פסטיבל בוי בומבה בברזיל: אדום עולה

האגדה הזאת יובאה לאזור האמזונס שבברזיל על ידי מהגרים שהגיעו מצפון־מזרח המדינה ומאזור הערים הגדולות בדרום המדינה בתחילת המאה העשרים, בתקופת השגשוג של תעשיית הגומי. מאז, מדי שנה, כבר יותר מתשעים שנה, בשלושת הימים האחרונים של חודש יוני, חוגגים באזור נהר האמזונס, בריאה הירוקה הגדולה ביותר בעולם, את חגיגות הפר – פסטיבל שעולה בפאר שלו ובדמיון המושקע בו אפילו על הקרנבל של ריו דה ז'נרו.

נפשו של האדם מגיעה רחוק בחיפושיו אחרי שמחה ואושר, ובברזיל, בזאת אין ספק, יודעים לעשות שמח. קשה למצוא סופרלטיבים שעדיין לא נשחקו כדי לתאר את עומק השמחה, ההתלהבות והדמיון של מסה גועשת, שוצפת, לוהטת ומזיעה של גברים, נשים וילדים, הנאספים באצטדיון ענקי, בטמפרטורה של 35 מעלות ולחות של 85 אחוז בממוצע, לחגיגה של מוזיקה, צבע, ריקודים וגאווה מקומית.

פועל במה ממתין מחוץ לאצטדיון עם פרט מיצירות ענק שתספר את אגדת החיפוש אחר אוקטי – רוח של נשר הכלואה ברשת עכביש ענקית בין שמים וארץ. החיפוש אחר אוקטי הוא מבחן של כוח; הגמול – כניסה לעולם השמאניזם | צילום : מילה יונג

קיצור תולדות הפר
הפר הוא איקונין כפרי בכל האזורים החקלאיים של ברזיל. מקורו במפגש תרבות האדם הלבן ותרבות האינדיאנים של ברזיל, המתובל בהשפעות האפריקאים שיובאו למדינה כעבדים. סמל הפר נדד מהתרבויות החקלאיות הפגאניות, שבהן סימל פריון והתחדשות, אל הקתוליות. בפריז, למשל, מהמאה ה־15 ואילך, נהגו לצעוד ביום האחרון של קרנבל האביב, מלווים בנגנים ובמחוללים, עם הפר השמן ביותר, אותו היו שוחטים לסעודה האחרונה שלפני הלֶנט – תענית ארבעים היום של הקתולים. עם המהפכה הצרפתית בוטל המנהג, אך הוא חודש בימי נפוליאון בונפרטה והתקיים עד למלחמת 1870־1871. עד היום הפר השמן (Boeuf Gras) הוא אחד הסמלים הבולטים של חגיגות המארדי גרא בניו אורלינס.

היה זה רק עניין של זמן עד שהפר ימצא את מקומו גם בתרבות הברזילאית, שהפגישה את הילידים עם הנצרות. כיום חוגגים לפר בכל רחבי ברזיל במשך כל השנה. יש מקומות שבהם חגיגות הפר חוברות לחג המולד, במקומות אחרים הפר נחגג במסגרת הקרנבל הגדול, ואילו בצפון־מזרח ברזיל החגיגות הללו מתרחשות בדרך כלל בחודש יוני. החגיגה העממית הגדולה ביותר של צפון ברזיל היא פסטיבל ה"בוי בומבה" (Boi Bumba) – מלחמת הפרים של העיר פרינטינס (Parintins) – שנערכת מדי שנה בסוף חודש יוני בטופינמברנה (Tupinambarana), אי גדול ששטחו כמעט 12 אלף קילומטר רבוע על נהר האמזונס.

משפחה כחולה, משפחה אדומה
העיר פרינטינס, בת כמאה אלף תושבים, שלווה כמעט בכל ימות השנה: בתים פשוטים בני קומה אחת מפוזרים לאורך רחובות חצי סלולים וחצי חשופים לקרקע ספוגת המים; מעט מאוד מכוניות והמון אופניים, תלת אופן וטוסטוסים הממהרים ממקום למקום; חנויות מעטות ובתי מסחר קטנים. הסירות באות והולכות, חוצות את הנהר הבוצי הענק, מביאות ולוקחות סחורות. השוק האמיתי מתרחש על גדות הנהר. החיים שלווים כאן, מתובלים באגדות הילידים, אך כשמגיע חודש יוני הכל משתנה. העיר השקטה הופכת לבמה ססגונית לשירי הטואדס (Toadas) המלווים את הפסטיבל, לתלבושות המרהיבות, לריקודים ולהצגה הגדולה של אגדת הפר.

לקראת סוף החודש מבקרים מתחילים לזרום לכאן בדרך הנהר ובדרך האוויר, השירים החדשים של החגיגה נשמעים מכל פינה והבתים הפשוטים הופכים לפונדקים מאולתרים לאורחים הרבים. מלונות כמעט אין בנמצא, ואורחים שמגיעים במטוס חייבים למצוא להם מקום לינה בבית פרטי או באחד המלונות הספורים. מי שמגיע בספינות, העוגנות לאורך החוף לאחר הפלגה של כעשרים שעות ממנאוס (Manaus), בירת מדינת אמזונס, חוזר מדי בוקר לאחר ההילולה וישן באחד מתאי הספינה או בערסלים המתוחים על הסיפון.
העיר מכפילה את מספר תושביה בעת הפסטיבל, ונחלקת לאדום ולכחול – צבעי שני הפרים המתחרים. כל הבתים הקטנים מסומנים בכחול או באדום, ואם במשפחה של "אדומים" יש בן "כחול" – זו טרגדיה לא קטנה.

כולם שאלו אותי אם אני מן האדומים או מן הכחולים. לך תסביר להם שאתה נייטרלי. חייבים להחליט במי תומכים. אני, שבחיים לא אהדתי קבוצת כדורגל מסוימת, צריך פתאום להחליט אם אני "הפועל" או "מכבי". למזלי, המארגנים החליטו עבורי – קיבלתי כרטיס ביציע האדום, שבו אבלה בכל לילה שש שעות, מתשע בערב עד שלוש לפנות בוקר.

כל תחפושת מציגה אלגוריה אחרת מהפולקלור של שבטי האמזונס.במקרה זה לובשים הרקדנים סמלים של שבט נשים לוחמות, אמזונות, שהעניקו לנהר אמזונס את שמו | צילום : מילה יונג

מופע בקצב הבומבה
תחרות הפרים נערכת באצטדיון בומבודרומו (Bumbodromo), הנקרא כך על שם המקצב המלווה את החגיגות, הבומבה (שם המחול הדרמטי־קומי הזה, המתאר את סיפור מותו ותחייתו של הפר, נלקח מהלמות התוף המלווה את המחוללים). האצטדיון בנוי, איך לא, בצורת ראש פר, ויש בו 35 אלף מקומות ישיבה – מחציתם לאדומים ומחציתם לכחולים. על המושב מצאתי שקית פלסטיק ובה מצחיות (אדומות), סרטים (אדומים), חולצת טי (אדומה), אפילו תחתונים (אדומים) וגם בלונים ומטפחות בשלל צבעים, נרות, פנסים, משרוקיות וכמובן – חוברת עם כל מלות השירים (של האדומים, כמובן).

בתשע בערב ניתן האות לפתיחת הקרב של הערב הראשון. לזירה עלה הכרוז של האדומים, לקול שאגות העידוד של הקהל האדום. בצדו השני של האצטדיון ישב הקהל הכחול בדומייה. אחרי דברי הכיבושין שהרעיף הכרוז על קבוצתו, החל המופע עצמו. אל הזירה נכנסו 400 נגני כלי ההקשה (אצל האדומים הם נקראים "בטוקדה", אצל הכחולים – "מארוז'דה") ומאותו רגע סערו הזירה והמחצית האדומה של האצטדיון במשך שלוש שעות רצופות, ללא רגע מנוחה.

בזירה הוצג סיפור הנטוע אי שם באגדות ובמיתולוגיה של שלושים שבטים אינדיאניים שחיו באגן האמזונס, ומשלב צעירות וצעירים חשופי גוף, לבושים נוצות בלבד, דרקונים יורקי אש, מפלצות קדומות, צלחות מעופפות, זיקוקי דינור ותמרות עשן, המקדמים את גיבורי העלילה: אמא קתרינה ואבא פרנסיסקו הזוממים על הפר, בעל החווה, יפהפיית הכפר (הנערה האינדיאנית היפה ביותר בחווה המאוהבת בפר), השמאן האינדיאני וכמובן הפר עצמו; זאת אומרת, גבר בתחפושת פר.

לעתים נמצאו בזירה רק מעטים, על במה חשופה, לעתים כמה אלפים על מִבנים נעים כדוגמת הקרנבל בריו, והכל מוביל לקראת הפינאלה שבה יוצאים הפר ויפהפיית הכפר שלובי זרוע. כניסת הפר לזירה, מלועו של דרקון או מפתח צלחת מעופפת לאחר כתשעים דקות של מופע, גורמת להיסטריה ביציע האדום, בעוד ביציע הכחול שוררת דממה.
עם כל הכבוד לשחקנים ולרקדנים, המופע האמיתי מתרחש ביציע. שלושה מנצחים עומדים מול הקהל האדום, מנחים אותנו בדיוק מה לעשות: לקום, לנפנף בבלון אדום ביד ימין ובבלון צהוב ביד שמאל, עכשיו הזמן להדליק את הנרות (אז כבים האורות בכל האצטדיון), עכשיו כולם מנופפים במטפחות הירוקות ועושים גלים כמו במשחק כדורגל, וממש כמו במשחק כדורגל, פתאום יורד דגל אדום ענקי ונפרש מעל לראשי עשרות אלפי האדומים.

משפחות שלמות על טפן וזקניהן מגיעות לאצטדיון לעודד את הפר שלהן ובעיקר להופיע בעצמן ביציע. כולם יודעים את התנועות ואת מלות השירים, ולא פלא: לכל "צבע" יש מועדון ושטח אימונים משלו, הסגור בפני מרגלים מה"צבע" היריב, ובו הם מתרגלים במשך חודשים לפני הפסטיבל.
בתום מופע האדומים, שנמשך שלוש שעות, נרגע היציע האדום, ואז מתפרץ הר הגעש הכחול למשך שלוש שעות נוספות. הקהל האדום שקט עכשיו. אסור להפריע לקבוצה המתחרה, פן יחליטו השופטים (הבאים בכל שנה ממדינה אחרת בברזיל) להוריד לקבוצתך נקודות.

כך חולפים להם שלושה לילות סוערים, שבמהלכם מנקדים השופטים את המופעים לפי קטגוריות שונות: השירים, כלי ההקשה, הרקדנים, הכוריאוגרפיה, התלבושות, במות הענק הנעות, הדמויות המרכזיות, הכרוז, הקהל המעודד, הזמר שמנווט את כל הסיפור ועוד קטגוריות שזר לא יבין אותן. אגב, בקבוצת האדומים הזמר זה שנים רבות הוא אליל אזור האמזונס, דוד אסייג, יהודי עיוור בעל קול מדהים שמשפחתו היגרה לפני דורות מצפון אפריקה לצפון ברזיל.

ביום שלמחרת החגיגות, ב־1 ביולי, התפרסמו התוצאות: האדומים זכו (כנראה בזכות שחקן הרכש החדש ביציע, עבדכם הנאמן), והם הסתובבו ברחובות העיר קורנים, מחייכים ורוקדים.

כאשר חזרה פרינטינס להיות עיר שלווה בלב ירוק העד של יערות הגשם, לחופו של הנהר הבוצי הענק, לא יכולתי להשתחרר מן המחשבה והתקווה: לו רק אנחנו היינו מסוגלים לפתור את הבעיות והיריבות בינינו ובין שכנינו בזירת אצטדיון, בלוויית מוזיקה, ריקודים וזיקוקי דינור – או אז היה מצבנו טוב יותר.