מצוידים במעט ידע ובהרבה סקרנות על תרבות הפלמנקו נסענו לאנדלוסיה (Andalucía) שבדרום ספרד, אחד ממרכזי תרבות הפלמנקו, כדי לפגוש זמרים, נגנים, רקדנים ומורים בבתי ספר לפלמנקו. רצינו להבין כיצד מוזיקה וריקוד עממיים שהחלו להיווצר לפני כ־500 שנה ממשיכים להתקיים עד היום ועם השנים אף הופכים יותר ויותר פופולריים. בלילה הראשון שלנו בסביליה אנחנו מתיישבים באחד מבתי הקפה הנחמדים שהעיר משופעת בהם. זה עתה הסתיימה בו הופעה של זמרת ונגן גיטרה. בעל המקום מציג אותנו בפני חבורה של חמישה צעירים באחד השולחנות. כולם צעירים מסביליה ומברצלונה שלומדים בבית הספר לפלמנקו שבמעלה הרחוב. אנחנו מצטרפים לשולחן שלהם. הגיטרה נשלפת, וכולם פוצחים במחיאות כפיים קצובות (palmas) ובשירה מאולתרת. הנגינה הווירטואוזית והשירה הבוקעת ממעמקי הגרון והנשמה סוחפות, ולאט־לאט מתקבצים כל יושבי הקפה סביבשולחן האמנים. ויסנטה, הזמר שבחבורה, מסביר לי שזוהי "חוארגה" (juerga) טיפוסית, אירוע ספונטני של פלמנקו. לאמני הפלמנקו החוארגה היא לב לבה של מהותם כיוצרים ומבצעים, בדומה לג'ם סשן, האלתור החי של נגני ג'ז. המקצבים והדגשים של הפלמנקו מורכבים למדי, וכל ניסיון שלנו להצטרף במחיאות כפיים לפי הקצב נועד לכישלון. גם המעברים המוזיקליים שמבצעים חברינו החדשים, כולם באותו שבריר שנייה כאילו היו גוף אחד, מפתיעים. פלמנקו הוא כפי הנראה שפה. הפלמנקו נולד בחבל אנדלוסיה במאות ה־14־15. הוא צמח משירים של כותבים צוענים, ערבים, יהודים ונוצרים, שחיו בשולי החברה וביטאו את חייהם. כך התפתחו שירי קינה ועצב לצד שירי אהבה מרגשים. מאוחר יותר נוספו לשירים נגינת כלי מיתר וריקוד. הפלמנקו כפי שאנו מכירים אותו כיום – עם שירה, גיטרה וריקוד מסוגנן – התעצב רק לפני כ־150 שנה, בערך באמצע המאה ה־19. בשירה אפשר לשמוע השפעות של רומנסות יהודיות ספרדיות, בנגינת הגיטרה אפשר לשמוע השפעות של עוּד ובריקוד אפשר לראות השפעות של ריקוד הודי (מקורם הגיאוגרפי של הצוענים). בניגוד למה שנוטים לחשוב, הפלמנקו אינו מסורת עממית שאינה משתנה, אלא אמנות שממשיכה להתפתח. התברר שידידינו לשולחן לומדים בבית הספר לפלמנקו על שם כריסטינה הרן, אחת הסיבות שבגללה הגענו לעיר סביליה. לא צריך הרבה תירוצים כדי לבקר בעיר היפה הזו: סביליה משופעת במגוון מרהיב של מבנים היסטוריים ומודרניים שמשתלבים בהרמוניה. הקתדרלה הענקית שניצבת במרכז העיר כמו חולשת על הסמטאות והרחובות הצרים הפרושים לרגליה, גשרים נמתחים מעל הנהר גוואדלכיביר (Guadalquivir), שבזכותו שגשגה סביליה עוד בימים עתיקים. למחרת בבוקר אנחנו עושים את דרכנו בסבך הסמטאות אל בית הספר לפלמנקו על שם כריסטינה הרן. בית הספר ממוקם בבניין קטן ויפהפה עם פאטיו קטן במרכזו. פרננדו איוואסקי מפרו, מנהל בית הספר, מודע לתפיסה הנפוצה והמוטעית שפלמנקו הוא ריקוד, ולכן הוא מתעקש שנצפה תחילה בשיעור נגינה ובשעור של "קנטה" (cante), שהיא שירת הפלמנקו. אנו צופים בשיעור הנגינה בגיטרה. עשרה תלמידים חוזרים ללא הרף על המשפטים המוזיקליים שמבצע המורה. גיטריסט הפלמנקו הוא מעין חוליה מקשרת בין הרקדן לזמר. מאחר שמדובר במוזיקה המבוצעת בצורה חיה וספונטנית ללא קריאת תווים, עליו להיות בקיא היטב במקצבים השונים וב"פּאלוס" (palos) של הפלמנקו, שהם למעשה סוגים שונים של ריקוד ושירה בתוך המכלול של מוזיקת הפלמנקו. עברנו לשיעור הקנטה. גם כאן עשרה תלמידים חוזרים על המשפטים המוזיקליים שמבצע המורה, נרנחיטו דה טריאנה, זמר מוכר בעולם הפלמנקו. נרנחיטו מדגים סלסול קולי המזכיר מוואלים בשירה הערבית. הוא מנסה להראות לאחד התלמידים איך לרדת בהדרגתיות של חלקי טונים מצליל גבוה לצליל נמוך. "הדיסוננס המוזיקלי חייב להיפתר בצורה מהירה", הוא מסביר. "היום, לא כמו פעם, לאנשים אין סבלנות לשמוע דיסוננסים ארוכים". כרמן והקשר הישראלי משם אנחנו ממשיכים לשיעור ריקוד. מול מראה גדולה שמכסה את כל הקיר נערכות 15 בחורות צעירות, בזמן שהמורה כרמן לדזמה מעשנת סיגריה אחרונה. לכרמן יש מבע עיניים חזק, שמושך הרבה תשומת לב. היא בת 45 ורוקדת בצורה מקצועית מגיל 13. לפני כשש שנים החלה ללמד אחרי שעייפה מהקריירה כרקדנית. במהלך השנים לימדה כרמן תלמידות זרות רבות, שמגיעות לאנדלוסיה מכל רחבי העולם. האם יש הבדל בין לימוד תלמידה מספרד לתלמידה זרה שאולי נחשפה פחות לתרבות הפלמנקו? כרמן אומרת שלא. לתלמידות שהיא מלמדת יש ידע בסיסי בפלמנקו, וכשהן מגיעות אליה יש מאחוריהן שעות רבות של ריקוד והאזנה למוזיקה. פלמנקו הוא שילוב של ריקוד, נגינה ושירה, לפיכך מקפידים בבית הספר ששיעורי הריקוד ילוו על ידי נגן וזמר, שכן הרקדניות צריכות ללמוד גם להקשיב למוזיקה, בנוסף לצעדים ולטכניקה. המורה עומדת בקדמת הרחבה, מאחוריה ולצדדיה עומדות התלמידות ופניהן לכיוון המראה. כולן חוזרות יחד על צעדי המורה. ההערכה הרבה שלהן לכרמן ניכרת בזמן שהיא עוברת ביניהן ומתקנת אותן. היא אינה מרוצה ומתבדחת עם הנגן והזמר על כך שהבנות רדומות היום. מדי פעם היא מכה קלות ברוח טובה על ראשן של תלמידות שטועות ב"קומפס" (compas), תבנית הקצב שעליהן לבצע באמצעות העקב הגבוה וקדמת הנעל. בסיום השיעור אנו מכירים את מיכל, אחת משתי התלמידות הישראליות שלומדות בבית הספר. שתיהן זכו במלגת לימודים הניתנת לזוכים במקומות הראשונים בתחרות פלמנקו המתקיימת בארץ מדי שנתיים ומאורגנת על ידי הקרן על שם עדי אגמון, רקדנית שנפטרה מסרטן. מאז פועלים הוריה באמצעות הקרן למען קידום הפלמנקו בארץ. "זו זכות גדולה לגור כאן ולחוות את הפלמנקו", אומרת מיכל. "קיימים מעט מאוד מקומות, אפילו בספרד עצמה, שבהם אפשר ללמוד פלמנקו באופן מרוכז כל כך. גם השיעורים האקדמיים שעוסקים בהיסטוריה של הפלמנקו מוסיפים מאוד להבנה של הריקוד". אנחנו הולכים ביחד למסעדת טאפאס (מעין מזטים ספרדיים אופייניים), שהיא ככל הנראה אחת מהראשונות בספרד, ופועלת מ־1674. אנו אוכלים בעמידה, כמנהג המקום. טעמם של הדגים, הבשר והתרד, שמוגשים לנו בצלחות קטנות, משובח. יש הרגשה שהכל מסביב נושם פלמנקו. הפלמנקו הוא חלק מהתרבות היומיומית של סביליה, וכך אפשר לראות קופאי בסופרמרקט מזמזם לעצמו שיר פלמנקו, אב משחק עם בתו משחק של פאלמס וצעירים פוסעים ברחוב עם גיטרה על כתפם. מורים רבים מלמדים בסטודיו, ובכל ערב אפשר לראות הופעה באחד התיאטראות או הפֶּנְיות (מסעדה שיש בה הופעות פלמנקו). האם יש פלמנקו "טהור" בזכות קשרים אישיים נפלה בחלקנו ההזדמנות לפגוש את חואן פארוקו, בן למשפחה צוענית שהיא שם דבר בתחום הפלמנקו זה דורות. חואן, בן 19, נראה מבוגר מכפי גילו. הליכותיו הצנועות והחביבות אינן מסתירות את הכריזמה והכוח הפנימי יוצאי הדופן שלו. משפחתו חוותה בשנים האחרונות שני משברים קשים: מותו של הסב פארוקו, שהיה אגדת פלמנקו, ומותו של אביו של חואן, הזמר מורנו (שחרחר), משבץ מוחי באמצע הופעה בבואנוס איירס. בשל מנהגי האבלות של הצוענים, אשתו, המכונה פארוקה, רקדנית בחסד עליון בזכות עצמה, לא תוכל לרקוד עד סוף ימיה. וכך מצא את עצמו חואן כראש המשפחה וכמי שעל כתפיו מוטל האתגר של המשך מורשת הריקוד המפוארת שלה. חואן רוקד מאז שהוא זוכר את עצמו. בגיל שמונה התחיל לרקוד בצורה מקצועית ולהתלוות לסיבובי ההופעות של משפחתו. לפני כארבע שנים, עם מות סבו, החל ללמד בעצמו. "תמיד ידעתי להגיד אם מישהו טועה בזמן שהוא רוקד", הוא אומר, "אבל את היכולת להסביר בסבלנות איך לרקוד נכון גיליתי רק כשהתחלתי ללמד. זה לימד אותי המון, כי כשאני מסביר את התנועות ומפרק אותן אני מבין טוב יותר מה אני עושה". כיצד הוא מתפתח ברמה האישית כרקדן פלמנקו? "אני לומד מצפייה בקטעי וידיאו של המשפחה ושל סבי – אני נזכר בדברים שנהג לומר לי – וגם ממה שראיתי ומהתלמידים שלי".חואן מדגיש כי חשוב לו להעביר לתלמידיו סגנון פלמנקו מסורתי, שקיימים בו הבדלים ברורים בין צורת הריקוד של הגבר לזו של האשה. הריקוד עצמו רגשי וסוער ולמבע העיניים תפקיד חשוב בהעברת החוויה לקהל. "עבורנו, הצוענים, פלמנקו הוא דרך חיים. זה לא משהו שאתה בא ולומד כמו חוג או משהו כזה.אתה חי, אוכל ונושם פלמנקו מינקות, ואת זה אני מנסה להעביר לתלמידי". אנחנו צופים בשיעור שהוא מעביר. כולם חוזרים אחרי הקומפסים שמבצע חואן. הוא שם דיסק וכולם רוקדים לצליליו. "שימו לב לזמר", אומר חואן, "המלים מחייבות אותנו לרקוד בצורה מסוימת. גם אם נדמה לנו שמשהו בשיר לא לפי הקצב אנחנו מוכרחים ללכת עם הזמר". מהשיעור של חואן אנו ממהרים לסטודיו המטופח של אליסיה מרקס בכיכר סן לורנסו. השעה תשע בערב, זהו השיעור האחרון לאותו יום. בגלל החום שהצטבר בחדר, המראה מכוסה כולה באדים וצריך לנגב אותה כדי שאפשר יהיה לרקוד מולה. אליסיה, בת 29, רוקדת מגיל ארבע, ומאחוריה עבר עשיר של לימוד והופעות. "חשוב לי שכל אחת מהתלמידות שלי תביא משהו מעצמה, שמלבד הטכניקה שאני מלמדת יהיה להן גם חיבור למשהו שהוא שלהן ושהן יביעו אותו. לכן אני לא מתעכבת כל כך על טעויות, יותר חשוב לי שתהיה הבעה אישית. אין דיסטנס ביני ובין התלמידות שלי, ובעצם בשיעור אני חוקרת את הריקוד ואת הצעדים יחד איתן". אני שואל אותה מה עמדתה בסוגיה המעסיקה את עולם הפלמנקו לגבי ההבדל שבין הסגנון המסורתי (הטהור – puro), כמו זה של משפחת פארוקו, ובין הפלמנקו שניכרת בו השפעה של סגנונות ריקוד ומוזיקה אחרים. "מעולם לא היה דבר כזה, פלמנקו טהור", אומרת אליסיה. "הפלמנקו נולד מהמיזוג התרבותי שנוצר באנדלוסיה בין הערבים, היהודים והצוענים, שמצאו את עצמם בשוליים החברתיים בעקבות רדיפתם על ידי הנוצרים הספרדים. לכן כבר מההתחלה היה הפלמנקו ערב רב של רגשות שונים ותרבויות שונות. אם מישהו שהוא צועני מעדיף לרקוד את הפלמנקו שלמד מהוריו בלי לשלב בזה דבר נוסף, זה עניינו. אני באופן אישי חושבת שכל מה שנוסף לפלמנקו בסופו של דבר תורם לו". הצוענייה פורצת דרך
ניסוי וטעייה בסמטאות המפותלות של סביליה יכולים להיות חוויה מענגת, מכיוון שבכל סמטה יש איזו הפתעה: מרפסות קטנות עם חלונות מקומרים, בתי מלאכה ישנים, בתי קפה מעוצבים בקפידה וסתם טיפוסים מעניינים, אבל הבוקר זמננו דוחק, אנחנו ממהרים לסטודיו של חואנה אמאיה, אחד השמות החמים ביותר בעולם הפלמנקו כיום. השיעור מתנהל היום ללא ליווי מוזיקלי, כי הגיטריסט חולה. חואנה מדגימה קומפסים פשוטים, שהולכים ומסתבכים. התלמידות ממושמעות ומקצועיות, וחואנה דורשת מהן ביצועים מורכבים למדי. היא שולטת בשיעור ביד רמה, כמו מנצח על תזמורת. חואנה באה ממשפחה צוענית בעלת מסורת של נגני גיטרה וזמרים. גם היא מופיעה מול קהל מגיל שמונה. בגיל 14 החלה לעבוד עם אמנים מחוץ למשפחה. בעולם הפלמנקו הצועני בכלל ובמשפחתה בפרט חואנה אמאיה היא בגדר פורצת דרך, שכן מעט מאוד נשים צועניות פועלות כאמניות עצמאיות. "בעבר היו מסתכלים על תופעה כזו בצורה שלילית", אומרת חואנה, "אבל היום הזמנים השתנו". חואנה, בת 31, מצליחה לשלב חיי במה עם חיי משפחה. היא מספרת שקראה לבנותיה בשמות נצרת ובלם (בית לחם)בגלל הזיקה העמוקה שיש לה לארץ ישראל. מה עמדתה העקרונית של חואנה בקשר לפלמנקו? "אני מבינה שאי אפשר להישאר תקועים בעבר, אבל גם אי אפשר לשנות הכל, כי הפלמנקו עוצב במשך דורות. קיים בו היגיון פנימי, לכן צריך לדבוק בפלמנקו המסורתי ולעשות בו שינויים קלים, בהתאם לתקופה". זוהי עמדת תווך בין חואן פארוקו לאליסיה מרקס. פלמנקו בשכונת המצוקה אנחנו נוסעים לגרנדה (Granada), שבצדה המזרחי של אנדלוסיה. בדרך לשם אנו חולפים על פני עיירות קטנות ומטעים אינסופיים של עצי זית. הנוף מזכיר מעט את הנוף הגלילי של ישראל, אם כי הגודל והמרחבים שונים כמובן (שטחה של אנדלוסיה גדול פי ארבעה משטחה של מדינת ישראל). מרחוק אנו רואים את גרנדה. העיר שוכנת לרגלי הסיירה נוואדה (Sierra Nevada), שרשרת הרים גבוהה ולעתים קרובות מושלגת. מזג אוויר קריר וגוון אירופאי יותר מזה שהכרנו עד כה מקדם את פנינות. את אנטוניו, בן 30, אנו פוגשים באל פוליגונו (El Poligono), השכונה שגדל בה. הוא חצי צועני במוצאו, ובאחריותו פרויקט ייחודי. תושבי השכונה, ברובם צוענים, משתייכים למעמד הנמוך, ובשכונה קיימת בעיה רצינית של עבריינות בקרב בני הנוער. במסגרת הפרויקט מועברים שיעורי פלמנקו במתנ"ס השכונתי לכל המעוניין, מילד ועד זקן. "תושבי השכונה מתייחסים בחשדנות ליוזמות זרות ולאנשים זרים, אם לא הייתי בן השכונה לא הייתי מצליח לנהל את הפרויקט", אומר אנטוניו. הרעיון שמאחורי היוזמה הוא שיהיה לאנשים משהו לעסוק בו במקום שיישבו חסרי מעש בבית או שיסתובבו ברחובות. הרבה מהצוענים שאיבדו מגע עם מסורת הפלמנקו שמחים על ההזדמנות לקרב את ילדיהם לפלמנקו ומעודדים אותם להשתתף בחוג. "העמידה מול מראה, שחושפת כל תנועה שלך, אינה עניין של מה בכך, אתה גם נדרש לריכוז ולמשמעת כדי שתוכל לקלוט את הצעדים. לכן יש ללימוד פלמנקו ערך מיוחד כשמדובר בנוער עם בעיות רגשיות והתנהגותיות, הרבה יותר מכל פרויקט חינוכי שניתן לחשוב עליו", מסביר אנטוניו בגאווה. השיעור שאנו צופים בו מועבר על ידי ונסה, תלמידה של אנטוניו ורקדנית בלהקה שהוא מנהל ביחד עם חואן מיגל הגיטריסט. היא מחליפה את אנטוניו המתאושש מפציעה בברכו, כדי שיהיה כשיר לקראת הופעה בפני מלך מרוקו בארמון המלוכה במרקש. ונסה בת ה־17 מעבירה את השיעור בחן רב ובביטחון עצמי. אהבת הריקוד ניכרת בכל צעד והסבר שלה. היא סיימה את לימודי החובה בבית הספר, חייה מתמקדים בריקוד והיא מופיעה מדי ערב יחד עם הלהקה בטבלאו (tablao) מקומי (חלל הופעות שבמרכזו לוח עץ ומסביבו יושבים הצופים, סמוך מאוד לרקדנים ולנגנים). "כשאני רוקדת אני שוכחת מכל מה שמסביב, זה עולם בפני עצמו ששואב אותי אליו. זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות בחיים", מספרת ונסה על עצמה. "הייתי רוצה לנסוע לסביליה או למדריד, ללמוד קצת מהרקדנים הגדולים כמו מנולטה או חואנה אמאיה". אני משוחח עם שניים מהתלמידים בשיעור של ונסה. חוסה, בן 23, תושב השכונה, אומר שהוא משתתף בשיעורים מכיוון שהוא מרגיש ששיפור הקואורדינציה והדו שיח המתפתח בינו ובין גופו תורמים לו מאוד ברמה הפיזית והנפשית. גבריאלה, בת 33, הגיעה מארגנטינה יחד עם בעלה. מתברר שבבואנוס איירס יש סצינת פלמנקו מפותחת, אבל השניים רצו ללמוד פלמנקו בספרד ולהתקדם וללמוד עוד. שכונת אלבאיסין (Albaicín), שנפרשת לצדיה של גבעה גבוהה ונחשבת לשכונה התיירותית ביותר והיפה ביותר בגרנדה, מצליחה להישאר אותנטית, ולצד מקומות תיירותיים רבים אפשר למצוא גם בתי קפה וחנויות שאינם מתחנפים לתייר. ההליכה בסמטאות המתפתלות מעייפת, ואנו עוצרים לנוח. שוקי החזיר התלויות מעל כל דלפק בכל בית קפה מקדמות את פנינו. על הקיר תלויות תמונות של לוחמי שוורים מפורסמים ושל אמני פלמנקו. צילום גדול של הזמר הנערץ קמרון בחתימת ידו בולט לעין. בשנות השבעים הקליטו קמרון ופאקו דה לוסיה כמה תקליטים ששינו את פני הפלמנקו והביאו אותו לעידן המודרני; סולמות נגינה חדשים וסגנון שירה מקורי שפתחו פתח לתנופה מחודשת בהתפתחות הפלמנקו, שנמשכת עד היום. קפה אחרון. זה היום האחרון שלנו באנדלוסיה. בדרך אנחנו שמים דיסק של קמרון ופאקו, שמלווים אותנו לשדה התעופה במלגה (Málaga). קמרון קורע את הגרון. אנחנו חוזרים אחריו, קצת עילגים, קצת צרודים, הרבה מאוהבים. הפכנו לאפיסיונאדוס אמיתיים.
|
הפלמנקו - קצבי, צבעוני, חושני ועז רגש - נולד בספרד, מהמפגש התרבותי בין הערבים, היהודים והצוענים, שנרדפו על ידי הנוצרים הספרדים ונדחקו לשוליים החברתיים. אריאל הולר ואביחי ניצן, שליחי "מסע אחר" לספרד, נסעו לאנדלוסיה בירת הפלמנקו, והפכו ל"אפיסיונאדוס", מכורים אמיתיים פורסם 2.9.09 |
קטלוניה: מסע תרבותי
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 551
[name] => אירופה
[slug] => europe
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 551
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 3867
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [area] => WP_Term Object
(
[term_id] => 614
[name] => אנדלוסיה
[slug] => %d7%90%d7%a0%d7%93%d7%9c%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%94
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 614
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 612
[count] => 73
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 612
[name] => ספרד
[slug] => spain
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 612
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 551
[count] => 375
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )