וולקן וייריקה (Villarica), הר געש מושלג שמלועו הפעור מיתמר עשן, מזדקף כחרוט יפהפה מעל לאזור האגמים בדרום צ'ילה. למרגלותיו יש אגם גדול ויפה, שלחופו שוכנת עיירת קייט, וכולם נושאים את אותו השם – וייריקה. תמונתו של ההר המעשן, מעל היערות המחטניים, מתנוססת על גבי גלויות רבות והוא נחשב לאחד משיאי הטיול בדרום צ'ילה. הטיול הראשון שלי אל ההר היה בנובמבר 1980. טיול זה החל למעשה בבית הקהילה היהודית שבעיירה טמוקו (Temuco), בפתחו של אזור האגמים הצ'ילני. היה שם ספר דק שנכתב על ידי המטיילים ובו אינפורמציה על כל הקשור בטיולים באזור. בשלב זה, היינו עדיין מטיילים טריים ב"יבשת", השם המאגי שניתן לדרום אמריקה על ידי המטיילים שקדמו לנו (כבר חלפו למעלה משנות דור והשאלה האלמותית: "אז כמה זמן אתה ביבשת?", עדיין נשאלת). השמות נשמעו לנו אקזוטיים ומסעירים: "קוניגיגיו", "ויָיריקה", "פֶּטְרוּאֶה". מיהרנו לרשום אותם בשקדנות ובהתרגשות ביומני המסע שנשאנו עמנו.
על וייריקה שמעתי עוד בארץ, אך הרעיון שאפשר לטפס עליו, נולד רק על רצפתו של בית הקהילה בטֶמוּקוֹ. בחדר קטן זה התחילו מן הסתם הרבה מסעות בפטגוניה הצ'ילֶנית. הפרק המוקדש לוייריקה היה בעיקר אוסף התרשמויות של ששה חברים, שטיפסו על הר הגעש והם התבצרו ביניהם בוויכוחים לוהטים ומתועדים על דברים שנראו להם עקרוניים, כמו למשל הסוגייה אודות אורך הטיפוס. אם הוא לוקח שש שעות וחצי או שמא רק שש. בגלל הנוף, בגלל האתגר שמורת הטבע וייריקה היא שמורה לא גדולה במושגים צ'ילנים ומצויות בה פסגות נוספות, כמו למשל וולקן קטרופיאן (2,360 מ') ולוע צדדי של הר הגעש לנין הנמצא בארגנטינה. אולם המרשים מכולם הוא וייריקה, שפסגתו מתנוססת לגובה של 2,847 מ' מעל פני הים. ההר התפרץ לאחרונה ב-1971 וזרמו ממנו שלושים מיליון מטרים מעוקבים של לבה, שהסיטו כמה נהרות מנתיב זרימתם. הפעילות הגעשית טרם תמה, הלבה רותחת בפנים, והראייה – העשן עדיין מיתמר. היה ברור לנו שאנו מטפסים. בגלל הנוף. בגלל האתגר. בימים ההם של שלהי 1980, טרם פעלו סוכנויות שארגנו טיולים אל ההר, ואנו לא היינו מודעים לסכנות הגלומות בקרח. החלנו ללכת עם הציוד על הגב, 12 ק"מ של הליכה קשה ביום חם, כשהשמש קופחת והזיעה ניגרת. העידוד היחידי היה שפע היערות מסביב, בעיקר נוטפגוס מקומי, שהוא מהדורה דרום אמריקאית של האשור, ואראוקריה, שבלט בזרועות המעוגלות ששלח ובעליו הקשיחים והמשוננים. אט אט הלכו העצים וקטנו, היער הלך ונעלם, ונותר רק ההר המושלג שבאופק והעשן שהיתמר ממנו. ככל שהתקרבנו נראה ההר גדול ומאיים יותר, והעשן – סמיך יותר.
מקו היער לקו השלג את היום שלמחרת פתחנו בהליכה מהירה לכיוון ההר, שמרגע לרגע הלך וגדל. למרבית המזל השארנו את המוצ'ילות (כך מכונים ב"יבשת" את תרמילי הגב) הכבדות, אחרת היינו מתקשים להתמודד עם השיפוע התלול. כעבור כשעה של הליכה עברנו את קו העצים – קו גובה, שממנו ומעלה לא גדלים יותר עצים כי קר מדי. לאחר כשעת הליכה הגענו לקו השלג. עוד כחצי שעה ואנו בתחנתו העליונה של הרכבל המשמש את הגולשים בעונת החורף. זו התחנה האחרונה של האנשים הנורמלים. לכאן הם מגיעים באפס מאמץ, ואילו אנחנו רק בשליש הגובה. שרירינו כבר רועדים, ונותרו לנו עוד שני שלישים של דרך. דני הציע, ובצדק, לנוח מעט ולהתבונן בנוף של אזור האגמים. השמים היו כחולים, האוויר היה נקי ומכל עבר נראה נוף וולקני מרהיב, של מישורי בזלת ופסגות געשיות, זרוע נקודות כחולות של אגמים. מכאן ואילך השביל הולך ונעשה צר עד שנעלם כליל. אנחנו עולים ללא שביל, במדרון שנעשה תלול מרגע לרגע. התפתלנו מפה, עקפנו משם, אך כעבור כמה רגעים התברר שאין ברירה אלא לבוסס בשלג. מסתבר שמלכתחילה שגינו. הדרך הנוחה היא דווקא על השלג, ואילו אנו חיפשנו משום מה דרכים עקלקלות על גבי צוקים ופיסות קרקע זרועות גרגירי אבנים. השלג בתחילה היה רך ונעים, אבל תוך זמן קצר הקפיא את הרגלים. הרגשנו תחושה מוזרה של חום בכל הגוף, וקור בכפות הרגלים. דרכים עקלקלות הובילו אותנו לגוש גדול, קשה ומסוכן של קרח, שהדרך היחידה לעבור אותו היתה בעיטות חזקות, כדי למצוא מדרך לכף הרגל, דבר שלא מנע החלקות, אך היה בטוח באופן יחסי. רק 22 שנים מאוחר יותר, כשטיפסתי אל ההר חמוש בגרזן ובמסמרי שלג (קרמפונים), הבנתי כמה בורים היינו כשטיפסנו כך, ללא ציוד וחפים מידע. היו מטיילים שלא זכו לאותו חשבון נפש. הם העפילו אל ההר אחרי העונה, וסמוך לפסגה החליקו אל סדק בקרח ואל מותם. אבל אנו לא חשבנו על כל אלו. מעיינינו היו נתונים לפסגה, יהירים, שיכורי נעורים, בטוחים בכל עלומינו. יוסי שעט קדימה, עפר פיגר מאחור, ואני צעדתי בחברת דני, שקיטר אודות נעלי הפלדיום שלו שספגו מים, וקלל את יוסי המדרדר אבנים.
בשלב מסוים חשנו את הסכנה. המדרון הפך תלול ומאיים גם עבור רוחנו הפוחזת. התקדמנו אט אט, עקב בצד אגודל, כשאנו מנסים לא להחליק מטה, וכמו כן להגן על ראשינו מברד האבנים המתדרדר מלמעלה. הדברים סותרים כמובן, כי בכל פעם שבורחים מאבן – מחליקים מטה. בשלב מסוים נשאר דני מאחור, ולאחר כ-20 דקות חבר אל עפר שפיגר אחריו. הם התבוננו בתימהון בפסגה ושאלו את עצמם מה הם לעזאזל עושים במקום הקר והמיותר הזה. לאחר התייעצות בארבע עיניים החליטו שהמרק החם בבקתה עדיף על פני הטיפוס, ושהנוף ודאי אינו שווה את המאמץ. כמו השועל והענבים מעבר לגדר, שהפכו בעיניו לחמוצים. יוסי קל הרגלים כבר היה הרחק למעלה, ואני המשכתי לבדי בדרך הקשה אל הפסגה, שדומה שהיא הולכת ומתרחקת. השמש היוקדת והמאמץ מצמיאים, ומקור הנוזלים היחידי היה השלג. מפעם לפעם גחנתי לצנן את הפנים הלוהטות בחופן של שלג והתקדמתי הלאה. לעתים הרמתי ראש אל שלוגית שטפטפה מעלי והצמדתי את שפתי לקרח. היה זה טיפוס איטי, שכלל רחיצת פנים והתקדמות, רחיצת פנים והתקדמות. עוד קצת עם מאמץ ונגיע לפסגה. השרירים עייפו, הברכיים רעדו. את מאת המטרים האחרונים עברתי בעזרת "רגליים, ידיים ושיניים", והגעתי תשוש אל יוסי שחיכה למעלה ועודד אותי בקריאותיו. עוצמתו המדהימה של הטבע ישראלי שפגשנו יום קודם טען שהקפת הפסגה אינה אפשרית, אך אנו התעקשנו, ניסינו והצלחנו. היום לא ברור לי מדוע, אך אז, בכוחם של נעורים, פסענו אט אט, אוחזים בסלעים בחוזקה, נושמים ענני אפר ואוויר רווי אדי גופרית, משתעלים וממשיכים. מפעם לפעם הבטנו למטה בחומר הבוער. שמענו את הלמות גלי הלבה הרותחת וראינו את הלוע זוהר באור אדום ומרשים של בראשית. היתה זו תחושה מוזרה: הרגליים קופאות מקור, הגרון נצרב מחום ובלב – הפשרה. הירידה למטה כבר היתה בדרך הנכונה. מדרון ענק של שלג, ריצה פראית למטה, גלגולים ואפילו החלקה בעמידה, על כפות הרגלים. לאחר שנפלתי כמה פעמים התיישבתי על השלג והחלטתי להחליק במהירות על אחורי. בשלב הראשון זה נעים, בשלב השני כואב, ובשלב שלישי – לא מרגישים בישבן הקפוא שדומה כי הפך לקרח. הגעתי אל תחנת הרכבל עם המון חוויות ומעט מכנסיים. משם החלקנו בעזרת ניילון במהירות עצומה. בבקתה המתינו לנו החברים וקערת מרק חם, ויחד ירדנו למטה בדרך לפארק הבא. 25 שנים לאחר מכן, בפברואר 2005, טיפסתי שוב אל ההר, הפעם עם חבורת מטיילים שהדרכתי. הפעם היינו מצויידים בקרמפונים ובגרזני קרח. צעדנו לאטנו, מתחשבים בגילם ובכוחותיהם של המטיילים המבוגרים יותר והמנוסים פחות. הלוע המשיך להמטיר אש וגופרית, אך הצבע האדום כמעט ולא נראה. הנוף מסביב היה מרהיב כמו אז, לפני שנות דור. אחד משיאי הטיול בפטגוניה. גילי חסקין הוא מדריך טיולים ותיק ומנוסה שהוביל מטיילים רבים ברחבי העולם, כולל באמריקה הדרומית. www.gilihaskin.com |
