעיניהם של הנטרפים שאליהם מתקרבים בחשאי ובהסתר. לפרסתנים חושים חדים המסייעים באיתור הטורפים באמצעות חושי השמיעה, הריח והראיה. הסוואתם כה טובה עד שהאדם, שאינו מנוסה בזיהוי טורפים, אינו מצליח לזהותם אף כשהם קרובים מאוד. הזאבים הטלואים, הצבועים המנומרים והתנים, הצדים בחבורות או אוכלים פגרים, מוסווים פחות, אך גם להם צבעים שאינם בולטים בשטח.
הברירה הטבעית בפעולה בדרך זו מסייע הטורף לברירה הטבעית. הוא מסלק מאוכלוסיות הנטרפים את הפרטים החולים, הנכים והחלשים ומותיר את הפרטים הבריאים, בעלי הכשירות הגבוהה. תהליך זה מסייע להפצתם של הגנים המעניקים כשירות גבוהה ומפחית את מספרם של הגנים המייצרים כשירות נמוכה וכך בעצם מסייע לשיבוח גנטי של אוכלוסיית הנטרפים. במקום שבו אין טורפים מתרבה אוכלוסיית הצמחונים מעל כושר הנשיאה של השטח. עדרי הפרסתנים גדולים והפרטים החיים בהם רזים ומדולדלים. פרטים נכים ומעוותים מתבלטים בתוך העדרים ואף מתרבים ומעבירים את הגנים שלהם לדורות הבאים. כזה היה המצב לפני שנים אחדות בשמורת אגם נקורו. עם הכרזת שטח השמורה הובאו לתוכה תאואים, ג'ירפות, קובוסי מים, אימפלות וצמחונים נוספים, אולם לא היו בשטח השמורה טורפים ואוכלוסיית הפרסתנים ובעיקר זו של קובוסי המים התרבתה והגיעה עד לסיפה של התפוצצות אוכלוסין. בתוך עדרי הקובוס נראו פרטים רבים שצלעו או נשאו קרניים מעוותות. הכנסת נמרים ואריות לתחומי השמורה השיבה לה את שיווי המשקל האקולוגי ועד מהרה חוסלו עודפי הקובוסים החולים. היום יש בשמורת אגם נקורו פרסתנים יפים בכמות המתאימה ובהתאם ל"כללי המשחק" של הברירה הטבעית. הטורפים פוגעים בנטרפים בעוד דרך: טריפת הוולדות והפרטים הצעירים. לצעירים הללו יש כשירות נמוכה, אך זוהי חולשה זמנית ובעצם טמון בהם פוטנציאל לגדול ולהיות בעלי כשירות גבוהה. בהתאם לכך אולי התפתחה אצל הפרסתנים שיטת רבייה המבטיחה שהוולדות שלהם יוולדו כשהם גדולים ומפותחים. הריונן של נקבות האנטילופות השונות נמשך שישה עד תשעה חודשים, הריונן של הזברות נמשך שנה אחת, הריונן של נקבות הג'רף והקרנף נמשך כשנה ורבע והריונה של נקבת הפיל האפריקני נמשך 22 חודשים, וכולן ממליטות ולד אחד, גדול ומפותח, העומד תוך זמן קצר על רגליו ומסוגל להימלט מפני טורפים פוטנציאליים. בהשוואה לרביית הטורפים העובדה בולטת ביתר שאת: הריונן של הלביאה, של הנמרה ושל הברדלסית נמשך 110-90 ימים והן ממליטות שניים-ארבעה גורים קטנים וחסרי ישע. גם נקבת הצבוע המנומר ונקבת הזאב הטלוא ממליטות גורים קטנים וחסרי ישע, הזקוקים לטיפול ממושך לפני שיוכלו לטרוף בכוחות עצמם.
האדם נגד הטורפים האדם צד והשמיד טורפים רבים ברחבי העולם וגם בסוואנות האפריקניות. הציד נומק בשעתו בהשמדת חיות אכזריות, המסכנות את האדם. אין צורך לומר שהטורפים אינם אכזריים, או שאינם יכולים להפוך לצמחונים. ציד הטורפים נתפס גם כ"ספורט", ואם ספורט אז מה הרבותא לצוד זברה? ציד אריה או נמר יש בו אלמנט של סיכון ו"קרב הוגן", כך לפחות התייחס לכך הסופר האמריקני ארנסט המינגוויי בספריו על הסוואנה האפריקנית. קשה לי להבין מה הוגן ומה ספורטיבי באדם שיורה בבעלי חיים ברובה צלפים עם כוונת טלסקופית ממרחק גדול עשרות מטרים. ציד הטורפים, ובעיקר הנמר, הברדלס והסרוול בעבור פרוותיהם הוא מעשה כביכול הגיוני, שכן יש בו רווח כלכלי, אולם פגיעה זו בעולם החי כמוה כציד המסיבי של פילים וקרנפים, כלומר, הפרה גסה של האיזון האקולוגי בסוואנה. בשמורות הטבע שבהן אסרו את ציד הטורפים התאוששו האוכלוסיות למרות שמתקיים בהן ציד לא חוקי. בשמורות הטבע של מזרח אפריקה, במסאי מרה, באמבוסלי, בסמבורו בסרנגטי ובנגורונגורו אפשר לצפות כיום באריות, בנמרים בברדלסים בצבועים מנומרים, בתנים ובטורפים קטנים. רק הזאב הטלוא הפך נדיר וקשה לראותו. לקריאה נוספת:
|
