ציורי קיר בפריז – תעתועים על הקירות

לפני כמה שנים יצאתי מתחנת המטרו של פורום לה-האל (FORUM LES HALLES) בפריז, עליתי במדרגות אל אור השמש המסנוור ונדהמתי: על קיר הבטון הענק, ממש מולי, טיפס איש עסקים לבוש חליפה אפורה, במדרגות דמיוניות. מיצמצתי בעיני שוב ושוב והוא לא נעלם. הבעיה לא היתה פשוטה: האיש נראה ממשי לחלוטין, אחז בידו תיק תואם, ופשוט מיהר לעסקיו במעלה הקיר, ובכל זאת זה היה בלתי אפשרי, אפילו בפריז. הציור על אותו קיר נמחה מאז (נדמה לי שבנו אגף חדש שהסתיר אותו), אך התופעה פורחת ברחבי העיר.

במהלך עשרים השנים האחרונות לבשו קירותיהן של כמה מן הערים בצרפת צורה חדשה, צבעונית ומעניינת. תשומת ליבם של עוברי האורח המופתעים החולפים על פני קירות אלה נמשכת שוב ושוב אל הנופים, ההטעיות והמשחקים הוויזואליים. המשותף לציורי הקיר האלה הוא שהם תמיד צבעוניים מאוד, לעיתים קרובות פרובוקטיביים, ומושקע בהם מאמץ רב על מנת למשוך את תשומת ליבו של החולף על פניהם.

ציורים אלה הם היורשים של פרסומות הענק שהתנוססו על קירות בניינים ברחבי פריז מאז תחילת המאה. (שלטי פרסומת אלה היו המקבילה המדויקת של שלטי החוצות הענקיים בישראל). במקרים מסוימים נועדו הציורים להסתיר את הבטון או את הלבנים החשופות. במקרים אחרים הציור היה זמני, עד שתושלם בנייתו של האתר, או עד שייבנה אגף נוסף שיתחבר אל הקיר הקיים ויסתיר אותו. במקרה כזה לא כדאי להשקיע בציפוי הקיר בחומרים יקרים או עמידים יותר. וכיוון שהם שם, לרוב במיקום הטוב ביותר בעיר, הם בולטים מאוד, מושכים את העין, ומנפנפים לשלום למונוטוניות האפורה והמשמימה של קירות אורבניים. חוש ההומור המופגן באמצעותם אינו דווקא תכונה שארכיטקטים ומעצבים "רציניים" מצטיינים בה.

פרנסואה מורלה (MORELLET) היה הצייר הראשון שצבע קיר פריזאי בצורה כזו. ב-1971, סמוך מאוד למרכז פומפידו, עמדו כולם והשתאו למראה הסגנון החדש, הרחוק כל כך מן ההרואיות שהפגינו ציורי הקיר, או הפסיפסים שהיו מוכרים עד אז. ציורו של מורלה נמחה בינתיים, אך ציוריהם של ממשיכיו, ובראשם תאמאס זאנקו (ZANKO), מתנוססים עדיין על קירות בפריז. ב-1973 צייר זנקו את "צילו של העץ" על קיר הבית מספר 47 בשדרות שטרסבורג, ברובע העשירי. מאז נוספו עוד כ-80 ציורים, שהותאמו לחלק קטן מ-1,600 הקירות ברחבי העיר שנמצאו מתאימים למטרה זו.

במהלך השנים גיבשה עיריית פריז מדיניות ברורה המעודדת פעילות מעין זו. היא מזמינה עוד ועוד אמנים לצייר על קירות השייכים לה, ומעודדת חברות פירסום להקדיש למטרה זו שטחים המיועדים בעצם למודעות פירסומת. דחיפה זו הניבה מיגוון גדול מאוד של ציורים, חלקם בעלי סגנון אישי מובהק, המחזקים את התחושה שרחובות פריז הופכים למוזיאון ענק של אמנות בת-זמננו.

התיעתוע בצופה (TROMPE L'OEIL) היא הטכניקה השליטה בעבודות אלה, והציורים המצליחים ביותר להטעות את הצופים הם הפופולריים ביותר. הדבר נובע, קרוב לוודאי, מתחושת ההזרה (דה-אוטומטיזציה) שציורים אלה מחדירים בשגרת החיים העירונית, שלגבי רוב העוברים והשבים חוזרת על עצמה מדי יום ביומו משך שנים ארוכות. ציורים אלה משקפים את המציאות המוכרת באמצעות מבט חדש, רענן והומוריסטי, ומכריחים את הצופה להתבונן בהם שוב ושוב, עד שהוא מבין שאכן הוטעה. ולמרות שהוא רואה את ציור הקיר בפעם המי-יודעכמה, שוב הצליחו לתעתע בו.

הצייר פביו רייטי (RIETI) הציב, למשל, חלונות מדומים ברחוב קווינקמפואה (QUINCAMPOIX), והוסיף גרם מדרגות גדול לבית ברחוב אטיין מרסל (ETIENNE MARCEL) מס' 17 (הרובע הראשון, במרכז העיר, מעט מצפון לנהר הסיין). בתחתיתו של גרם המדרגות מופיעים הכנר יהודי מנוחין והפסנתרן גלן גולד. דיירי הרחוב השקט אינם זקוקים ליותר מזה.

בתחנת מכבי האש ברובע ה-20, ברחוב סנט פרגו מס' 45, צייר פיליפ רבופה (REBUFFET) זווית חדשה לבניין וקטע רחוב חדש המתמשך ממנה. למעשה, הוא הפך את הבניין לפינתי, למרות שבמציאות הוא כלל אינו כזה. לטענתו "בצורתה הנוכחית מדגישה תחנת כיבוי האש, את תפקידה המרכזי". בקטע הרחוב ש"המציא" רבופה ניצב כבאי בראש סולם גבוה ומציל חתול דמיוני. המטרה, אומר רבופה, היא להפתיע, לעורר תדהמה, לא תוקפנות.

בחלק מן המקרים הפכו הקירות לנושאי חלומותיהם של הציירים, למראות של נופים אוטופיים. ברובע ה-14, לדוגמה, נוצרה "ספריה בלתי אפשרית". הציירים, ז'אן ברטן (BERTIN) וז'אן ז'ואה (JOUET), ציירו אותה על בית מס' 121 ברח ריימון לוסרן (RAYMOND LOSSERAND). גובהו של כל מדף קומה שלמה, וכותרות הספרים אמורות להזין את מחשבותיהם ואת חלומותיהם של העוברים ושבים. ציור דומה של ברטן, ברחוב דוסוב (DUSSOUBS) ברובע השני, נקרא "עיר דמיונית".

יתרונה הגדול של אמנות הציור על הקיר טמון בחשיפה האדירה שלה לעומת סוגי אמנות אחרים, "גבוהים" יותר, המוצגים במוזיאונים. חברות מסחריות, שהשכילו לעמוד על טיבו של כוח זה, מעמידות את הקירות החיצוניים של משרדיהן לרשות הציירים. התוצאה עומדת לעיתים בניגוד חריף לסביבה שבה ממוקמים המשרדים האלה. הדוגמאות הבולטות לכך בפריז הם משרדי הכרונופוסט וסוכנות וולבו. העוברים ושבים בקיי ברנלי (QUAI BRANLY) יכולים לבלות את זמנם הפנוי בנסיון מתמשך לזהות את 477 הדמויות המעטרות קיר ששטחו 880 מטרים רבועים. זוהי מחווה של תחנת הרדיו RTL לכל אלה ש"עיצבו את המאה ה-20".

בעת ששופץ בשנה שעברה כוסה שער הנצחון, בשדרות האליזה, באדום לבן וכחול. הבדים שנפרסו עליו, כדי להסתיר את הפיגומים, היו חלק מן התפיסה הכללית של אנשי העיר, ששום חלק ממנה, גם אם מדובר בפרק זמן מוגבל וקצר, אינו צריך להפגין את צדדיו הפחות אסתטיים, בין אם מדובר בקיר חשוף במהלך בניה ובין אם מדובר באתר היסטורי במהלך שיפוצו. למרות שהתהליך הזה בולט במיוחד בפריז, אפשר למצוא מודעות וגישה דומות גם בערים אחרות בצרפת.

בגרנובל, המרוחקת שמונה שעות נסיעה מפריז, עמדתי פעם משתאה אל מול הקיר החיצוני של סופרמרקט, והתבוננתי בציור הענק שעיטר אותו: ארבעה ניצולים נראו שם נאחזים בשארית כוחותיהם בסטייק אדום (אורכו בציור היה כארבעה מטרים) שהתנודד בים סוער של צ'יפס. לא נראה היה שהם נהנים במיוחד מן הישיבה על הסטייק, מה גם שהצ'יפס נראו גבוהים ואיימו להציף אותו. רבים מן הלקוחות שעברו שם חייכו אל עבר הציור הריאליסטי מדי, ונכנסו לחנות לקנות תפוחי אדמה ובשר. היתה זו ההוכחה לכך שבעניין זה לא חייבים להיות פריזאים; כנראה חייבים להיות צרפתים.

פריז – העמוד הראשי >>

לקריאה נוספת:

אמנות על הקירות מוזיאונים משובחים הם חלק בלתי נפרד מכל חופשה עירונית, אבל יש לא מעט מקומות בהם האמנות הכי טובה נמצאת דווקא מחוץ לכותלי המוזיאונים, ברחובות העיר. הנה כמה ערים ששווה לבקר בהן אם אתם אוהבים אמנות רחוב לכתבה המלאה>>