קמניץ, גרמניה: בירת התרבות האירופית

בשנת 1985 מלינה מרקורי, שרת התרבות של יוון, וג'ק לאנג, שר התרבות הצרפתי, הציעו כי בכל שנה תוכרז עיר אירופית אחרת כבירת תרבות, ובמהלך אותה שנה העיר תציג את המגוון והעושר התרבותי שלה לתושביה ולמבקרים מבחוץ. מאחורי ההצעה עמד הרצון לאחד את מדינות אירופה על בסיס תרבותי, כזה שיחצה את הגבולות המדיניים והפוליטיים.

הימים היו ימים של שינוי ותקווה לאיחוד כלל אירופי. אמנם הגוש המזרחי עדיין היה קיים ומסך הברזל חצץ בינו לבין אירופה של המערב, אבל רוחות אחרות כבר נשבו. ב-1985 נחתמה אמנת שנגן, שאפשרה מעבר חופשי בין מדינות אירופיות שחתמו עליה וגרסאות מוקדמות של האיחוד האירופי כבר התקיימו (האיחוד עצמו נוצר כמה שנים מאוחר יותר, ב-1992). כך שהרעיון של מרקורי ולאנג לאחד את מדינות אירופה מבחינה תרבותית נפל על אזניים קשובות והתקבל בשמחה.

ניגודים אדריכליים מעניינים בקמניץ: למעלה – בתים מעוטרים בסגנון בארוקי בכיכר השוק; למטה: מפעל מהמאה ה-19 לא רחוק מהכיכר המרכזית (הצילומים בכתבה: רותם בר כהן)

ראשונה נבחרה אתונה, בירת יוון, לשמש כבירת תרבות של אירופה. מאז, בכל שנה נבחרת עיר אחת, לפעמיים שתי ערים ואפילו שלוש, מתוך מדינות האיחוד האירופי. במהלך 12 חודשים, בירת התרבות מציגה את העושר התרבותי המיוחד לה, ומקיימת אירועים רבים שמדגימים את הגיוון הזה. בשנים הראשונות נבחרו ערים גדולות ומוכרות, כמו פירנצה, אמסטרדם, פריז, ומדריד. בשנים האחרונות הנטייה היא לבחור בערים פחות מרכזיות ומפורסמות, מה שהופך את הבחירה למסקרנת יותר. הרי לא באמת צריך את האיחוד האירופי לספר לנו שאמסטרדם או פריז הן ערי תרבות, הרבה יותר מעניין לגלות מה הופך את לייוורדן ההולנדית לכזאת (נבחרה ב-2018), את טרטו מאסטוניה (2024) או את קמניץ מגרמניה, שתהיה בירת התרבות ב-2025.

שדרות רחבות ושיכונים סוציאליסטים

הבחירה בקמניץ כבירת התרבות של אירופה מצדיקה בירור מה יש בה בעיר הלא מאוד מוכרת הזאת. קמניץ (Chemnitz) היא העיר השלישית בגודלה במדינת סקסוניה שבמזרח גרמניה. היא נמצאת סמוך מאוד לגבול עם צ'כיה, ולמעשה המרחק בינה לבין פראג קצר יותר מאשר לברלין. מתגוררים בה כ-250,000 תושבים, מהם כעשרת אלפים סטודנטים שלומדים באוניברסיטה הטכנולוגית, שנוסדה במאה ה-19.

שדרה מרכזית בקמניץ. בתקופה שגרמניה המזרחית שלטה באזור נבנו בעיר שדרות רחבות שהתאימו לצעדות רבות משתתפים

מימי הביניים התפתחה בקמניץ תעשיית טקסטיל, שהגיעה לשיאה במאה ה-19. במהלך המאה ה-19 קמניץ צמחה ושגשגה בזכות מפעלי תעשייה גדולים, בעיקר בתחום הטקסטיל והמכונות. המפעלים האלה, שהיו חיוניים לצבא הגרמני, היוו את הסיבה להפצצות הכבדות על קמניץ במהלך מלחמת העולם השנייה, שבעקבותיהן חלקים גדולים מהעיר חרבו כליל. לאחר המלחמה, גרמניה המזרחית (DDR), ששלטה באזור, שיקמה את ההריסות ובנתה בזריזות שיכונים בסגנון אדריכלי אופייני, כמוהו אפשר לראות גם במחלקה המזרחי של ברלין. כשמטיילים בשדרות הרחבות של קמניץ, שנבנו כדי להכיל צעדות רבות משתתפים, אפשר להבחין על קירות אחדים מהשיכונים ציורים בסגנון סוציאליסטי, שמראים פועלים עוסקים במלאכות שונות, רוקדים או נהנים מפעילות ספורטיבית.

אמנות סוציאליסטית בקמניץ. למעלה: ציור קיר על אחד השיכונים מראה את הפועלים רוקדים לאחר שעות העבודה

רוב רובה של הקהילה היהודית המפוארת שחיתה בקמניץ לפני מלחמת העולם השנייה הושמדה ושרד ממנה רק קומץ קטן. כיום גרים בעיר כמה מאות יהודים, רובם מהגרים מאוקראינה ומרוסיה.

ראש גדול

אחד הדברים הראשונים שהמבקרים בקמניץ מבחינים בו במרכז העיר הוא פסל של ראש ענקי. ולא סתם ראש, אלא ראשו של קרל מרקס. שבעה מטרים גובהו ועם הבסיס הוא מתנשא לגובה של 13 מ', כלומר כמו בניין בן חמש קומות. בניגוד למה שניתן לשער, מרקס לא נולד בקמניץ, לא חי בה ועד כמה שידוע אפילו לא ביקר בה. הסיבה לפסל עצום הממדים נעוצה באידיאולוגיה המזרח גרמנית. אותה אידיאולוגיה שהיתה אחראית להחלפת שמה של קמניץ לקרל-מרקס-שטאט (Karl-Marx-Stadt, "עירו של קרל מרקס") בשנת 1953.

ראשו של קרל מרקס מתנשא לגובה של שבעה מטרים | צילום: DZT/FlorianTrykowski ©

הפסל עצמו הוצב בשדרה מרכזית בעיר ב-1971. פחות מ-20 שנים מאוחר יותר, לאחר נפילת חומת ברלין ואיחוד גרמניה, שמה של העיר שונה בחזרה לקמניץ, אולם הפסל נשאר על כנו, שכן הוא כבר הפך לסמל מוכר כל כך שהוחלט לא להסירו.

לראות את הלא נראה

השילוב של היסטוריה עשירה והתחדשות עירונית מרשימה, כמו גם הניגודים האדריכליים המעניינים, אחראים, בין השאר, לבחירה בקמניץ לבירת התרבות האירופית. המוטו שנבחר לקדם את השנה הזאת הוא C the Unseen, "לראות את הלא נראה", או במילים אחרות – לגלות את הנסתר. האות C מופיעה במוטו לא רק כי היא נשמעת כמו הפועל "לראות", אלא גם, ואולי בעיקר, כי היא האות הראשונה בשמה של העיר בגרמנית. בין הדברים שהמבקרים מוזמנים לראות ולגלות נזכיר כמה, וגם אם אתם מגיעים לקמניץ לפני או אחרי 2025 תוכלו ליהנות מהם:

בית העירייה הישן ובית העירייה חדש (Altes und Neues Rathaus) – במבט ראשון לא ברור מי זה מי, כיוון שבית העירייה הישן נראה חדש יותר… הסיבה לכך פשוטה: בהתקפות האוויריות ב-1945 בית העירייה הישן והכנסייה שמאחוריו ניזוקו קשות ושופצו מחדש אחרי המלחמה, בעוד שבית העירייה החדש לא נפגע. כך או כך, שניהם מרשימים ואפשר להצטרף לסיור מודרך ולהתרשם מציורי הקיר היפים. לכל אחד מבתי העירייה יש קריון משלו, ובמהלך היום אפשר לשמוע את נגינת הפעמונים השונים ממלאת את האוויר בצלילים קסומים. כתובת: Markt 1

בית העירייה הישן

המגדל האדום (Roter Turm) – זהו המבנה העתיק ביותר ששרד בקמניץ ואשר שימש בעבר חלק מביצורי העיר. הוא נבנה בסוף המאה ה-12 וקיבל את שמו מהלבנים האדומות של חלקו המרכזי שנראה כמו מגדל. לאורך השנים הוא שימש כבית סוהר ולאחר מכן כמוזיאון. כתובת: Straße der Nationen 3

המגדל האדום, הבניין העתיק ביותר בעיר

מוזיאון האמנות (Kunstsammlungen) – עוד לפני שנכנסים למוזיאון כדאי להקדיש כמה דקות לכיכר שבה הוא נמצא, כיכר התיאטרון (Theaterplatz), שנחשבת ליפה בכיכרות העיר. המוזיאון עצמו ממוקם בבניין רב רושם מראשית המאה הקודמת והוא מכיל יצירות אמנות מהתקופה הרומנטית ואוסף גדול של עבודות של קבוצת Die Brücke ("הגשר"), קבוצת ציירים מהזרם האקספרסיוניסטי שפעלה בגרמניה בשנים 1905 עד 1913.

ציור של ארנסט לודוויג קירכנר במוזיאון האמנות של קמניץ, אחד מציורים רבים של קבוצת "הגשר" האקספרסיוניסטית

ב-2025, כחלק מהאירועים המיוחדים הקשורים לבירת התרבות, תוצג במוזיאון הזה תערוכה גדולה ומקיפה של הצייר הנורווגי אדוורד מונק. כתובת: Theaterplatz 1

כיכר התיאטרון, שבה נמצא מוזיאון האמנות, נחשבת ליפה בכיכרות קמניץ

מוזיאון גוטנהאוזר (Gunzenhauser) – המוזיאון נקרא על שמו של אספן האמנות והגלריסט אלפרד גונזנהאוזר, שתרם את האוסף הפרטי הגדול שלו, הכולל אלפי ציורים ורישומים, בתנאי שהוא יוצג בשלמותו, וכך היה. המוזיאון שנקרא על שמו ממוקם בבניין היסטורי משנות ה-30 אשר שימש כבנק. כדאי להתחיל את הביקור בקומה העליונה, שם מוצגים ציורים אקספרסיוניסטים מראשית המאה הקודמת, כולל של ציורים של פאולה מודרזון-בקר, ציירת פורצת דרך שמתה בגיל צעיר מאוד. ככל שיורדים לקומות מתחת, האמנות הופכת צעירה ועכשווית יותר. ב-2025 מתוכננת במוזיאון הזה תערוכה גדולה של ריאליזם אירופי. כתובת: Stollberger Str. 2

מוזיאון גוטנהאוזר מציג אוסף פרטי ענק, עם ייצוג נכבד לציורים של קבוצת "הגשר"

וילה אשה (Villa Esche) – וילה בסגנון אר נובו שנבנתה על ידי האדריכל הבלגי הנרי ואן דה ולדה בשנת 1903 עבור תעשיין הטקסטיל הרברט אוגן אשה. אחרי שנים שבהן היא עמדה ריקה ומצבה הידרדר, וילה אשה עברה עבודות שיקום ושיפוץ נרחבות ונפתחה לציבור לפני שנים אחדות בתור מוזיאון, שבו מוצגות עבודות של ואן דה ולדה לצד פרטי ריהוט מקוריים. כתובת: Parkstraße 58

מוזיאון התעשייה (Industriemuseum Chemnitz) – המוזיאון, שממקום במפעל בן יותר ממאה שנים עם אדריכלות תעשייתית מרהיבה, מספר את סיפורה של התעשייה המקומית לאורך השנים. בין השאר, מוצגות פה מכונות טקסטיל מהמאה ה-19, מנוע קיטור מ-1896 שעדיין פועל, אופנועים ומכוניות היסטוריות מתוצרת מקומית וגם רובוטים ומכשירים מתקדמים שמשמשים במפעלים בימינו. כתובת: Zwickauer Str. 119.

תצוגה במוזיאון התעשייה

המוזיאון לארכאולוגיה (Staatliches Museum für Archäologie Chemnitz) – הדבר הראשון שתופס את העין, עוד לפני שנכנסים לבניין, הוא השם שמופיע על חזיתו המעוגלת – Schocken. בבניין המרתק מבחינה אדריכלית היה כלבו שוקן, אחד מרשת של בתי כלבו שהקים שלמה שוקן, שהיה גם הבעלים של הוצאת הספרים שוקן ומאוחר יותר גם של עיתון הארץ. בשיאה, הרשת כללה 20 חנויות, הגדולות והמוכרות שבהן היו בנירנברג, שוטוגרט וקמניץ. את שלושתן עיצב האדריכל היהודי אריך מנדלסון בסגנון מודרניסטי. לאחר עליית היטלר לשלטון שוקן אולץ לסגור את עסקיו בגרמניה, וב-1934 עלה עם משפחתו לארץ ישראל. בניין הכלבו בקמניץ נותר ללא פגע בהפגזות של מלחמת העולם השנייה והמשיך לפעול עד תחילת שנות האלפיים בבעלות אחרת, כמובן. לאחר שהכלבו נסגר, הבניין שופץ ונפתח כביתו החדש של המוזיאון לארכאולוגיה.

המוזיאון לארכיאולוגיה נמצא במה שהיה פעם כלבו שוקן. למעלה: חזית הבניין שעיצב האדריכל אריך מנדלסון; למטה: הקומה העליונה של המוזיאון מוקדשת למנדלסון ולמשפחת שוקן

למרות המעטפת המודרניסטית ונושאי התצוגות, כשנכנסים פנימה מגלים מוזיאון מודרני להפליא. בשלוש קומותיו מוצגת ההתפתחות של סקסוניה מתקופת הציידים והלקטים ועד תחילת תקופת התיעוש. הקומה העליונה מוקדשת להיסטוריה של כלבו שוקן, לאדריכל מנדלסון ולמשפחת שוקן עצמה. לקראת 2025 תיפתח תערוכה הקשורה לכריית מחצבים באזור הרי העפרה. כתובת: Stefan Heym Platz 1

תצוגה במוזיאון לארכאולוגיה. המוזיאון מראה את ההתפתחות של סקסוניה מתקופת הציידים והלקטים ועד לעידן התיעוש

הבריכה העירונית (Sudbad Chmnitz)  – על פי רוב בריכת שחייה, ודאי בריכה עירונית, לא מהווה אטרקציה תיירותית, אבל במקרה של הבריכה בקמניץ בהחלט כדאי מאוד להציץ פנימה, גם אם לא הבאתם אתכם בגד ים. בעת שנבנתה, ב-1925, זו היתה אחת מבריכות השחייה המקורה הגדולות והמודרניות ביותר באירופה. הבניין שבו היא נמצאת, הבריכה עצמה והסאונות הסמוכות לה – כל אלה מהווים דוגמה נהדרת לאדריכלות ספא בעיצוב מודרניסטי. מלבד המבנה המרשים והבריכה הענקית, גם המחירים נוחים – 5 אירו כניסה לבריכה, 12 אירו לשעתיים וחצי בסאונות. כתובת: Mühlenstraße 27.

הבריכה העירונית. למעלה: פסלים בחזית בניין הבריכה; למטה: הבריכה עצמה. כשנפתחה ב-1925 היא נחשבה לאחת הגדולות באירופה

צעצועי עץ, כפפות ותיבות נגינה

אם הגעתם עד קמניץ, אל תחמיצו טיול בארצגבירגה (Erzgebirge) או כפי שהם נקראים בעברית הרי העפרה, שנמצאים במרחק נסיעה קצרה מקמניץ. זהו רכס הרים על גבול גרמניה וצ'כיה, שעוצבו לא רק על ידי הטבע, אלא גם על ידי התערבות אנושית מאסיבית, בעיקר כרייה של מחצבים. ההרים כוללים כשלושים פסגות בגובה של יותר מ-1,000 מ', הר פיכטלברג הוא הגבוה ביותר בצד הגרמני.

נוף טיפוסי באזור ארצגבירגה (הרי העפרה)

במאה ה-16 הפכו הרי העפרה ללבה של תעשיית הכרייה במרכז אירופה. בין השאר כרו כאן כסף, בדיל, קובלט ואפילו אורניום. לצד כריית מחצבים התפתחו בכפרים שבהם התגוררו הכורים מיני אומנויות ייחודיות, כמו גילוף של צעצועי עץ, יצירת פירמידות חג מולד ובניית תיבות נגינה. במהלך טיול באזור, ובמיוחד לאורכו של השביל הסגול (ראו מסגרת למעלה), אפשר ליהנות מנופים ירוקים ומרחיבי לב, מפסלים מרשימים ומביקורים בעיירות וכפרים שבדרך, בהם אומנים צעירים מחיים מחדש אומנויות מסורתיות.

פסל בשביל הסגול. הטיול לאורך השביל הזה משלב טבע, אמנות ומסורות מקומיות

ריכוז מרשים במיוחד של סדנאות אומנים כאלה תגלו בעיירה המקסימה שניברג (Schneeberg, "הר שלג" בגרמנית). בין השאר, אפשר לבקר שם בסדנה של נילס ברגאואר, אחד מעושי כפפות העור האחרונים שנשארו בגרמניה ואשר למד את המלאכה מסבתא שלו, או אצל לארס נויברט, שמגלף ביד צעצועי עץ כמיטב המסורת המקומית. גם בעיירות Zeiffen ו-Olberbhau יש ריכוז גדול של סדנאות אומנים, תענוג אמיתי לכל חובבי אמנות, אומנויות ויצירה.

איך מגיעים לקמניץ?

ברכב: נסיעה מברלין לקמניץ בכביש המהיר אורכת כשלוש שעות, מפארג – כשעתיים ורבע. בתחבורה ציבורית: חברת האוטובוסים FlixBus מציעה נסיעה ישירה לקמניץ מברלין או מפראג, מכל אחד משני היעדים הנסיעה אורכת כשלוש שעות. ברכבת מהירה (ICE או EC) מהתחנה המרכזית בברלין (Berlin Hbf) לקמניץ, הנסיעה אורכת כשלוש ורבע שעות. הנסיעה ברכבת המהירה נוחה יותר מאשר באוטובוס, אולם מחיר הכרטיס גבוה בהרבה (המחיר עולה ככל שמתקרב מועד הנסיעה, לכן כדאי להזמין מוקדם ככל האפשר). יש גם רכבות מקומיות בין ברלין לקמניץ, במחירים נוחים יותר, אבל הן אינן ישירות וצריך להחליף לפחות רכבת אחת או שתיים. בכל מקרה, מומלץ להשוות זמנים ומחירים באתר של חברת הרכבות הגרמנית, DB. ואם אתם מטיילים בסקסוניה, נסיעה ברכב או ברכבת מקומית מלייפציג או מדרזדן תביא אתכם לקמניץ בתוך כשעה.