צילום טבע – אגמון החולה ועין גדי

צילום בעלי חיים בטבע אינו פשוט. הוא דורש סבלנות רבה ולעתים גם ציוד מקצועי יקר. גם הקושי להתקרב אל בעלי החיים בלי להבריח אותם מקטין את יכולתנו לקבל תמונות טובות. זהו בדיוק היתרון של עין גדי ושל אגמון החולה: בשניהם יכולים חובבי הצילום לקבל צילומים מוצלחים של בעלי חיים גם בלי עדשות בעלות מוקד ארוך במיוחד וציוד מתוחכם אחר (אם כי הוא תמיד עוזר). גם החולה וגם עין גדי אינם מקומות שבהם רואים את הטבע כהווייתו הראשונית. בשניהם שינתה הפעילות האנושית את פניו של הטבע, ולעתים באה על חשבונו. ועדיין, אני אוהב את שני האתרים האלה, כי הם נשארו מקומות עתירי חיים.

אגמון החולה
רבע לשש בבוקר חורפי, השמש שולחת קרניים ראשונות מעל לגולן וצובעת באדום את העננים המשתקפים במי האגם. להקות העגורים מתחילות להתעופף מהאגמון אל שטחי הרעייה שלהם בקול תרועה אדיר. תארו לעצמכם: אלפי עגורים שמשמיעים קריאות רמות המתגלגלות בכל העמק. אי אפשר לצלם את הקולות, אבל גם אי אפשר לשכוח אותם.
בעמק החולה יש שילוב נפלא של מקווי מים ושטחים מוצפים שקק"ל יצרה בשנים האחרונות, עם אלפי עופות מים — עגורים, שקנאים, קורמורנים, ברווזי בר, חופמים, אגמיות, שחפים ואחרים — שאגמון החולה הוא עבורם מקור למזון ומקום מבטחים ומנוחה במהלך עונות הנדידה וגם ביתר השנה. צמחיית מים יפהפייה גדלה סביבו, למשל גומא הפפירוס הציורי, ולידו צמחי הסוּף והקנה. אל כל אלה נוסף אחד המרכיבים האסתטיים של עמק החולה שאותו אני מכנה "צעיפי ערפל", המופיע בשעות הבוקר המוקדמות. חגיגה לכל צלם חובב טבע ולכל מי שלבו לא גס במראות טבע יפהפיים.
אחר הצהריים מתרוממות להקות עגורים מכל רחבי העמק חזרה למקומות הלינה שלהם בחלקיו הרדודים של האגם, גם הפעם בקול תרועה רמה. העגורים מופיעים אז כצלליות על רקע השמים המוארים באור השקיעה.

נוסף על ההשראה האסתטית, נתקלים כאן בתופעה מעניינת: עופות המים באגמון החולה, בעיקר בעיצומו של החורף, אינם חוששים מבני אדם. התנהגותם כאן שונה מזו של העופות בבריכות הדגים למשל. העופות מורגלים בתנועת מטיילים, וכמעט בכל פינה של האגם אפשר לשבת בניחותא ולצפות בהם. זאת הזדמנות לצלם תמונות טובות בלי עדשות טלה בעלות מוקד ארוך במיוחד. אם יושבים במקום בשקט, רואים עופות מים וגם ציפורי סבך, כמו קניות, זמירונים, שלדגים גמדיים ופרפורים עקודים, שאינם חוששים להתקרב. הפרפור למשל מפרפר מעל ראשינו במרחקים קצרים, וכל חובב צילום ממוצע יכול להפיק צילומים טובים שלו.
איפה: קק"ל בנתה סביב האגם שלוש עמדות תצפית טובות. בפינה המזרחית של האגם נמצאת תצפית המשקיפה על שטחי הרעייה של העגורים. בפינה הצפונית יש תצפית שחולשת על להקות השקנאים ומשמשת אתר מתאים לצלם ממנו את שובם של העגורים עם ערב לאגם. בפינה הדרומית־מזרחית של האגם נמצאת הנקודה השלישית על גבעה המשקיפה מקרוב על עופות שונים.
כמו כן ישנה עגלת מסתור מיוחדת הנגררת בתקופת ההאכלה (מדצמבר ועד סוף פברואר) על ידי טרקטור ממש אל תוך להקות העגורים. העגלה מיועדת לחובבי טבע ולצלמים, ובאמצעותה אפשר לצלם, לשמוע ואפילו להריח את העופות מטווח קצר. זוהי חוויה מומלצת, שאנחנו עושים עם הסטודנטים שלנו באודיסיאה, בית הספר לצילום של מסע אחר.

היפים והחורפים
מתי: נדידת עופות המים, כמו עגורים ושקנאים, נמצאת בעיצומה באמצע אוקטובר ומגיעה לשיאה באמצע נובמבר, אז מצויים באגמון כ־25 אלף עגורים. בסוף נובמבר מתחיל

שלדג גמד, אגמון החולה. צולם במצלצה בפורמט בנוני ( 6X4.5 סנטימטרים), בעדשת 600 מילימטר ובסרט שקופיות ולוויה 50 אסא (נדחף ל100 אסא).מפתח צמצם 5.6 ומהירות 1/250 השנייה

מבצע גירוש של העגורים על ידי החקלאים ואנשי הטבע. מטרת המבצע לצמצם את מספר העגורים ל־5,000 פרטים, ולרכזם בשטח מרעה שבו מאכילים אותם, כדי שלא יחפשו מזון בשדות הנזרעים בעונה זו. הפעולה נועדה לשמירת האיזון העדין שיצרו במקום בין החקלאות לטבע. מאמצע דצמבר ועד פברואר נשארות באגמון להקות מצומצמות, שכבר מורגלות בתנועת אנשים.
בשנים האחרונות גילו רבבות ישראלים את יופיו של אגמון החולה, והם נוהרים אליו בסופי שבוע. לפיכך מומלץ להגיע דווקא באמצע השבוע. כדי לראות כל מה שיש לאגמון להציע אני ממליץ להגיע לפני הזריחה ולהישאר עד שעות החשכה.
ציוד: באגמון החולה אפשר להשתמש בכל סוגי העדשות. לצילומי נוף פתוח כדאי להצטייד בעדשות רחבות זווית. אם רוצים להתמקד בבעל חיים ולצלם דיוקן שלו, רצוי להשתמש בעדשות טלה ארוכות מוקד, מ־300 מילימטר ומעלה (אני משתמש בעדשות של 600 ו־800 מילימטר כדי שלא להטריד את העופות). לרוב אין צורך במבזק, אלא לצורך הוספת אור מילוי לנושא קרוב. סרטי צילום יש להתאים למטרת הצילום ולשעה. אני משתמש בסרטים איטיים. לקבלת חדות מרבית ואיכות צבעים טובה כדאי להשתמש בסרטי שקופיות כמו פוג'י וֶלוויה 50 ו־100 אסא ופוג'י פרוביה 100 אסא או קודאק אקטאכרום VS100. צילום בסרטים איטיים בשעות שבהן התאורה חלשה מחייב שימוש בחצובה. רוב החצובות הזולות אינן יעילות. אף שמדובר בהוצאה ניכרת, אני ממליץ לרכוש חצובה יציבה העשויה מסיבי פחמן, שכן היא קלה ומאפשרת ניידות בלי לחזור הביתה באפיסת כוחות.
לעתים, כדי להדגיש תנועה של בעלי החיים, אני משתמש בעדשת טֶלֶה במהירות תריס נמוכה ומלווה את הנושא בתנועתו כדי להשאירו חד, וכך הרקע יוצא מטושטש ונראים מעין פסי צבע משוחים. זו טכניקה קשה למדי, ולכן כשאני משתמש בה אני נעזר בחצובה עם ראש שֶמֶן המיועד להסרטה ומאפשר להפנות את המצלמה בתנועה חלקה ובקצב קבוע.
שימו לב: כשמתקרבים לעופות יש לנוע בשקט ובעדינות. אסור בשום אופן לחדור לאזורי המרעה ולהטרידם. הפרעה כזאת תבריח אותם לעבר השדות הזרועים, שם הם גורמים נזק לחקלאות, ואנחנו נחמיץ את ההזדמנות לצלמם.
מצלמה דיגיטלית: קרוב לוודאי שכאשר תעלה איכות המצלמות הדיגיטליות, אשתמש בהן, אבל כיום התוצאות נראות לי מעט סינתטיות וחסרות חיים. עם זאת, הן מספקות בהחלט לצלמים חובבים ולצילומים משפחתיים.

שמורת עין גדי
שמורת עין גדי כוללת את נחל דוד, נחל ערוגות ומה שביניהם. זוהי נקודת מפגש בין מים חיים למדבר, ומאחר שחלק נכבד מאוכלוסיית בעלי החיים המדבריים זקוקה לאספקה סדירה של מים, האזור שופע חיים. שוכנים בה מקטני הארץ ועד גדולי הארץ: יעלים, שפני סלעים, ציפורי מדבר כגון זנבנים, שחורי זנב וטריסטרמיות, וגם שרידי אוכלוסיית הנמרים שחיה פה בעבר.

עין גדי היתה אמורה להיות אחד האזורים היפים ביותר בחלקיה המדבריים של הארץ, אלא ששטחים גדולים ממנה נותרו פגועים ממעשי ידיו של האדם. לאחר קום המדינה ניתן האזור לגרעין חברי קיבוץ עין גדי. איש לא העלה על דעתו אז שמדובר באחד מנכסי הטבע החשובים והיפים של המדינה. כיום, לאחר שאנשי הקיבוץ זנחו את רוב גידולי החקלאות, הם נטשו את השטחים במורדות שבין שני הערוצים, והשאירו בשטח עזובה. במבואות נחל ערוגות הם בנו מפעל למילוי בקבוקי מים מינרליים, הגוזל אחוז ניכר ממימיו של מעיין עין גדי. וכך, נוסף על קלקול פני הנוף, שמורת עין גדי גם מתייבשת וגוועת.
אף ששמורת עין גדי אינה מכילה היום את עושר החיים שהיה בה לפני כעשרים שנה, כשהרביתי לטייל ולצלם בה, עדיין שוכנים בה בעלי חיים רבים שאינם חוששים מקרבת אדם. כך אפשר באמצעות ציוד צילום בסיסי למדי להפיק צילומים איכותיים, למשל של יעלים שיורדים בבוקר עד לשבילי מעיין עין גדי ואף חורגים מתחומי השמורה. הם נכנסים למגרש החניה כדי לאסוף פירות של שיזף ומגיעים לבסוף לשטחי המטעים. היעלים בשעה זו רגועים בדרך כלל, ואפשר להתקרב אליהם לאט ובשקט ולצלמם מקרוב. עם זאת, מרגש יותר לפגוש אותם בשטח הטבעי, על מצוקי עין גדי, שם הם נראים במלוא יופיים והדרם (על כבישי האספלט הם נראים כמו עזים מתורבתות יותר מאשר חיות בר).
בין גלי האבנים ודרדרות הסלעים אפשר לראות את משפחות שפני הסלעים המוצאות שם מסתור. במעיין עין גדי כדאי להתיישב ולהמתין בשקט: הם אינם חוששים ומתקרבים אל בני אדם.

יעלה וגדי בעין גדי. התמונה צולמה בעדשת 400 מילימטר, ובסרט שקופיות קודאכרום 64 אסא ובמפתח צמצם 3.5

מכל עבר נשמעות שריקות הטריסטרמיות, הנקראות על שם הכומר הנרי בייקר טריסטרם שהסתובב בארץ באמצע המאה ה־19. הן ידידותיות לצילום, ודי בעדשת 300 מילימטר ואף פחות מכך כדי לקבל תמונות טובות שלהן. את שחור הזנב נפגוש לאורך נחל דוד ונחל ערוגות, כשהוא מנתר סביבנו, פורשֹ ושומט את כנפיו בתנועה אופיינית. ואת הכל אופף הנוף שכדאי לצלם: מים זורמים במדבר, ערוצים ירוקים, מפלים, טחבים, שרכים כמו שערות שולמית ואחרים.

זמן מלחמה, זמן לידה
מתי: בעין גדי אפשר לבקר בכל עונות השנה. באפריל אפשר לפגוש את עדרי הנקבות של היעלים עם גדי או שני גדיים תאומים חמודים וחסרי קרניים, בני חודש בערך. אם ממתינים בשקט, הן מתקרבות ולפעמים אפילו מיניקות מול עינינו. התקופה שבין אוגוסט לאוקטובר היא עונת החיזור, אז עדרי הזכרים בעלי הקרניים הגדולות ביותר מתלכדים עם עדרי הנקבות ומחזרים אחריהן במרץ: הם צועדים אחרי הנקבות כשקרניהם מופשלות לאחור, לשונם משתרבבת מפיהם ואיבר מינם שלוף ומוכן לפעולה. זהו גם זמן מצוין לנסות להנציח קרבות בין יעלים, אם כי התנגחויות אפשר לראות בכל השנה. אם מלווים את הזכרים רואים התנגחויות רבות לפנות ערב, בסמוך למרבצי הלינה שלהם על דרגשי סלע.
לעתים בחורף היעלים נעלמים מעין גדי, משום שהם עולים לסְפר המדבר ללחך עשב טרי. עם זאת, נוח מאוד לצלם אז את שפני הסלעים היושבים על הסלעים ומתחממים בשמש הבוקר. בקיץ הם יושבים פחות זמן בתנוחת ההתחממות, ומסתתרים מפני החום.
מבחינת שעות, בקיץ באמצע היום החום רב והתאורה הניגודית קשה מדי לצילום. מוטב לצלם בשעות הבוקר המוקדמות, אלא שהשמורה אינה נפתחת לפני שמונה בבוקר (למרות הבעייתיות לצלמים, האילוץ הזה מאפשר לבעלי החיים להקיץ בלי הפרעות). פתרון אפשרי הוא להמתין מחוץ לשמורה, בדרך החוֹצה את מטעי התמרים. עדרי היעלים מגיעים לשם כבר בשעות הבוקר כדי ללחך את העשב הירוק הצומח סביב הטפטפות. את השפנים אפשר לצלם עוד לפני שהשמורה נפתחת, במבואות הנחלים. בשעות אחר הצהריים השמש נעלמת מעבר לרכס די מוקדם, והצל מכסה את כל האזור.
ציוד: כאמור, יתרונה של שמורת עין גדי הוא באפשרות להתקרב בקלות אל בעלי החיים שאינם חוששים מאדם, ולכן לא נדרשות עדשות טלה גדולות ויקרות. אם מתקרבים אל יעלים בשקט ובזהירות, אפשר להגיע למרחק של מטרים אחדים מהם, ואז די בעדשות של 200־300 מילימטר. הטוב ביותר הוא פשוט לשבת ולחכות שהם יתקרבו. בעין גדי ובאזורים מדבריים אחרים אני משתמש בסרטי שקופיות 50 ו־100 אסא. את הצללים הנוצרים בצילום באמצע היום אפשר למתן באמצעות שימוש במבזק. במקומות תלולים של השמורה קשה לייצב חצובה רגילה (בעלת שלוש רגליים), ומונופוד (חצובת חד־רגל) יכול להיות תחליף הולם.

ראיינה והביאה לדפוס: עינת דהאן