פפואה-ניו גיני: ידידי חובשי הפיאה

ארנק מלא סיפורים
נסעתי בגשם טרופי סוחף על גג משאית ממנדי (MENDI) לטארי (TARI), הישוב הגדול של ארץ ההולי שבו גרים כאלפיים תושבים. לא רציתי להגיע לטארי. הייתי בדרכי לבנאריה (BENARIA), בית גידולה של ה"קומול", ציפור גן העדן, הציפור הלאומית של פפואה. ירדתי בצומת המוביל לבנאריה מן המשאית, ולפי מה שהסבירו לי הבנתי שמהצומת לבנאריה צפויות לי כארבע שעות הליכה בקצב מקומי (כלומר, אני עלול לצעוד בדרך משך יום שלם).
המשאית המשיכה במורד העמק לטארי. נשארתי, אדם לבן יחיד בצומת, ומיד התקהלו סביבי בני המקום והזמינו אותי להיכנס לבית הקרוב ולהתחמם ליד המדורה.
עמדנו סביב האש. בעל הבית הציג עצמו בשם "אנקופה מרה" ושאל לאן מועדות פני. "לבנאריה", אמרתי. הוא הזדרז לקרוא בשמחה: "לא חשוב, לא משנה, היום תישאר איתי, נספר סיפורים, נאכל טוב, מחר תמשיך לבנאריה". הייתי רטוב כולי, וכלל לא התחשק לי להמשיך בדרך. בלי לחשוב פעמיים הסכמתי להצעתו של אנקופה, ונשארתי עימו חודש תמים.
חודש בארץ ההולי. נקודת המוצא של העולם המערבי היא מעשיות, הספק, מטרה. בפפואה נקודת המוצא שונה, וברוב הימים לא קורה בעצם כלום. יום אחד הולכים לטכס חתונה, יום אחר יש סינג-סינג
(חגיגה), לעיתים מזדמן טכס מיוחד, פעמיים בשבוע יורדים אל השוק, שם גם מתכנסת חבורת ה"טומבונה", הזקנים שומרי המסורת, לשמוע תלונות, לערוך בירורים, ולחרוץ דין בסכסוכים מקומיים. בשאר הימים לא קורה כלום. אני אוהב את הימים האלה, זה הזמן שבו אפשר פשוט להתבונן בחיי המקום. נחום גוטמן, בספרו "לובנגולו מלך זולו", מתאר את "היום שלא קרה בו כלום".
כשהגעתי לביתו של אנקופה, הייתי כבר למעלה מחודש וחצי בפפואה ניו-גיני. המגע האינטנסיבי עם הארץ היה מרתק ומייגע כאחד, שכן בכל מקום דרשו ממני לספר סיפורים כתשלום תמורת האירוח. "מייקינג סטוריס" נחשב בעיניהם למטבע עובר לסוחר.
בפפואה מדברים כ-700 שפות. השפה המקשרת העיקרית היא "פידג'ין אינגליש", אנגלית שבורה שמשולבות בה מילים מהשפות המקומיות. "מייקינג סטוריס" הוא תחביב גדול של המקומיים, ואני, בנאמנות רבה, סיפרתי להם סיפורים. ההתלהבות גדלה במיוחד כאשר שמעו שאני בא מארץ הקודש. בכל מקום רצו שאספר להם על ישו בן ארצי. אבל אחרי כמה ימים בביתו של אנקופה הבנתי שבעצם אין לו כל עניין בישו: הוא וכל שאר אנשי ההולי, שרכשו את הנצרות מן המיסיונרים, משתדלים בעצם לשמור על מסורת הקדמונים.

לוקחים מנוחה
שבט ההולי גר באיזור ההר המרכזי של פפואה ניו-גיני, תושביו נחשבים לבהירי עור בקרב הגזע המילנזי, והם גרים בצפיפות גדולה יחסית לאזורים אחרים בפפואה. השבט מונה כ-38,000 נפש, ותושביו מתגוררים על שטח של כ-2,500 קילומטרים רבועים. אנשי ההולי, הידועים בכינוי "WIGMAN", "אנשי הפיאה", הם שוחרי מלחמה, וכמו שאר האוכלוסייה המילנזית בפפואה מתקיימים על אספקה עצמית של כל צורכי ההישרדות הבסיסיים.
בני שבט ההולי אינם חיים בכפרים. בתיהם פזורים ברחבי העמק ולכל משפחה בית וגן משלה. הטריטוריה מסומנת בדרך כלל על-ידי תעלות חפורות שיכולות להגיע עד עומק של חמישה מטרים. מלבד סימון טריטוריה מגבילות התעלות את תנועת החזירים, ובעיתות מלחמה מאפשרות תנועה חשאית של לוחמים למרחקים ארוכים. השבט עצמו מחולק ל"קווים", בתי אב (משפחות מורחבות). כל אחד מהם שומר על הטריטוריה שלו. ההיסטוריה המקומית גדושה סיפורי מלחמות על טריטוריה, עוינות הדדית וסכסוכים. גם במקרים שבהם משתפים שני בתי אב פעולה נגד משפחה שלישית אין ביניהם אמון הדדי.
כל אדם יכול לתבוע זכות על אדמה שהיתה שייכת לאבות אבותיו, וכיוון שמערכת קירבת היחסים מסובכת ומורכבת, נוצרים סכסוכים חוזרים ונשנים, וחלקם נראים אפילו נצחיים.
מלבד מאבקי הטריטוריה התפתחה בפפואה מערכת מורכבת של תשלומי פיצויים. פיצוי על הריגת אדם מבית אב אחר יכול להגיע עד 100 חזירים. 15 חזירים ישולמו תמורת פציעה. בשנת 1952 יצא חוק האוסר על מלחמות בין בתי אב או שבטים, אבל עד היום זוהי הדרך העיקרית לפתרון סכסוכים באיזורי ההר של פפואה.
החברה המקומית היא פטריארכלית ופוליגמית. מעמדו של אדם נקבע על פי מספר הנשים והחזירים שלו. היכרתי אדם חשוב (BIG MAN, זהו גם הכינוי לאלוהים), שהיו לו 15 נשים. יש חלוקת תפקידים ברורה בין הגבר והאשה. תפקידם העיקרי של הגברים בעבר היה הגנת הטריטוריה, וביצוע כל אותן עבודות פיסיות קשות כבירוא חלקת יער או חטיבת עצים, שאשה אינה מסוגלת לעשות. כל שאר העבודה – גידול ילדים, עבודה בחקלאות, בישול וגידול החזירים – נופלת בחלקן של הנשים. אנקופה הסביר לי שכיום, כשכמעט אין מלחמות בין השבטים, עושים הגברים רוב הזמן אחד משלושה דברים: "STAP NATING", ובתרגום "לעצור סתם", כלומר לא עושים דבר, "KISIM MALALO", "לוקחים מנוחה", או משהו יותר פעיל: "RAUND TASOL", "סתם מסתובבים".

רואים ציפור
ארץ ההולי, המוקפת בהרים גבוהים, שוכנת כ-2,000 מטר מעל פני הים. בסיס העמק משמש לחקלאות, ושאר האזורים מכוסים ביער גשם טרופי ובסבך ירוק. בפפואה 725 מינים של ציפורים, 38 מהם מינים של ציפורי גן עדן. בארץ ההולי בלבד יש יותר מעשרה מינים של ציפורי גן עדן יפהפיות.
הושטתי לאנקופה את מגדיר הציפורים שלי. הוא דיפדף, הסתכל בתמונות, וציין לגבי כל מין "זה יש", "זה אין". העופות מהווים חלק מתפריט התושבים ונוצותיהן המיוחדות משמשות לקישוט. תושבי כל איזור מכירים את מגוון בעלי החיים והציפורים, עיניהם חדות מאוד, והם נראו בעיני כצפרים מעולים.
אנקופה דיפדף במגדיר עד שהגיע אל הדפים שבהם הופיעו ציפורי גן העדן. הוא הצביע על האיור של ציפור נדירה הנקראת RIBBON TAIL ASTRSPIA ואמר: "זה יש!"
"איפה?" שאלתי בהתלהבות.
"למעלה", ענה.
לזכרים של ציפורי גן העדן ריקוד ראווה מיוחד שהם מבצעים על עץ מסוים. הסיכוי היחיד לראות ציפור גן עדן קיים אם מוצאים את העץ. אנקופה אמר שהוא מכיר עץ כזה במרחק שעה הליכה. טיפסנו ועלינו לגובה 3,000 מטר, ושם, בלב יער גשם טרופי מיוחד, עטוף שרכים, טחבים וחזזיות, התיישבנו בשקט מול העץ. חלפה שעה וכלום לא קרה. אנקופה איבד את סבלנותו.
"בוא נלך".
"אני נשאר", הודעתי. בפפואה לא משאירים אדם לבן לבדו. כל מטייל נחשב לאורח שיש לדאוג לשלומו, ואנקופה, כפי ששיערתי, נשאר לצידי. לאחר שלוש שעות וחצי הוא בא. מבין העצים הופיע הזכר, ראשו שילוב של צבעי ירוק, תורכיז וסגול זוהרים. קווצת שערות שחורות מזדקרת מעל המקור, גופו שחור ואורכו כ-30 סנטימטרים, פס כתום זוהר על חזהו, וזנבו מורכב משתי נוצות לבנות שאורכן המדהים כמטר. ציפור גן עדן אמיתית לנגד עינינו.

שומן בריא
במלאת שנה למותו של "ביג מן" מקריבה כל משפחה מבית האב שלו חזיר כדי לציין את זכרו. אנקופה קבע לרגל היום המיוחד לוח זמנים דחוס: הוא קם בשש בבוקר ולרגל האירוע התרחץ במים קפואים. לאחר מכן החל ללבוש את הלבוש המסורתי: עלים המכסים את האחוריים, רשת המכסה את איבר המין, סל ארוג מסיבים, שאנשי ההולי תולים על הגב באלכסון, וכמובן חץ וקשת. מיותר לציין שכולם הולכים יחפים. יצאנו לדרך, ומבין הבתים הופיעו חבריו של אנקופה והתאספו על הדרך המובילה לעמק. הלבוש המסורתי ואווירת הטכס הפיחו בהם רוח קרב, והם החלו לרוץ ולקפוץ בתנועות מלחמה, כיוונו את חיציהם לעבר ציפורים מדומות וזעקו שאגות קרב.
התקשיתי להדביק את הקצב ברגלי היחפות. למזלי, מספר ה"אחים" (בפפואה גם בן-דוד רחוק מאד הוא אח) שפגשנו היה גדול, והשיחות עם כל קבוצה כזו איפשרו לי להתקדם ואפילו להדביק את הפער. בתחתית העמק, ליד הרחבה של השוק, הסתדרה החבורה לקבוצת לוחמים והמצעד החל. הם נעו בריבוע מסודר, כולם עם חמושים בחיצים ובקשתות. אחד מבני החבורה צעק "הווו", וכל השאר ענו ב"ואא". במהלך המצעד, הצרחות ותנועות הקרב הצטרפו אלינו נשים. כל אחת מהן הובילה חזיר קשור בחבל. הגענו לשדה בקצה העמק, שם התקבצו כמה מאות אנשים וכמאה חזירים. מישהו נשא נאום ברכה ומיד לאחר מכן החל קטל החזירים.
המשתתפים סידרו את החזירים המתים בשורה, שרפו את שערם, פשטו את עורם, ניקו את החלקים הפנימיים, והניחו אותם על ה"מומו" – בור שבקרקעיתו אבנים לוהטות שכיסו אותן בשכבת עלים ירוקים. לאחר שהניחו את הבשר כיסו את הכל בעוד שכבת עלים ובעפר. משנסתיימה ההכנה ישבו לחכות לאוכל – בין שעתיים לארבע שעות. החזיר, הסבירו לי ליד התנור, הוא הרבה יותר מאוכל. זהו בעיקר מטבע בפפואה. הוא משמש לתשלום פיצויים, לקניית כלה, וכסמל למעמד חברתי.
אחרי שעתיים פקעה סבלנותם של בני ההולי והחלה הזלילה הגדולה. כל אחד מן המשתתפים תחב לפיו כמויות אדירות של בשר, ומה שחשוב יותר – נתחי שומן גדולים. בני ההולי מעדיפים את השומן על הבשר. "השומן הוא השלד והעצמות של האדם", הסבירו לי בביטחון. בסיומו של היום חילק כל אב משפחה את מה שנותר מן הבשר לשאר המשפחות. החלוקה היתה בהתאם למעמדו החברתי של כל אדם.

שיער ארוך
גידול השיער בשבט ההולי מסמן את שלב הבגרות. זהו מעין טכס חניכה ממושך, שבמהלכו מגדל הנער את שערו ומכין ממנו פיאה. הפיאה הזו היא המאפיין הייחודי ביותר של אנשי ההולי, והיא שהעניקה להם את כינויים, למרות שגם שכניהם, שבט הדונה (DUNA), וגם שבטים אחדים בפרובינציית אנגה (ENGA) שבצפון הרכס ההררי חובשים פיאות.
הנער, רווק שגילו לפחות 15 שנים, מגיע למקום מבודד שבו הוא מגדל את שערו. עם בואו הוא מקבל הוראות מדויקות לגבי דרך ההתנהגות במקום וכל שעליו לעשות במשך תקופת החניכה. הוא מגדל את שערו במשך 18 חודשים. במהלך פרק זמן זה הוא בא במגע מינימלי עם החברה, אסור לו באיסור מוחלט לבוא במגע עם נשים, ובמיוחד נאסרת עליו כל פעילות מינית. בתום תקופת החניכות מכין הנער משערו שנגזז פיאה לשימוש יומיומי. פיאה זו נעשית בצורת פטריה והשיער בה אינו דחוס. אם ברצונו להכין פיאה מסורתית, עליו לגדל את שערו במשך תקופה נוספת של 18 חודשים, ובסך הכל שלוש שנים, אזי יש לו כמות מספקת של שיער על מנת להכין את הפאה המסורתית, שהיא דחוסה יותר, צורתה שונה, וגם זוכה לכבוד ולהערכה רבים יותר. במשך כל תקופת החניכה דואגים הנערים השוהים בבית הרווקים למזונם ולכל צורכי מחייתם.
אנשי ההולי מקשטים את הפיאות בנוצותיהן המרהיבות של ציפורי גן העדן, ובמיוחד בנוצותיה האדמדמות-חומות של הרגיאנה, הציפור הלאומית (Paradisaea raggiana). לנוצות אלו מצרפים בדרך כלל נוצות של תוכים, דורסים, וקזוארי.

מסיבת סיום
יום חג, סינג-סינג בארץ ההולי, וקבוצות הריקוד של שבט ההולי הן היפות והצבעוניות ביותר בכל הארץ. הסיבה לחגיגה היא חנוכת בית ספר חדש. רק גברים משתתפים בחגיגה, וכולם לבושים בבגד המסורתי, חובשים פיאות, פניהם צבועות באדום, בצהוב ובכחול, גופם מרוח בשמן. הם עומדים בשורה, כל אחד מהם מחזיק בידו את התוף המסורתי (KUNDU). שורת הרוקדים מקפצת מעלה מטה, חבריה צווחים מה שנשמע לי כ"וואא הווהוו" ומכים בחוזקה בתוף. חלק מן המשתתפים, ודווקא הם משכו את תשומת לבי יותר מכל האחרים, הגיעו לחגיגות הסינג-סינג לבושים במערכות לבוש מוזרות: שילוב של הבגד הפפואני המסורתי ובגדים מערביים. הם הפגינו הרבה דמיון בהרכבת מערכות הלבוש האלה, וניכר בהם שאינם כבולים למוסכמות או למסורת חד-משמעית.
אחד הזקנים ניגש אלי והציע לי לשתות. זקן אחר בירך אותי ב"אגרפגי", בוקר טוב בשפת ההולי. כשעניתי לו בשפתו חייך אלי ואמר: "יו הולי מן פיניש", כלומר אתה כבר אחד מבני ההולי, איש הולי גמור.
בתום חודש עם בני שבט ההולי קמתי ונפרדתי ממארחי. עזבתי והשארתי מאחורי את אנשי ההולי הממשיכים בנסיונם לחיות את מסורת הטומבונה. באותם רגעי פרידה ברור היה לי מעבר לכל ספק שלא אחזור אל אותו מקום אהוב ואל אותם אנשים חמים.
בדיוק שנה לאחר מכן ירדתי ממטוס שנחת במשטח הנחיתה של טארי והתחלתי לשאול על אנקופה ומשפחתו. הפגישה המחודשת היתה מרגשת מאוד. אנקופה רעד מהתרגשות ובמשך חמש דקות חיבק אותי בחוזקה. בפעם הראשונה, שנה קודם לכן, ירדתי אליו רטוב מההרים; עכשיו פשוט נפלתי משמים. אפילו הכלב זכר אותי וכישכש בזנב. חזרתי אל אותם צלילים, אל אותם מקומות, אל ציפורי גן העדן ואל משפחתו של אנקופה ובאותם רגעים חשבתי שאין דבר טוב מפגישה מחודשת כזו ואין דבר מסוכן ממנה.