קהאו יאי, תאילנד: ארץ הקופים המזמרים

אגדה תאילנדית מספרת על נסיכה יפהפייה אשר בגדה בבעלה. עונשה היה שהפכה לקוף יער ונידונה לשיר מדי בוקר לאהובה האבוד. אני חפצתי לשמוע שיר מוזר זה אשר מהדהד בארץ "ההר הגדול" – היא קהאו יאי (Khao Yai) אשר במזרחה של תאילנד.

טיול היכרות ראשון עם השמורה הראשונה, מהגדולות שבתאילנד: הצטרפנו לרכב של פקחי הפארק וראינו צבאים וחתולי בר, אך לא זכינו לראות פילים וחזירי הבר וגם הקיפודים נחבאו מפנינו. עם תום הסיור חזרנו לחדרנו בתקווה שנזכה להצלחה רבה יותר למחרת היום, ואמנם כך היה. בהגיענו עם שחר לשמורה ראינו בעל חיים משונה חוצה את הדרך –לטאה ענקית ממדים, המזכירה בצורתה את האיגואנה, וזנבה, שבו חבטה ימינה ושמאלה, נראה מאיים למדי. המדריך שלנו היה שחום עור, בעל פנים חדים אך חייכן, והתואר היחיד שעלה בדעתי להדביק לו היה "חיית ג'ונגל". בחושים מחודדים פסע בתוך הסבך כשהוא מאותת לנו לפסוע אחריו בשקט ומצביע מדי פעם על צמרת עץ זה או אחר, אשר ברומה ישבו להם הגיבונים. היער חבק אותנו מכל עבר, וכל אשר שמענו היה ציוצי ציפורים וקולות "וואו-וואו" רמים. בניגוד לאגדה, אין אלו קולות קינה. זהו גיבון זכר לבן היד המוגדר כמין בסכנת הכחדה השר את שירת הבוקר שלו. שירו מלא משמעות מכיוון שמחד גיסא הוא מגדיר את תחומי נחלת המשפחה ומסייע בליכודה ובהרתעת פולשים זרים לתחומה, ומאידך גיסא השירה היא כרטיס הכניסה של זכר הגיבון בן השמונה לעולם הבוגרים והיא מאפשרת לו למצוא נחלה ובת זוג.

מדריך מסע אחר לתאילנד

נקבת גיבון בשמורת קהאו יאי. בעוד שהזכר שחור, שאר בני המשפחה צהובי פרווה

זכר הגיבון שחור, אך כל בני משפחתו צהובי פרווה. תינוקות הגיבון יונקים במשך שנתיים, וההורים חיים יחדיו שנים רבות. מסגרת זו, המאפשרת לצאצאיהם לשהות עמם עד לבגרותם, תורמת להצלחתם ומזכירה לא במעט את בני האנוש. השגרה היומית של הגיבון כוללת ארוחת בוקר בגובה של כארבעים מטרים, במרומי צמרות הג'ונגל. זכר הגיבון שוקל כארבעה ק"ג, ועלוות עצים טרייה ושורשיהם מהווה את עיקר מזונו, אך הוא ניזון גם מפירות ומזרעים המוסיפים אנרגיה חיונית לתזונתו. למרות שהם צמחוניים בעיקרם, חרק או לטאה עשויים לעתים להוות תוספת למזונם. משקלם הקל ותנועתם הזריזה מאפשרים להם להתקדם בגבהים מעץ לעץ במהירות של יותר משלושים קמ"ש. הגיבונים הנם בעלי החיים הלא מעופפים המהירים ביותר בצמרות העצים. הם מדלגים בצורה מדהימה בין הצמרות.

בניגוד לקולות המכריזים על נחלתם – נחלה שגבולותיה בלתי נראים, לעתים הזכר משמיע קולות שונים – קולות אהבה – ובת זוגו עונה לו, ובני הזוג מנהלים מעין סרנדה בטונים הולכים ורמים שבשיאם נשמעת מעין "קריאה גדולה". עם התגברות החום במהלך היום הם נחים, ואחר הצהריים עת רוח המונסון החמה מטלטלת את ענפי היער והגשם יורד בעוז – הם מסתתרים בדממה תחת מטריית העלים.

מפלים בשמורת קהאו יאי

הגיבונים מכירים כל עץ בתחום נחלתם, ומעדיפים בעיקר את עצי הפיקוס האדירים, אשר פירותיהם רכים ביותר ומספקים ארוחה עתירת סוכרים ואנרגיה. מכיוון שעצי היער מניבים פירות בזמנים שונים, הגיבונים נודדים ביניהם. אחר הצהריים הגיבונים אינם נוטים לשיר, אלא לעתים רחוקות, ובמקום זאת מבלים את זמנם בסירוק הדדי. בקהאו יאי חיות כאלף משפחות גיבונים. פארק זה, למרות היותו מהגדולים בתאילנד, מהווה אי של יער גשם בלב שטחים חקלאיים. בעבר היה רוב שטחה של תאילנד מכוסה ביער, אולם כיום שלושה רבעים מעושר טבעי זה נעלם, והיערות שנותרו מוגנים על פי חוק. היערות ממשיכים להיכחד בארצות שכנות, ותהליך זה מאיים על תשעת מיני הגיבונים שחיים בהם. גם בתאילנד עצמה, יש להילחם על הגנת חיות הבר. הציידים מספקים לשווקים בעלי חיים מוגנים ובכללם גיבונים.

משפחת פילים חוצה כביש בשמורה

בקהאו יאי חיים בעלי חיים נוספים – נמרים, קרנפים, דובים וקופי מקק, וכמובן ביער גדלים זני צומח רבים – סחלבים שסביבם מרחפים פרפרים יפהפיים, מטפסים מוזרים, דקלים נדירים ושרכים. תצפיות הנוף מן המצוקים שגובהם 1000 מטר ויותר מהממות, והמפלים תורמים לתמונה הכוללת המרהיבה, אך שירת הגיבונים מייחדת חבל ארץ זה ומעשירה אותו ואת המבקרים בו בחוויה שונה ובלתי נשכחת.

תהליך הכחדת היערות בתאילנד ובכלל מהווה בסיס מוכר לדיון: מה עושה למען האדם הטבע הבראשיתי? מדוע דתות העולם מתחילות לפתע להתערב בתמונה? התפיסה שמדובר בגורם ענק, מסתורי אך גם נעלם. המושג: "פיתוח בר קיימא" הוא מטעה. מה שצריך כנראה הוא נקיטת גישה הפוכה של "נסיגה בת קיימא".

סוגיית שימור הטבע מסוגלת לאחד את האנושות אם האדם ידע מספיק על סביבתו כך שישנה את התנהגותו. זו הזדמנות להציע לתרבויות דרך התנהגות שונה מזו שאי פעם נהגו בה. הצלת האנושיות דרך הצלת הסביבה. דוגמה לכך היא נמר האמור, הנמר הנדיר בעולם, שנמצא במזרח הרחוק וברוסיה. עצם הידיעה על קיומו יש בה הכרת תודה, שכן הדורות שאחרינו כנראה כבר לא יפגשוהו. אך לא רק אותו – גם הדו-חיים עומדים בפני התמוטטות. כוכבנו התומך בחיים מורכבים נמצא במצב שבו שליש מבעלי החיים בסכנת הכחדה הם הדו-חיים, והכחדת בתי הגידול היא המחסלת את האקוסיסטמות וקורעת את המרקם הטבעי ובכך משליכה על רווחתו העתידית של האדם, ודוגמה לכך הן הצפרדעים, הסופחות חומרים דרך עורן הרך, שנדבקות בקלות בפטריות ולכן נכחדות. תושבי קוסטה ריקה איבדו את הקרפדה הזהובה של מונטה ורדה שנפגעה מפטרייה. האם הפטרייה הייתה שם תמיד? מחקר מראה שבשנות ה-30 היא הובאה מתוך מגמת מחקר מאפריקה וכך גרמה להיעלמות מין נדיר זה.

עם השקיעה המוני עטלפים פורצים ממערה בראש הר ומכסיים את השמיים

כיצד מחליטים איזה מין לשמר קודם? יש לבחור כנראה אלו מינים יביאו את התשואה הרבה ביותר לסביבתם בהצלתם. מה צריכה להיות אסטרטגיית השימור? האם השמירה הפיזית הינה פתרון בר קיימא? האם זו הדרך להמשיך ולהילחם על בסיס יומיומי בציידים? נראה שהתשובה היא דווקא לתת לקהילות המקומיות להיות המגנים של סביבתם הם. קיימות עדויות מהרי סימיאן באתיופיה שפתרונות מעין אלה הם אכן היעילים ביותר. ספירת הראשים של נמר האמור עקב אובדן בית הגידול שלו מדאיגה. לאחרונה נלקחו מנמרים אלה דוגמאות של רקמות המשמרות את ה-DNA שלהם, וכך ניתן יהיה להפיק ממנו בעתיד עוברים, ובעוד כחמישים שנה "תעתיקים" שלו, אך למרות זאת זהו עניין בעייתי, מכיוון שמקור רקמות אלה במינים שהיו בגני החיות כך שלמעשה היו "מבויתים", ולכן אין בכך פתרון.

פתרון מעין זה הוא רק שבריר מהפתרון הכולל: הנקודה היא שמבין החיות בסכנת ההכחדה אנו שמים לב למינים "כריזמטיים", כגון הפיל או הפנדה. יש בה משהו שנוגע באנשים, והוא שגריר חשוב של עולם הטבע. יחד עם זאת צריך להיזהר מפנייה רגשית ולפנות אל ההיגיון של האנשים. ההתמקדות במינים "זוהרים" בעייתית מוסרית. אם נתרכז ב"חביבי" הקהל, היסטורית המאבק אבוד, מכיוון שכן אז נפסיד ונאבד מינים לא פחות חשובים לסביבה מבחינה אקולוגית. יש לנקוט השקפה אנליטית יותר שבוחנת ומעריכה את החשיבות האמיתית של מינים ספציפיים לסביבתם, כמו החזיר הגמדי למישורי אסאם בהודו, מכיוון שהחשיבות הטקסונומית של מין זה דווקא היא רבה. אם נאבד חזיר פצפון זה מינים רבים החיים באותו שטח מחייה יאבדו גם הם.

מקדש בפאק צ'ונג, אזור הצמוד לשמורה

עלינו לנקוט גישות הוליסטיות אשר משלבות את חיי הבר עם אורח חייהם של האנשים בעולם השלישי. האם הפתרונות לחיי הבר יצליחו אם לא יתמודדו בו-זמנית עם העוני? לא ניתן להדביק פלסטרים לכיסי הסביבה האחרונים, ויש להכניס את האנשים באזורים אלה למעגל הכלכלי, מכיוון שהמקומיים הם אלה המתמודדים עם החיים והמוות. חיי הבר הם בעלי משמעות שונה לאנשים שונים. למגדל המקומי הם מזיק הפוגע ביבוליו. האם לאור כך שיש אנשים רעבים אפשר להצדיק את ההוצאה הכספית לטובת חיי הבר?

מבחינה  אסתטית, מדעית, הקשר לסביבה, מכל בחינה שכזו – מרגשית ועד מעשית – התשובה היא לחיוב. מדובר בסכומים מזעריים ומטרות ממוקדות אשר יסייעו ביכולת השימור הכלל-אנושית. מינים נודדים, טורפים רבי-תושייה, כולם בעלי משמעות למערכת האקוסיסטמות, שבה החברות האנושיות דוחקות את סביבתן הטבעית.

על הספר "התרבות והמרחב השבטיים" ספרה של חנה יפה נפתח בתיאור מאבק להצלת מרחב קדוש וטבעי בעל הוד קדומים ועובר דרך העצמת שבטים ותרבויות נעלמות. הספר חוצה יבשות וימים, דרך נופים שהולכים ונכחדים, לצד אורחות חיים מסורתיים המשלבים בתוכם את המורנה; הוא מעניק טעימה לצד הרחבה והעמקה ביחס למנהגים ולמסורות של בני תרבויות בכל רחבי עולם – המשותף והשונה ביניהם. הקטע המופיע כאן לקוח מתוך הפרק "על האדריכלות התאילנדית ושימור הסביבה הטבעית בקהאו יאי".

________

חנה יפה – אדריכלית נוף, דוקטורנטית בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, בעלת תואר שני במנהל משאבי טבע וסביבה ובתולדות ציוויליזציות ימיות עתיקות. טיילת ותיקה בעולם, עוסקת בשימור הסובב הטבעי, היתה שותפה למאבקים סביבתיים רבים, זוכת פרס קרוון על תכנון "פארק הגשרים" בנשר.

צילומים בכתבה: שאטרסטוק