פסטיבל האומנות הנלבשת, נלסון ניו זילנד

"בלי ידיים", חזייה עשויה פומפיות ומדחף שלהביו הם סכינים

החזייה הביזארית ומדונה על טריפ
בספטמבר 1999, 12 שנים לאחר ערב הבכורה, באו כמעט 30 אלף אנשים לאיצטדיון הספורט הגדול ביותר של העיר, לצפות בתחרות שחזרה על עצמה במשך שלושה לילות, תחת הכותרת "מלבישים את המילניום". הכרטיסים לאירוע אזלו תשעה חודשים מראש, מעצבים מכל רחבי ניו זילנד וגם מחוץ למדינה טרחו במשך שנה שלמה על הדגמים, המלונות הכריזו על תפוסה מלאה וליצני רחוב הסתובבו בין האורחים שגדשו את בתי הקפה הספורים בעיר.
לפני המופע יכלו התיירים להתרשם בגלריה המרכזית בעיר, שחגגה השנה את יום הולדתה ה־100, מתערוכה של דגמים מתחרויות השנים הקודמות. את מירב תשומת הלב משכו פריטי הלבוש מהקטיגוריה "החזייה הביזארית" לשנת 1998 – חזייה מראשי חזירים, שנקראה "מדונה על טריפ" 
(Madonna on acid); החזייה "בלי ידיים" (Hands off), העשויה מפומפיות וממדחף שלהביו הם סכינים, והוא מחובר למנוע ומסתובב כשהחזייה נלבשת על הגוף; ודגם נוסף, מהודר ומלכותי, עשוי כולו מחומרים מבהיקים של פסולת תעשייתית.
כשעה לפני תחילת ההופעה פגשתי את מונקריף, מוקפת חברים, בחדרה המבולגן שבמלון, עם בקבוק יין לבן, פיצה ואלף חיוכים. כאן נארגו בדמיוננו חוטי הגבינה שנמשכו מהפיצה כתלבושת מתחרה לשנה הבאה.
נלסון היא עיר קטנה, המונה כ־40 אלף תושבים, שכמעט כולם מכירים את כולם. חיים בה הרבה ציירים, פסלים וקדרים, ויש בה גלריות וסדנאות אמנות רבות הפתוחות למבקרים. האווירה משפחתית מאוד ולא רשמית, כך שאפילו למונקריף, אולי האישיות החשובה ביותר באירוע, לא שמרו מקום חניה, ונאלצנו להסתובב כמעט רבע שעה לחפש חניה ליד האולם. 

מימין: מתוך קטגוריית בגדי "מפות עולם". משמאל: דגם בשם "הוויקטוריאניות מתירה רסן"

פיתוי מוזהב והפניקס הטכנולוגי
המופע החל בתצוגת לייזר, שעון חול עצום השתלשל מלמעלה, ומתחתית הבמה יצאו דמויות אדם וחווה, הקדמה לדגמי הקטיגוריה "גלי האופנה", שאחריהם הופיעו עוד ועוד קפלי בדים, שכבות נייר, קופסאות שימורים, יריעות מתכת, חוטי ברזל שיוצרים נפח, קפיצים שגורמים לבגד להיות דינמי, צלצולי מתכות וזכוכית ושאר חומרים שונים ומשונים, מנצנצים בשלל צבעים. הכל קפץ או קרטע, התנופף ושינה צורה, סנוור וצלצל על המסלול, במין הכלאה מוזרה של פורים, דיסקוטק ותצוגת אופנה, כשברקע נשמעה מוסיקה בווליום גבוה, מאופרה ועד טכנו.
תחת קטיגוריות עם שמות מרשימים וחובקי עולם, כמו "ממלכת האלים", "מסעות", "עולם ההמצאות", "גלי האופנה", "חתן וכלה" ו"כוחות הטבע", הורגש הקיטוב בין הצד הרציני והפילוסופי כמעט של המסגרת ובין ההומור שבמלבושים. השנה בלטו במיוחד כמה דגמים: "פיתוי מוזהב", שנשזר במשך שעות ארוכות משני קילומטרים של חוטי דיג זהובים וחוטי כסף; "הפניקס הטכנולוגי", דמות הציפור האגדית עשויה מסכו"ם ומכלי מטבח; "מחוץ למפה", שמלת ערב שנתפרה ממפות העולם; "סופרמינקס" – שני כסאות ענק למלך ולמלכה עשויים מעץ ופרווה, שצעדו בסך על גבם של שני דוגמנים הכפופים בהליכה על ארבע; "קולנוע אילם" – סרט ישן של עשרה מילימטרים, מוקרן מראשה של הדוגמנית על מסך טלוויזיה שהותקן בתוך שמלתה; תלבושת כלה, עשויה מתריסים ונציאניים כסופים, שזכתה לשם "האהבה היא עיוורת" (Blind באנגלית פירושו עיוור וגם תריס); וחלקה התחתון של השמלה "תרנגולת אביב" היה למעשה כלוב רחב ידיים עשוי קש ובו תרנגולות חיות.
בדגמים שהוצגו בלטו השפעות מהצבעוניות החושנית של טהיטי ושל שאר איי האוקיינוס השקט השכנים, המשלבים בתלבושותיהם חומרים טבעיים מהסביבה כמו קליפות קוקוס וצדפים, וגם מוטיבים מהמורשת ומהטקסים של ילידי ניו זילנד, המאורים. בהתאם לרוחה של ניו זילנד, ובצורה מודעת ומוצהרת, מנסים משתתפי התחרות לבטא מסרים של פתיחות, קבלת השונה, שילוב תרבותי וצמצום פערים.

בינתיים, התינוק נשאר בבית
בסוף ההופעה, יחד עם מחיאות הכפיים, נשמעו מהקהל קריאות קצובות, "נלסון, נלסון, נלסון", ביטוי לגאוות התושבים בעירם הקטנה ולזעמם על רשויות המדינה ונותני החסות, אשר מגלגלים את הרעיון להעביר בשנה הבאה את האירוע לעיר מרכזית יותר בניו זילנד, אוקלנד או וולינגטון.
התחרות אינה רק אחד ממקורות ההכנסה המרכזיים של העיר, אלא היא גם מוקד לגאווה ומרכיב מרכזי בזהות של רבים מתושביה היצירתיים. כך, למשל, באחת השנים שעברו השתתפו בתחרות, בהתלהבות ובתחושה כי מעריכים אותם, דוגמנים בני גיל הזהב בקטיגוריה "גילוי מחדש", שעוצבה כמחווה מיוחדת לתושבים הוותיקים של העיר. המוני מתנדבים מנלסון שותפים בהפקה מדי שנה, וכל הדוגמנים והדוגמניות המציגים את התלבושות הם בני המקום, כמה מהם ממלאים את התפקיד באהבה הרבה שנים ברציפות. נערות שהתחילו לדגמן על המסלול בגיל העשרה גדלו יחד עם התחרות, וגם אם עזבו בינתיים את העיר או את המדינה, הן חוזרות מדי שנה – אפילו מלונדון – כדי להשתתף בתחרות.
תושבי נלסון מרגישים שגונבים להם את "הבייבי" שלהם, אשר גדל והתפתח לכרטיס הביקור של המקום, וגם מונקריף, שמוצאת עצמה בלב הדילמה, תומכת בהשארת התחרות בעיר. "את לא רוצה לגדול?", שאלתי אותה. "כן, לגדול ולגדול, כמה שיותר", אמרה. ולא, היא לא מוכנה אפילו לשמוע על העברת התחרות למקום אחר.
בלילה האחרון הוכרזו הזוכים וחולקו פרסים בשווי כולל של כ־100 אלף שקלים. היה זה שיאו של תהליך שהחל כמעט שנה קודם לכן. אז נבחרו הקטיגוריות לתחרות, המשתנות מדי שנה, ונשלחו טופסי הרשמה לכ־2,000 מכותבים קבועים. מעצבים רבים משתתפים בתחרות כמה שנים ברציפות, אולם היא פתוחה לכל אחד, מכל מקום בעולם, ובכל שנה מפתיעים לא מעט מתחרים טריים, חובבנים כמקצועניים.
כאשר הוכרז הדגם "סופרמינקס" כזוכה בפרס הגדול, נשמעה צווחה מכיוון הקהל, ולעיני ראש הממשלה, ראש האופוזיציה, שגרירי ארצות הברית, אנגליה וסינגפור זינק על הבמה בקפיצות קנגורו סיימון היימס, משפץ רהיטים גמלוני ומרושל מוולינגטון, התחבק עם שני הכסאות שעיצב, ופרכס מול המיקרופון באופן שלא היה מבייש שום זוכה אוסקר.
שאגות חזקות עוד יותר השמיע אחר כך הקהל כולו, כאשר נציג "מונטנה", יצרנית יין ונותנת החסות המרכזית של האירוע, הכריז בקול נרגש שכל עוד "מונטנה" היא המממנת העיקרית, התחרות תישאר בנלסון.

Special thanks to Suzie Moncrieff and Jill Harris