צרות בגן עדן

הקדמת המחבר:
בחרתי פרקים מתוך "צרות בגן עדן" שעומדים ברשות עצמם, ישמרו את קו העלילה, יביאו משהו מהעושר והניחוח של המיקרוקוסמוס שוקק דמויות כחול לבן: תרמילאים זרוקים, נזירים בודהיסטיים ישראלים, פושעים נטולי עכבות. יחד עם זאת, יראו משהו מבנגקוק, כפי שאני מכיר אותה, כפי שלמדתי לאהוב אותה לאורך שנים רבות.

בקצרה על הספר:
דותן נאור, חוקר פרטי, שקוע בדכדוך קיומי מתמשך. כשהוא מתבקש לצאת בעקבותיה של סיגל ברדון, בחורה ישראלית יפהפייה שנעלמה בבנגקוק, אין לו יותר מדי חשק לזה. אבל יש לו בתאילנד כמה קשרים מפעם, והוא מכיר היטב את בנגקוק של חיי השוליים, וממילא הזוגיות שלו עם מירה מתרסקת – אז אולי בכל זאת יועיל לו קצת אקשן במרחקים. אלא שעד מהרה מתברר לדותן כי מה שממתין לו שם מפותל וסבוך מכפי שהעלה על דעתו, וכי הוא שועט לקראת הישאבות אל חור שחור בעברו שלו.

***

בנגקוק. כבר עשרים שנה אני בא והולך, שומע את התיאורים הסותרים: עזה; בית זונות ענקי; יפה אבל מה זה חם… הרי אנחנו בעידן של שבוע-ודעה-נחרצת. אבל בנגקוק היא כמובן הרבה יותר מזה. היא בנגקוק.

איך שעמדתי לשלוף את הדרכון הופיע תום. יש תאים ויש תאים. יש מהצפון, הבהירים יותר, יש מהדרום, הכהים יותר, ויש את תום, התאי הכי גדול והכי רעשני שיש. הוא גם הכי לא תאי שאני מכיר – הוא אומר את מה שהוא חושב. תום זה השם שהעניק לעצמו אחרי תקופת נישואים קצרה ומיותרת לאיזו גברת אמריקאית, כי השם שלו, כמו של תאים רבים, ארוך כמעט כמו השם התאי של העיר בנגקוק, שהולך כך: קרונג טפ מהאנאקהון אמון ראטאנקוסין מאהינתהארה יותאייה מאהאדילוק פופ נופהאראט ראטצ'אתהני בורירום אודומראטצ'אניוואט מאהאסאטאן אמון פימאן אוואטאן סאתהיט סאקאתאתיה וויטסאנוקאם פראזיט. שם שאף מערבי לא יכול לזכור. השם הפרטי ושם המשפחה של תום ביחד עושים כאב בחניכיים, אז נשאר תום.

"חבר שלי," הוא חיבק אותי, מעך אותי, צחק תוך כדי שהוא מעביר אותי את דלפק ההגירה והתחיל להשתעל מרוב המרלבורו שהוא טוחן בשרשרת.
"הרבה זמן," אמרתי.
"לאן נעלמת?" הוא שאל.
"העסקים שלנו מתרחבים".
"עסקים. החבר שלך עדיין חושב שהוא המנהל של המוסד?" תום הפליט נחירה מהאף הרחב שלו – נחרה שהעמידה מיד את מצב העסקים שלנו באור הנכון. "שמאטעס, זה מה שזה".
מאיפה לתאי יש ביטויים ביידיש – אין לי מושג. כששאלתי אותו על זה פעם הוא רמז לשיעורים פרטיים מפי רב ידוע בציבור שנתפס בפאטפונג עם ציציותיו למטה.
"חב"דניק?" שאלתי אז.
"לא", ענה תום, "שחור וידוע במקומותיכם. הוא טען שבא לקנות שעון לולקס".
גיחכתי. גם תום צחק – לא מעט מהתאים מחליפים רי"ש בלמ"ד.
"כשלחצנו אותו אמר שכיום נבצר לסמוך על בעלי סמכות ומשגיחי כשרות, ולכן בא לבחון את הערכים והסחורה בעצמו".

לתום יש ביטויים לכל דבר. ואם נחשיב עשר מילים כידיעת שפה, אני מניח שהוא האיש שיודע הכי הרבה שפות בעולם. ככה זה כשאתה שייך למשטרת התיירות של בנגקוק. נקודת המוצא של תום, כמו של אנשי משטרה תאים אחרים, היא שאין מדינה שנציגיה לא עוברים בבנגקוק. ואם הם עוברים בבנגקוק, ברור שהם עוברים על החוק, כזה או אחר. כך שאם הוא ידע להגיד בכל שפה "לזיין", "אכלת אותה" ו"תביא כסף", סביר להניח שהרבה בעיות של בירוקרטיה ועוגמת נפש ייפתרו עוד לפני תא המעצר.

בחוץ זירזף הגשם. לא היתה פעם שהגעתי לבנגקוק בלי שירד בה גשם. יש כאלה שיש להם מזל וגשם יורד כשהם עוזבים מקום, מה שמכניס אותם למצב רוח נוסטלגי. אבל אצלי זה בדיוק ההיפך. הגשם אומר שרק הגעתי ושהחרא מתחיל.

כשנהג הטויוטה המשטרתית הלבנה ראה אותנו יוצאים מבית הנתיבות הוא הגיע מיד עם מטרייה רחבת שוליים. הוא היה תאי קטן, רזה ומחוטט פנים, והזרועות שלו היו מלאות בכתובות קעקע. בקדמת התספורת שלו היה גילוח שצייר באנגלית את המילה GAI. הוא היה רזה, רזון מהסוג של מי שדחף הרבה מחטים בזרועות שלו.

"זה גאי", אמר תום. "הפירוש של השם שלו זה ביצה או אפרוח". הוא השגיח במבט הבוחן שלי והוסיף, "אל תראה אותו ככה. למרות השם שלו, אפרוח הוא לא. ככה זה, איתו אתה יכול ללכת לכל מקום. כשהוא מתפרע – עשרה אנשים לא עומדים בדרך".

לתום היתה יכולת לאסוף סביבו את האנשים הכי פסיכים בסביבה. יש אנשים שהם מגנט לדפוקים, חשבתי, והמסקנה שהעליתי מזה הדאיגה אותי: אולי בגלל זה נותרנו חברים לאורך כל השנים. אחרי זה חשבתי על זה שוב ועלה בדעתי שאולי העובדה שלא התראינו הרבה היא שתרמה לאריכות היחסים בינינו. זה היה כמו עם הנשים בחיי, רק שבניגוד להן, עם תום זה עבד טוב יותר.

"הוא היה שוליית נזירים במקדש כפרי ליד איוטאיה", התחיל תום לספר כשהתיישבנו והטויוטה הלבנה פצחה בנסיעה והשתלבה בדרך המהירה משדה התעופה אל העיר. "בגיל ארבע עשרה הוא התאהב בבחורה ועזב את המנזר, רק כדי לגלות שאהובתו הוא ליידי-בוי. כן, האהובה היה גבר שחתך לעצמו את הביצים וקיפל את הזין פנימה. אז הוא, בגלל שהיה קטן ורזה, נהיה ג'וקי של סוסים". תום הדליק סיגריה בבדל של הקודמת ואת הבדל מעך במאפרה שהשתפכה על גדותיה. עיוויתי את פני מול הגועל נפש של בדלים ואפר, ותום צחק והמשיך: "ושם הוא התחיל להזריק. כולם מזריקים כדי להישאר קטנים ובספיד. אז הוא נפל לתוך זה, כמו כולם, והסתבך, וגם עשה איזה תקופה, ואני הוצאתי אותו והוא חייב לי". חייב לי. בתאילנד הכול עובד על חייב לי. אתה נותן עשרה באהט לשומר בחניון – הוא חייב לך. אתה מזמין בחורה במועדון למשקה – היא חייבת לך. ככה זה עובד.

"מה אתה יודע על הבחורה הישראלית שנעלמה?" שאלתי.
תום הסתכל עלי, פיף-פף בסיגריה כדי למשוך זמן ואז אמר, "שמע, אנחנו חברים. אני בסוף הדרך במשטרה. באתי להיפרד ממך".

שתקנו. הבנתי. אתה נותן את העשרים-שלושים שנים הכי יפות שלך למערכת, ואז יום אחד משהו משתבש. זה לא אתה שהשתנית, זה העולם סביבך שכבר לא חושב ומתנהג כמוך. פתאום אתה מיושן, בסטנדרטים אחרים, והופ – אתה בחוץ באמתלה כזאת או אחרת. כנראה שלא רק אצלנו זה ככה. מה כנראה, בטוח.

"מה אתה הולך לעשות?" שאלתי.
"החלום הישן", הוא צחק. "יש לי שטח אדמה בדרום, לא רחוק מפוקט. אני הולך לגדל בננות, פפאיה, אננס. כל מה שתאים גידלו בדרום מאז ומעולם. תהיה לי להקה ענקית של תרנגולי קרב, להשתעשע ולהמר קצת מהצד. סולידי. גם לך אני אשים שם בקתה, שתוכל לבוא עם בחורה תאית קטנה וצחקנית עם תחת מוצק ותעשה מה שכל פאלאנג (כינוי למערבי) לבן ומטומטם עושה בתאילנד: לאכול, לישון ולעשות פאקי-פאקי כל היום. לא משנה באיזה סדר".

לא רציתי להגיד לתום מה אני חושב על החלום הטיפשי הזה שלו של חזרה לטבע. ראשית, כי בתאילנד, אלא אם כן אתה תום, אתה לא אומר מה אתה חושב. מי שאומר מה שהוא חושב נחשב פטפטן, ואם נוסף לכול אתה גם מפגין רגש – בכלל מסתכלים עליך קצת עקום. שנית, לא היה טעם. היה ברור שזה לא יעבוד יותר משנה, ושבזמן הזה הוא ישרוף חצי מכספי הפיצויים שיקבל עם הפרישה על שטח אדמה שלא ייתן כלום, ואת החצי השני יבזבז על ליידי-בוייז, שזה הקטע הקינקי הפרטי שלו. וחוץ מזה, אני? האם אני יכול לשנות את מהלך העניינים או את הקארמה של מישהו? ועוד בתאילנד? די לי בכך שבאתי לפתור תעלומה אחת של בחורה ישראלית בת עשרים ושש שנעלמה.

אם הייתי חכם יותר הייתי יודע שבבנגקוק זה לא עובד ככה. לא בשביל פאלאנג כמוני. הפגישה עם תום היתה צריכה להיות איתות שלפעמים מוטב פרישה מוקדמת וקארמה בינונית, גם אם פירוש הדבר חלומות מתנפצים ותקוות מתפוגגות. בבוץ הקרקעית של נהר הצ'או פאייה יש לא מעט מערביים שחשבו שהבינו משהו מחוכמת המזרח וטעו. טעו בגדול.

"אז לא שמעת כלום על ההיעלמות של הבחורה הישראלית הזאת, סיגל ברדון?" ניסיתי שוב.
"לא שמעתי ולא רוצה לשמוע", אמר תום. "קפיטו? כמה אפשר לשמוע על עוד ישראלי שנעלם או הסתבך? כאילו אתם לבד כאן". רציתי להאמין לתום אבל לא הייתי לגמרי משוכנע. כל מי שמכיר את עבודת המשטרה בבנגקוק מבין שמפקד מרחב חייב לדעת כל מה שקורה בעיר, גם במרחב שלא שלו. ושאם לרגע הוא מסית את תשומת הלב ומפסיק להתעדכן – זה יכול לעלות לו ביוקר. בכסף או בכוח. וכוח שווה כסף, לפעמים אפילו יותר. העיר הזאת לא עוצרת לשנייה ואין מאסף למי שאיחר לעלות.

"מול מי אני כאן?" שאלתי, "עם מי אני מדבר?"
"לא יודע, אחי", אמר תום. הוא אמר את המילה בעברית, כמו שהחבר'ה הצעירים מרחוב קאו-סאן (רחוב התרמילאים בבנגקוק) מבטאים אותה. א-חי. "הלוואי ויכולתי לתת לך איזה שם. אתה לבד".

לפרק נוסף מתוך הספר >>

פרק מתוך הספר "צרות בגן עדן", מאת יגאל צור, בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן.