פירות הסתיו

סגולותיו של הרימון רבות כמספר גרגיריו – יש לו שלל יתרונות בריאותיים, חיי המדף שלו ארוכים ועם המיץ שלו אפשר לצבוע שטיחים

הרימון, שמוצאו בפרס, צומח בארץ יותר מ-5,000 שנה והוא אחד משבעת המינים. הוא נחשב לשיח גדול ולאחד ממבשרי הסתיו. שני זנים עיקריים צומחים בארץ: ראש הפרד, שגרגריו מתוקים יותר והוא מבשיל בסוף חודש אוגוסט, והזן וונדרפול ("מקסים") החמוץ-מתוק, שמבשיל החל מאמצע ספטמבר.
סגולותיו הבריאותיות של הרימון רבות כמספר גרגיריו (פלוס-מינוס…). חיי המדף הארוכים שלו, המאפשרים לאחסנו ללא קירור משך שניים עד שלושה חודשים, מוסיפים לו יתרונות מרובים. כדי ליהנות מן ההשפעות המיטיבות של הרימון מומלץ לאכול באופן יומיומי חצי כוס גרגירי רימון או לשתות חצי כוס מיץ. אפשר לשמור את הפרי במקרר עד חצי שנה, וכך ליהנות ממנו משך 9 חודשים בשנה. פרי כבד יחסית לגודלו, צפוי להיות בעל גרגרים גדולים ועסיסיים במיוחד.
בשנים האחרונות הפך הרימון לאחד ממוקדיו הפופולריים ביותר של מחקר התזונה, במטרה לבסס ולהוכיח את שפע סגולותיו הידועות לרפואות המסורתיות מזה אלפי שנים. עד כה הוכחה יעילותו במניעת מחלות מערכת הלב וכלי הדם, ובמניעת מחלות סרטן מסוגים אחדים. אכילה יומיומית של רימונים מורידה את רמות הכולסטרול בדם, תוך שהיא מצמצמת את רמות הכולסטרול הרע (LDL) ומעלה את רמותיו של הכולסטרול הטוב (HDL). הרימון גם מוריד את רמות לחץ הדם במידה שהן גבוהות יתר על המידה, משפר את זרימת הדם ללב ובמקרים מסוימים אף הצליח להביא לנסיגה במחלת טרשת העורקים.
ערכיו התזונתיים של הרימון רבים. הוא עשיר בוויטמיני B ובאשלגן, ומכיל טווח רחב מאוד של ויטמינים ומינרלים נוספים, לרבות סידן, ברזל וויטמין C. עיקר תרומתו לבריאות מיוחסת לפיגמנטים האדומים, האנתוציאנינים, להם סגולות נוגדות חמצון ונוגדות דלקת. האפקט המשולב שלהם יחד עם רכיבים נוספים ברימון – כמו הטנינים, הוויטמינים והמינרלים – הוא האחראי, כנראה, לסגולותיו הבריאותיות הייחודיות.
מחקרים מעבדתיים ראשוניים שנעשו בארץ ובעולם בשנים האחרונות הצביעו על האפשרות כי מיץ רימונים עשוי לסייע בטיפול בסוגים מסוימים של סרטן השד, וכן לעכב גדילת תאים סרטניים נוספים מסוגים שונים.
ברפואה העממית ידועה אכילת גרעיני הרימון כגורמת לעצירות, על שום הגרעינים הקשים שעלולים לחסום את המעיים. אפשר לפתור בעיה זו בקלות רבה, על ידי ערבול הגרגרים השלמים במערבל מזון. מאידך, אכילת הגרגרים בשלמותם נחשבת תרופה מצוינת לשלשולים. הרפואה הסינית רואה בו פרי מחזק דם, המומלץ לסובלים מאנמיה, ממחלות כלי דם ומ"לב חלש" במובן הרחב של המלה. ואילו בפרס, ארץ מוצאו, שימש מיץ הרימונים לצביעת שטיחים.

התפוח דווקא התגלגל רחוק מהעץ, והוא נחשב כיום לפרי הנפוץ ביותר בעולם. באמריקה הוא מתוק-חמצמץ, באסיה הוא מתוק במיוחד, בארץ הוא גדל כבר אלפי שנים ובאירופה אוהבים אותו מרוסק בסוף הארוחה

התפוח הוא אחד מזני הפירות הראשונים שבויתו על ידי האדם ונחשב לפרי הנפוץ ביותר בעולם. הוא מוזכר במסמכים וביצירות אמנות שהותירו אחריהן חלק מהתרבויות העתיקות ביותר בעולם, ובלט במיוחד באימפריות העתיקות של יוון ושל רומא.
מוצא התפוח במינים של תפוחי בר הגדלים למרגלות הרי ההימאליה. הכלאות טבעיות בין מינים אלה הולידו תפוחים הקרובים יותר לתפוח שאנו מכירים כיום, ואלה נפוצו לאסיה ולאירופה באמצעות זרעים שנשאו עמם עמים קדומים בנדודיהם. במהלך המאות האחרונות נפוץ התפוח בכל חלקי העולם. כיום מוכרים כ-7,500 מיני תפוח, כאשר רוב המינים המודרניים מתוקים יותר מהזנים הקדומים. בצפון אמריקה נפוצים תפוחים מתוקים-חמצמצים, ואילו באסיה נפוצים יותר זני תפוחים מתוקים במיוחד. יותר מ-45 מיליון טונות של תפוחים נצרכים מדי שנה ברחבי העולם; כמחצית מהתוצרת מגיעה מסין. יצואניות בולטות אחרות של תפוחים הן ארצות הברית, תורכיה, צרפת, איטליה, דרום אפריקה וצ'ילה.
בישראל גדל התפוח כבר לפני אלפי שנים. את הזנים המודרניים החלו לגדל בארץ עם הגעת העליות הציוניות מאירופה, שאנשיהן היו מורגלים בפרי כחלק מתפריטם. כיום הוא גדל באזורים ההרריים והקרירים בצפון הארץ – רמת הגולן והגליל העליון. עם הזנים הנפוצים בארץ נמנים דלישס, יונתן, גרני-סמית', אלכסנדר, פוג'י, אורליאנס, חרמון, גאלה וענה – מין ייחודי שפותח בישראל. בארץ נערך קטיף התפוחים החל מאמצע-סוף חודש אוגוסט, ומסתיים בנובמבר. התפוחים משתמרים היטב בקירור, ולכן הם זמינים לאכילה משך רוב חודשי השנה.

אל תזרקו את הקליפה
הפופולריות של הפרי נגזרת לא רק מטעמו המשובח אלא גם מיתרונותיו הבריאותיים, שהיו מוכרים היטב ברפואות מסורתיות שונות ברחבי העולם. עיקר תרומתו הבריאותית מיוחסת לקליפה, אם כי רבים נוטים רבים לקלפה בטרם האכילה.
התפוח עשיר בתאית, בחומרים נוגדי חמצון ובחומרים המגנים על תאי הגוף מפני רעלים. אכילה יומיומית של תפוחי עץ הוכחה כמסייעת בהורדת רמות השומנים בדם ובהגנה על הגוף מפני סרטן. בנוסף, היא מסייעת לעיכול. התאית וחומרים נוספים המצויים בתפוח מונעים שכפול של תאים סרטניים ומגנים על הגוף מפני פגיעתם של רעלים הנפוצים מאוד בתזונה ובאורח החיים המודרניים. התפוח אינו מתבלט במינון גבוה של ויטמין או מינרל כזה או אחר, אלא במגוון רחב מאוד של אלה, במינונים נמוכים עד בינוניים.
הרפואה הסינית מייחסת לתפוח חשיבות רבה בשמירה על תפקוד וחיוניות הריאות. מחקר שנערך בבריטניה מאשר תפישה זו: הוא מצא יתרון משמעותי בתפקודי ריאה אצל אנשים שאוכלים תפוח מדי יום, לעומת אלו שאינם אוכלים כלל תפוחים. הסיבה אינה ידועה, אך נהוג לייחס זאת לתכולה הגבוהה של חומרים נוגדי חמצון בקליפת התפוח ובמגוון הוויטמינים והמינרלים.
התפוח גם מצטיין בכמויות גדולות מאוד של סיבים. בפרי ממוצע כשלושה גרם סיבים, בשעה שהכמות המומלצת של סיבים לאדם מבוגר בריא היא 20-30 גרם. 80 אחוזים מהסיבים בתפוח הם סיבים מסיסים, שהוכחו כבעלי משקל רב בשמירה על רמות תקינות של כולסטרול וסוכר בדם. סיבים לא מסיסים עוזרים במניעת מחלות ממאירות.
האירופאים אוהבים לקנח את ארוחותיהם ברסק תפוחים או בתפוח מבושל. בנוסף ליתרונות הרבים שהוזכרו, אכילת תפוח לאחר הארוחה גם מטהרת את הפה מכ-95 אחוזים מהבקטריות הגורמות לריח רע ולבעיות בשיניים ובחניכיים.

הגויאבה, המפורסמת יותר מכל בריחה העז, היא הפרי העשיר ביותר בוויטמין C. גם לעלי הגויאבה סגולות בריאותיות: הם משמשים לטיפול בפצעים ולהקלה על כאבי

שיניים

דומה כי הגויאבה היא אחד מהפירות שמעוררים את התגובות הקיצוניות ביותר: יש הנרתעים מריחה עד כדי שאינם מסוגלים לשהות עם גויאבות בחדר אחד, ויש המחבבים את טעמה וריחה עד מאד.
מוצא הגויאבה באזורים טרופיים וסוב-טרופיים של מרכז אמריקה ודרומה, והיא נפוצה במיוחד באיים הקריביים. משם התפשטה במהלך המאות האחרונות לכל הארצות הטרופיות ולארצות סובטרופיות רבות, ובעיקר להודו, דרום אפריקה, ברזיל אוסטרליה, מצרים והוואי.
לארץ הגיעה הגויאבה בתחילת המאה ה-20, וכיום נטועים עצי גויאבה בעיקר באזור החוף. בגידול ביתי נפוצים גם זני גויאבה הקרובים יותר לזני בר, שפריים קטן יותר ומרובה זרעים. זנים מתורבתים נפוצים הם הגויאבה האדומה, הלבנה והצהובה. מעניין לציין שהחרק המיטיב להאביק את פרחי עץ הגויאבה הוא הדבורה.
לגויאבה סגולות בריאותיות רבות. היא אלופת ויטמין C מבין כל פירות הארץ, ומכילה פי 4-3 ויטמין C מאשר פירות ההדר, ופי-2 מהקיווי. יש בה כמות נכבדה מאד של ויטמין A ומינרלים חיוניים כמו סידן, אשלגן וברזל. בנוסף, היא נחשבת מקור טוב לפקטין, חומר חיוני להמרצת תהליך העיכול.
הרפואה הסינית מייחסת לגויאבה אנרגיה חמימה, ולכן היא טובה לאכילה בעונות הקרירות. היא מומלצת לסובלים מדלקות קיבה ומעיים, מקילה על עצירות ותורמת לאיזון רמות הסוכר בדם אצל סוכרתיים. יש המייחסים לה גם את היכולת לזרז את המחזור החודשי. תה גויאבה, הנחלט מעלי העץ או מגזעו משמש תרופה לשלשול. עלי גויאבה מעוכים משמשים לטיפול בפצעים ובכיבים ובבעיות שיגרון. לעיסת העלים מקילה על כאבי שיניים.

לזית מגוון רחב של זנים, אבל מרבית יבולו משמש להפקת שמן, העשיר בערכיו התזונתיים ומשמש גם לקוסמטיקה. לא כולם יודעים שסגולותיהם של עלי העץ אינן פחותות מסגולותיו של השמן

הסתיו הוא זמן מסיק הזיתים, החל בחודשים ספטמבר-אוקטובר. מוצאו ההיסטורי של עץ הזית, סמל השלום, הוא בארץ ישראל ובסוריה. מכאן התפשט ליתר ארצות אגן הים התיכון והגיע עד דרום אמריקה. בתקופות בית ראשון ובית שני היה הזית הגידול החשוב ביותר. בגליל ובהרי חברון חיים גם כיום עצי זית שגילם כאלף שנים, ומכאן שניטעו בשלהי תקופת שלטון המוסלמים בארץ.
בין הזנים הגדלים בארץ נמנה את הסורי והנבאלי, את הזן הספרדי מנזנלינו, וזנים מקומיים לשמן כמו מרחביה וברנע. חלק ממטעי הזיתים מגודלים בחקלאות בעל, הניזונה ממי גשמים בלבד ויבולה קטן יחסית. כיום רבים גם מטעי שלחין, המושקים באופן יזום. ההשקיה מגדילה את היבול פי ארבעה בממוצע.
בין הזיתים הכבושים מוכרים שלושה סוגים: השחור, הירוק והחום-סגול. הצבעים אינם נגזרים, כפי שנוטים רבים לחשוב, מזנים שונים של הפרי, כי אם משלבי ההבשלה של הזית על העץ: הזית הירוק נקטף בעודו בוסר, השחור נקטף (או נאסף מהקרקע) כשהוא בשל, ואילו הצבע הסגול והחום מתהווים בשלב ביניים של הבשלת הפרי. הזיתים הבשלים מכילים את כמויות השמן הגבוהות ביותר, והם נמסקים אחרונים.
רוב יבול הזיתים בעולם, המגיע לשבעה מיליוני טונות, משמש לייצור כחצי מיליון טונות שמן זית, בעיקר באיטליה ובספרד. תהליך סחיטת השמן בכבישה קרה, המכונה עצירה, נערך גם כיום בבתי הבד, באמצעים דומים מאד לאלו שהיו נהוגים לפני אלפי שנים. איכותו של שמן הזית נמדדת ברמת החמיצות שלו. כדי ליהנות מסגולותיו ומטעמו המשובח חשוב לרכוש שמן באיכות הגבוהה ביותר, המופק מזיתים טריים בכבישה קרה. שמן כזה מסווג "כתית מעולה", וחומציותו 0.8 אחוז לכל היותר. החומציות היא מדד לאיכות השמן, וככל שהיא נמוכה כך איכותו טובה יותר. ניתן למצוא בשוק גם שמנים שחומציותם 0.2 אחוז. שמנים מסוג "כתית", שחומציותם עד 1.5, טובים פחות, ושמנים "טהורים" הם שמני המאכל באיכות הירודה ביותר. בניגוד לסברה המקובלת, שמן הזית גם עמיד יותר משמנים אחרים בטיגון ובבישול, ולכן הוא מומלץ לכל שימוש.
מצד ערכיו התזונתיים מצטיין הזית, כשהוא כבוש, בערכים גבוהים של סידן, במעט ברזל, אשלגן ובוויטמין A. שמן הזית מצטיין בכמות הגבוהה ביותר של חומצות שומן חד בלתי רוויות, שסגולותיהן הבריאותיות עצומות. לשם השוואה: בשמן זית 77 אחוז מהן, בשמן קנולה 62 אחוז ובשמן אגוזים 24 אחוז. יודגש, כי מדובר בשמנים טבעיים מכבישה קרה ולא בשמנים תעשייתיים. צריכת שמנים מאיכות טובה, לרבות שמן הזית, היא סגולה לבריאות טובה.
החומצה האולאית היא יסוד סגולותיו של הזית. זהו חומר פעיל, הנמצא בעלי העץ ובפירותיו והוא המקנה להם את המרירות האופיינית. חומר זה מגן על הזית מפני נזקים סביבתיים, וכך הוא עושה גם בגוף האדם. החומצה האולאית שבשמן הזית הוכחה כמאזנת את רמות הכולסטרול, מורידה את ערכי הכולסטרול "הרע" (LDL), ומעלה את ערכי הכולסטרול "הטוב" (HDL), ובכך תורמת למניעת מחלות לב וכלי דם. השמן עוזר לספיגת הסידן בגוף.
בנוסף, מכיל הזית מיני פלבנואידים, שמצטיינים ביכולתם להאיץ את פעולת ויטמין C בגוף ועמו את מערכת החיסון, ומשמשים כנוגדי חמצון חזקים השומרים על בריאות דפנות כלי הדם. גם הפוליפנולים הנמצאים בזית הם חומרים הפועלים כנוגדי חמצון, ועימם ויטמיןE הנחשב לנוגד החמצון השומני החזק ביותר מבין הוויטמינים. חומרים כאלה משפרים את תנגודת הגוף למחלות ממאירות ומאטים תהליכי הזדקנות של רקמות הגוף והעור. אחת האינדיקציות הטובות להשפעתו המיטיבה של שמן הזית היא השיעור הנמוך של מחלות לב וכלי דם בקרב תושבי ספרד ואיי יוון, הנחשבים לצרכנים הגדולים ביותר של שמן זית בעולם.
סגולותיהם של עלי העץ אינן פחותות מסגולות השמן. נהוג לחלוט אותם, להכין מהם תמציות שונות ולהשתמש בהם כתרופות למחלות לב ולמניעתן. לעלי העץ גם תכונות נוגדות דלקות ונוגדות זיהומים ויראליים, חיידקיים ופטרייתיים. תמצית העלים שימשה מאות שנים לטיפול במלריה, כתחליף לכינין, לשמירה על רמות הסוכר בדם ולתחזוקה שוטפת של בריאות ושל חיוניות. כדי להכין תמצית מעלי זית יש לבשל חופן אחד בליטר מים, עד שיוותר חצי ליטר נוזל.
שמן הזית משמש למגוון מוצרים: בימי קדם נהגו להכין ממנו סבונים, בשמים, תכשירי שיער ומיני קוסמטיקה, למשוך בו את ראשי המלכים בטקס ההכתרה, להשתמש בו כחומר הסקה לנרות שמן, ואפילו מנורת בית המקדש ידוע כי הוסקה בשמן זית. במקרא נקרא שמן הזית שמן יצהר, וכל אימת שמוזכר במקרא שמן, הכוונה היא לשמן זית.

הפג'ויה אמנם לא זכתה להצלחה בשוק הישראלי, אבל בעולם היא מככבת לא רק במטבח, כתוספת שמעשירה מנות רבות, אלא גם בגינות רבות, כשיח נוי השופע פרחים אדומים

נדמה שהפג'ויה היא אחד הפירות הפחות מוכרים הגדלים בישראל. מדובר בפרי שצבעו ירוק וגודלו כגודל שזיף. קליפתו עבה ובשרו חמצמץ ובעל ארומה עדינה ומיוחדת במינה. נהוג לחצות את הפג'ויה הטריה לשניים ולאכול את בשרה בכפית. הוספתה לסלטים, ללפתנים ולקינוחים שונים מעניקה למנה ייחוד רב.
מוצא הפג'ויה באזורים סובטרופיים עד קרירים בדרום אמריקה. רק בתחילת המאה ה-20 החל הפרי להיות נפוץ בחלקים אחרים של העולם. כשיח נוי, השופע באביב פרחים אדומים גדולים, ניתן למצוא אותו כיום בגינות רבות ברחבי העולם. כגידול מסחרי הוא נפוץ בעיקר בברזיל, בניו זילנד ובמדינות בריה"מ לשעבר. בשנות ה-70 נעשה ניסיון להפוך את הפרי לגידול מסחרי גם בארץ, אך החדרתו לשוק המקומי לא צלחה ומרבית המטעים נעקרו. עונת ההבשלה קצרה, וחלה בחודשים נובמבר-דצמבר.
מצד ערכיה התזונתיים מכילה הפג'ויה כמות בלתי מבוטלת של אשלגן, וכן סידן וויטמין C.

החבוש לא מצטיין במיוחד בערכיו התזונתיים, אך מלבד זאת יש לו יתרונות רבים: נהוג להוסיפו לתבשילים רבים ופרחיו יפים וריחניים

החבוש הוא אחד מפירות העץ הבודדים שאין לאכלם טריים אלא מבושלים בלבד. לחבוש המבושל ארומה עזה וטעם מתון ביותר. מרקמו גרגרי ויבש. פרחי החבוש נחשבים יפים וריחניים במיוחד, ובעבר נהגו לכנות אותם "פרחי האהבה" ולקשט בהם חדרי כלות.
מוצא הפרי העתיק בפרס. יש תיעוד המזכיר את גידולו בארם-נהריים כבר לפני 6,000 שנה. בימי קדם היה החבוש אחד מן הפירות החשובים ביותר בתפריט ארצות אגן הים התיכון. כיום הוא עדיין נפוץ ברבות מארצות האזור, אך אין הוא נחשב עוד לגידול מסחרי משמעותי. אפשר למצוא את הפרי גם בשווקי ארה"ב ודרום אמריקה, אם כי בהיקף מצומצם.
הפרי מבשיל בסוף חודש ספטמבר, ומצטיין בהשתמרותו הגבוהה לאורך שבועות ללא קירור. מטעי חבוש רחבי היקף ניטעו בארץ בשנות ה-40 וה-50, אך בשנות ה-60 התמעט הביקוש לפרי, או שההיצע היה גדול מדי, ומטעים רבים נעקרו. כיום נותרו בארץ מאות בודדות של דונמים, המניבים כאלף טון בשנה.
הפרי רבגוני מאד בדרכי הכנתו ובהתאמתו למזונות אחרים. נהוג להוסיף אותו לתבשילים רבים, של בשר, דגים או ירקות, ולהכין ממנו לפתן או מיץ בעלי ארומה מיוחדת. חומר הפקטין המצוי בשפע בפרי גורם לקרישתו כאשר הוא מעוך ומבושל, דבר המקל על הכנתם של מאכלים רבים, לרבות ריבות, ליקרים ועוגות.
החבוש אינו מצטיין במיוחד מבחינת ערכיו התזונתיים, אך בולטת בו כמות לא מבוטלת של ויטמין E, אשלגן ומעט ויטמין C. הוא ידוע כפרי המאט את תנועת המעיים, ומשום כך יש לאכלו בסוף הארוחה, שכן אז תהליך העיכול איטי ולכן הספיגה טובה יותר. זוהי אחת הסיבות לכך שהפרי כה נפוץ כמרכיב במנות קינוח.

לא רק טעמה של האנונה מעודן – עץ האנונה רגיש ועדין גם הוא, ואת הפירות יש לקטוף בדיוק בזמן כדי שניתן יהיה ליהנות מהם. המאמץ משתלם, כי הפרי טעים להפליא ולא פחות מכך, בריא

לא רבים מכירים את האנונה, פרי עדין, בריא מאד, מתוק וייחודי שמוצאו ביבשת אמריקה. היא נפוצה גם בארצות שאקלימן טרופי באפריקה, במצרים ובדרום מזרח אסיה – ובייחוד בהודו. בהמשך התפשטה גם לארצות סובטרופיות, כדרום ספרד, ארגנטינה, מכסיקו, דרום אפריקה, אוסטרליה וקליפורניה. בצ'ילה מוקירים מאד את הפרי, הנחשב שם לפרי הלאומי. עץ האנונה ידוע כעץ רגיש המצריך טיפוח רב, ושיווק הפרי כרוך בקשיים מרובים עקב נטיית הפירות להתרכך במהירות.
מטעי אנונות ראשונים ניטעו בישראל בתחילת שנות השמונים, בעיקר באזור החוף המאפשר תנאי לחות גבוהים, להם זקוק העץ. ההבשלה והקטיף מתרחשים בין סוף ספטמבר לסוף דצמבר. פרי שנקטף בוסר אינו ראוי למאכל, ובדרך כלל אינו מגיע כלל לידי הבשלה. אנונה הנקטפת בזמן מתאפיינת במתיקות רבה ובטעם וארומה ייחודיים, ההופכים אותה לאחד הפירות הטעימים והעדינים שבנמצא. מרקם בשרה אוורירי ומזכיר רפרפת.
האנונה עשירה בחלבונים, בוויטמינים, במינרלים חיוניים (בעיקר סידן ואשלגן) ובסיבים תזונתיים. באנונה גדולה, שמשקלה כחצי קילו, כ-500 קלוריות, 10 גרם חלבון, 2 גרם שומן, 12 גרם סיבים תזונתיים, 150 מ"ג סידן, 3.5 מ"ג ברזל, 1250 מ"ג אשלגן, 200 מ"ג זרחן, 45 מ"ג ויטמין C, 150 מ"ג מגנזיום, ויטמיני B מסוגים שונים ו-5 מק"ג ויטמין A (רטינול).
השימושים העממיים בפרי כוללים שמן המופק מעלי העץ, ומשמש בתעשיית הבשמים. זרעי אנונה טחונים משמשים כתחליף למשחת שיניים. תמצית חמה מהעלים משמשת לטיפול בתולעי מעיים.