| הקדמת המחבר: בחרתי פרקים מתוך "צרות בגן עדן" שעומדים ברשות עצמם, ישמרו את קו העלילה, יביאו משהו מהעושר והניחוח של המיקרוקוסמוס שוקק דמויות כחול לבן – תרמילאים זרוקים, נזירים בודהיסטיים ישראלים, פושעים נטולי עכבות. יחד עם זאת יראו משהו מבנגקוק, כפי שאני מכיר אותה, כפי שלמדתי לאהוב אותה לאורך שנים רבות. בתמצית קצרה על הספר: אלא שעד מהרה מתברר לדותן כי מה שממתין לו שם מפותל וסבוך מכפי שהעלה על דעתו, וכי הוא שועט לקראת הישאבות אל חור שחור בעברו שלו. * * * הנהר היה רחב ופתוח לעבר העיקול שלו בדרום, זורם במתינות וסואן בפעילות: אסדות גדולות עמוסות לעייפה בחול ובחצץ, כמעט מתחת לקו המים, קשורות בכבלים אל גוררת קטנה ועמלנית; סירות נחש ארוכות ואלגנטיות רועמות במנועיהן, מתפתלות בין האיים הצפים של יקינטון המים הפורח בכחול, חותכות אלכסונים מסוכנים ליד האסדות; מעבורות מגושמות חוצות מצד לצד בנתיב הקצר ביותר, מעבירות נוסעים מצד הנהר של העיר טונבורי אל צד הנהר של בנגקוק, ולהפך; אוטובוסי נהר מתנהלים עמוסים מתחנה לתחנה, השמלות הכתומות של הנזירים העומדים על הסיפון הם כתם צבע שבולט למרחוק ומשדר שלווה ומתינות אל עולם גועש תמידית ומסוכן לפרקים. היא ישבה ליד אחד השולחנות במרפסת החיצונית הצופה אל הנהר. "אני דותן", אמרתי כשנעמדתי לידה. היא הרימה את עיניה והצלה עליהן בכף ידה, למרות השמשייה הלבנה הרחבה שעמדה פרושה מעל שולחן העץ. היו לה עיניים ירוקות, בהירות, גדולות. לחצנו ידיים. שנייה אחת יותר מדי. לשנינו. "אני רעות". צחקנו. עברנו את שלב הפורמליות, כנראה. מלצר הגיע, נעמד על יד השולחן וסקר אותי מלמעלה למטה. הג'ינס ונעלי ההתעמלות שלי לא התאימו למלון אוריינטאל, גם לא ליד הבריכה. רעות הזמינה לעצמה קפה קר. היה לי בראש אספרסו קצר כפול אבל אמרתי, "אני אשתה ג'ין עם טוניק". ממש לא המשקה שלי. פחות מזה בבוקר. אבל אין משקה כמו ג'ין מול מים זורמים בתנועה קצובה ורוגעת. ישבנו והסתכלנו אל הנהר. היה אפשר לחשוב שהתמונה פסטורלית. "שעה נעימה," אמרה רעות, "אולי השעה הכי ידידותית ביותר של היום בבנגקוק. אחר כך הכול נהיה כל כך לוהט". הקול שלה צייר את הדברים, כאילו בזמן שדיברה טיילה מברשת צבע מעודנת באוויר וצבעה את העולם כפי שתיארה אותו, ולרגע היתה רק דרך אחת לראות את העולם – הדרך שלה. הדקלים שסביב שולחנות בית הקפה נעו ברוח הקלה של הבוקר, צמרותיהם יוצרות תנועה גלית משובבת עין. הנהר בהק בכחול מתכתי כמראה חלקה. אין לאן להיחפז, מה שהיה הוא מה שיהיה. לגמתי עוד לגימה ותהיתי. הג'ין היה אותו ג'ין, הטוניק בעבע והלימון היה ככל הנראה ליים. כל היתר בא ממנה. היא היתה איכשהו דומה להפליא לאחותה, ובכל זאת ההפך הגמור של הטיפוס שהצטייר מן התמונות של סיגל. היא היתה לבושה בבגדים קלים, ולידה על הכיסא היה כובע קש, כמו של נשים אירופאיות כשהן יוצאות לספארי, עם מטפחת בד קשורה סביבו וזוג משקפי שמש כהים מונחים לידו. למעט ציפורני ידיה, שהיו צבועות בלכה האדומה ביותר שראיתי מעודי, היא היתה המראה הרחוק ביותר מבחורה של פיק-אפ, ובקולה לא היה שום סימן של "היי, בוא הנה". יופי מעודן ומאופק. אגלי זיעה זעירים כמו טיפות של טל הבוקר היו על מצחה בקו השיער, ובאותו רגע רציתי להיות יונק הדבש שלה, לרפרף סביבה ולשכוח מהעולם. "מכאן נראה כאילו אנחנו נמצאים בגן עדן", אמרה. היא הביטה בי במבט הכי ברור והכי ישיר שאפשר. "נניח שמה שאתה אומר על סיגל נכון, מה היית עושה כצעד ראשון?" המשך יבוא… בשבוע הבא נפרסם פרק נוסף מתוך הספר לפרקים קודמים: פרק א', פרק ב' |
המלצר סקר אותי מלמעלה למטה. הג'ינס ונעלי ההתעמלות שלי לא התאימו למלון אוריינטאל, גם לא ליד הבריכה. דותן נאור, חוקר פרטי, יוצא לתאילנד בחיפוש אחר ישראלית שנעלמה. פרק שלישי מתוך ספרו החדש של יגאל צור "צרות בגן עדן" פורסם 17.5.14 |
שוק בעלי החיים בבנגקוק
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 374
[name] => אסיה
[slug] => asia
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 374
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 3476
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [area] => WP_Term Object
(
[term_id] => 452
[name] => בנגקוק
[slug] => %d7%91%d7%a0%d7%92%d7%a7%d7%95%d7%a7
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 452
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 451
[count] => 83
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 451
[name] => תאילנד
[slug] => thailand
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 451
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 374
[count] => 224
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )