פרברי פריז: שטח הפקר

אני גרה על שפת ה"פריפריק" (Périphérique), הכביש המהיר שמקיף את פריז, בגבול הפרברים. המקום הזה, שאינו מופיע במפות פריז המחולקות בחנויות הכלבו, שאיש אינו טורח לספר לתיירים על קיומו, נתפס בעיני התושבים של מרכז פריז, המעזים לצאת להרפתקה לקצה הקו של המטרו, כאיזור סכנה, כשייך למימד אחר. לכן, כשאני מארגנת ארוחת ערב לחברי, "שהתמזל מזלם" לגור במרכז העיר, באיזור שאטלה (Châtelet)

או לוקסמבורג (Luxembourg), אני חייבת להתכונן לכך לפחות שבוע מראש, לוודא מי מהם יאות להטריח את עצמו. ובאופן שיטתי, בכל פעם שהם שואלים אותי מתי אני מגיעה לפריז, אני מעמידה פנים של תושבת זרה.

מעמידה פנים, כי אחרי הכל אני פריזאית לכל דבר. זה רשום לי בדרכון: סופי לובטון, רחוב לה וו, רובע 20, פריז. בכל יום אני חוצה את העיר, מהקצה למרכז, כי שם אני עובדת, כי אני אוהבת את בתי הקפה ואת בתי הקולנוע של העיר וכי שם נמצאים החברים שלי. אני פשוט חיה – ליתר דיוק, ישנה – ברובע מוזר, שבו אפשר להרגיש עד כמה תולדותיה של עיר יכולות להיחרת דווקא על גבולותיה.

כביש הפריפריק, שרושם את הגבול בין פריז לפרבריה, בנאלי לכאורה. על פניו, הוא דומה לכל כביש מהיר אחר. אבל מסלולו נרשם בדיוק על קו הגבול של החומה הצבאית האחרונה של פריז, שהדהדו בה חומות האבן אשר סימנו תמיד – מאז התקופה הגאלו־רומית – את פריז כעיר מבצר.
אין כיום שום זכר לחומות הללו. כבר בסוף המאה ה־19 הפסיקו להתייחס לגבולות פריז במונחים של היגיון בטחוני או הגנתי, וכאשר הוחלט על הריסת החומות באופן סופי, ב־1919, הפכו גבעות הדשא של ה"מבצר" לאתר טיולים של יום ראשון עבור פריזאים מאושרים. ובצידם חיו עשרות

אלפי עניים – אותם פועלים מבתי החרושת הסמוכים או מוּדַרי מרכז העיר, שהתקיימו בקושי בבוץ ובבקתות מאולתרות.

עם התפשטות רעיונות ההיגיינה הציבורית והולדת האורבניזם המודרני הוחלט להסיר את מחוך האבן של העיר פריז, והמקום הפך בלתי ראוי למגורים בשל הבנייה האנרכית והאוכלוסיה שהוגדרה על ידי הבורגנות כ"מסוכנת". אז החלו תוכניות האכלוס המסיבי הראשונות: פתרונות הדיור הראשוניים, בניית בתי ספר, בתי חולים, מתקני ספורט, גני ירידים, קריה אוניברסיטאית – מכלול שלם היוצר היום את הרבעים המכונים "פריפריים".

אבל גם כיום נשארת רוח חומת המגן של העיר בלתי מנוצחת – הקירות אמנם נפלו, אבל כמו בגזרת גורל פריז מצאה את עצמה שוב, בתחילת שנות השבעים, מוקפת: לא על ידי חומות, אלא על ידי קומפלקס של אוטוסטרדות המסמן את ההפרדה שבין פריז לפרבריה, שמתקיימת אך ורק על מפת התיירות.

הפריפריק מקנה לסביבתו המיידית תחושה של שטח הפקר ומצטייר כגבול חד ומזעזע. הפריזאים כבר אינם חוששים מה"ברברים" של ימי קדם, אך הם עדיין מתרגשים מההשפעות החולניות הנגרמות ממיליון כלי הרכב שנשפכים מדי יום דרך שמונה מסלולים, בהיקף כולל של 35 קילומטר.

מסדרונות של אספלט, פקקים יומיומיים, זיהום אוויר מדאיג – אין בגבולות של פריז קסם ולא רומנטיקה, ואיש אינו מעלה כיום בדעתו לטייל שם להנאתו או לערוך פיקניק על הגבעות.

זוהי הגרסה הרשמית, המעוררת דאגה. אבל לי דווקא טוב שם. שכר הדירה שלי הוא פחות מחצי מזה של חברי המתגוררים בשאטלה או בלוקסמבורג. וכאשר הם מסכימים בסופו של דבר להטריח את עצמם לבקר אצלי, התבוננות דרך החלון גורמת להם לשינוי מרענן בהשוואה לאינטימיות הכפויה שהם בדרך כלל חולקים עם השכנים ממול. מהבית שלי רואים שמים, עצים וגבעות מכוסות בתים. יש אפילו חיקוי של מגדלי התאומים של ניו יורק, אבל בגרסה צרפתית, צנועה הרבה יותר.

ובאשר לפריפריק – אני שומעת רק רעש חרישי המגיע מאי שם, ואורלוגין עצום שמציין בקביעות את השעה, את מזג האוויר ואת מהירות הנסיעה המומלצת. למעשה, הכבישים שמסביבי גורמים לי לחלום.

הכביש שאני רואה מחלוני מוביל אל הערים ליל (Lille) וקאלה (Calais), לכיוון הים הצפוני, עם עצירה בשדה התעופה. אם אני מפנה את הגב, אני רואה את פריז. וזה בדיוק מה שאני אוהבת כאן: את התחושה המתמדת שאו־טו־טו עומדים ללכת, לצאת לדרכים, בין אם כדי לנסוע שלוש תחנות במטרו, בין אם להרחיק אלפי קילומטרים.