קטמנדו: יש מתנדבים ישראלים בנפאל

בדרך כלל מה ששומעים על ישראלים בחו"ל זה או שהם הלכו לאיבוד, או שהם ממלאים בנאמנות את תפקידם כ"ישראלי המכוער". לרוב שומעים על הישראלים החצופים, האגרסיביים, אלה שחושבים שמגיע להם הכל, דוחפים בתור, נכנסים בלי לשלם. לפעמים אני נאלץ להסכים עם התמונה הזו, אבל בהרבה מקרים הקביעות האלו לא נכונות וממש לא הוגנות .

לפני כמה חודשים נחתנו בקטמנדו, נפאל. שותפי לטיול חורחה סחב בתרמילו חבילה המיועדת לחברה של אחותו, שנמצאת בקטמנדו כבר שבועיים וצפויה להישאר שלושה חודשים נוספים. "מה יש לעשות בקטמנדו כמעט ארבעה חודשים" , שאלתי אותו. "היא מתנדבת עם איזו קבוצה של ישראלים", ענה.
שעתיים אחר כך, טלי המתנדבת כבר היתה בגסט האוס שלנו. היא בת 26, מדריכת טיולים בארץ שסיימה תואר בעבודה סוציאלית, וחיפשה את "השלב הבא". הוריה סיפרו לה על חבר שלהם, מיכה אודנהיימר, שמארגן קבוצה של מתנדבים לנפאל והוא מחפש אנשים. טלי התלהבה והחליטה להצטרף.
היא הזמינה אותנו לבוא לבית המתנדבים בשבת ולהכיר את הקבוצה. באנו, למה לא. לאחר עשרים וחמש דקות הליכה מה"תאמל", האיזור התיירותי בקטמנדו, הגענו ל"סוואימבו" – השכונה בה גרים המתנדבים הישראלים.
לפרויקט ההתנדבות שלהם קוראים "תבל בצדק", והוא מונה 17 מתנדבים. – חילוניים ודתיים בגילאים 21-60, כולם גרים בבית גדול יחד עם שתי נשים נפאליות העוזרות במלאכת אחזקת הבית .
חברי הקבוצה האחרונה הגיעו לא מזמן והחלו בלימוד ההיסטוריה והשפה, טרם תחילת ההתנדבות. התיישבנו בישיבה מזרחית לצד שאר חברי הקבוצה, כשלפנינו שולחן השבת וסעודה טעימה במיוחד. לאחריה הגיע שגריר ישראל בנפאל לשיחת היכרות, וענה לשאלות "בוערות" מצד המתנדבים .

לאחר השבת יצאנו לטרק ברכס ההימאליה, וכעבור שבועיים חזרנו לקטמנדו, אל טלי וחבורת המתנדבים. הם בדיוק החלו את שלב ההתנדבות, על סוגיו השונים.
חלקם מתנדבים בבתי יתומים, אחרים מלמדים בבתי ספר, כמה מתנדבים בארגון שעוזר לאלמנות ועוד פעילויות חשובות אחרות.
"פעם כשאשה התאלמנה בנפאל, היא היתה צריכה לזרוק את עצמה לאש", מספרת נוגה, אחת המתנדבות. "היום זה כבר לא כך, אבל עדיין מתייחסים אליהן כאל מתות. לוקחים מהן את הילדים, חבריהן מתרחקים מהן, אסור להן ללבוש בגדים מסוימים ועוד קשיים רבים. יש הרבה מה לסייע להן".

חורחה ואני הצטרפנו להתנדבות עם טלי בבית היתומים. כשעברנו בדלת הכניסה קפצו עלינו 50 ילדים מגיל 5-17 בקריאות "שלום" ו"מצוין", שלמדו רק יום לפני כן. עם הזמן הם התגלו כחבורת ילדים שמחה וממושמעת.
סדר היום מתחיל בארוחת בוקר. כולם יושבים בשקט מופתי, מחכים עד שאחרון הילדים יקבל את המנה שלו, ורק אז מתחילים לאכול. לאחר מכן הם הולכים לבית הספר וכשהם חוזרים, יש להם זמן חופשי למנוחה או משחקים.
חורחה, טלי ואני יצאנו לחצר ולימדנו את הילדים כמה משחקים שלא שיחקנו מאז שהיינו ילדים (וזה היה מזמן). ממציאי המשחקים "קטרים באים", "דג מלוח" ו"חמור חדש" היו גאים למראה הילדים הנפאלים משחקים בחצר במלוא המרץ. בשעה שש כולם מתאספים לארוחת ערב ואחריה מכינים שיעורי בית. כמובן שגם כאן המתנדבים מסייעים עם המון אהבה ואיכפתיות .

למחרת יצאנו עם המתנדבים לצבוע "בית מעבר", מקום שאליו מגיעים ילדים ללא בית ומחכים עד שימצאו להם מקום בו יוכלו לחיות בכבוד. לא חסרים פה אנשים שזקוקים לעזרה, חשבתי לעצמי.
אז למה להתנדב בנפאל? מדוע לא לעשות את אותם הדברים בישראל? לעניות דעתי, זה בכלל לא סותר. מעבר לכך, נראה שנפאל היא מדינה כל כך נחשלת – מלאה באבטלה, מחלות וצרות רבות נוספות – שגם אם יגיעו להתנדב 1,000 ישראלים, חצופים, אגרסיביים, שחושבים שמגיע להם הכל, שדוחפים בתור ונכנסים בלי לשלם, יישארו עוד אלפי יתומים וילדי רחוב שרוצים רק קצת לחייך .

חברי "תבל בצדק" (ע"פ הא"ב): מיכה אודנהיימר-מארגן הפרוייקט, 49 , ירושלים. טלי ארליך, שירה האלטהולץ, אליק חורש, נגה יצחקי, יוסף ליכטבראון, ליאור מסינג, תום נח, רבקה נועם, גרה צליחין, בן קציר , ליאורה רזניק, דורית שארפשטיין, יריב שמש , מיכליה שנוואלד, נגה שפר, עמליה שרייר

לכתבות נוספות של בועז פרידמן:

• מונית ראשונה בדלהי »

• בית יהודי בהודו »

• מפגש פסגה בהודו »

• התמקחויות בהודו »

• איך לעשות את הודו בלי סמים »

נפאל – למידע נוסף>>