פינלנד ארץ המומינים

יותר מכל שבו את ליבי המשפטים המופלאים שפוזרו בין סיפורי ההרפתקאות. "הייתי עומד שעות ליד הראי, מביט עמוק לתוך עיני הכחולות והעצובות ומשמיע אנחות בקול רם: 'תמיד לבד!' או: 'עולם אכזר!' או: 'איזה מין חיים!' וזה היה עוזר קצת", אומר מומינאבא ב"ספר הזכרונות של מומינאבא" (בתרגום תמר שלמון). ובמקום אחר: "כל הדברים הם כל כך לא ודאיים, וזה בדיוק מה שגורם לי להרגיש בטוחה", אומרת די־נורה, מגיבורי " עמק החיות המוזרות"  (בתרגומו של  אוריאל אופק).

בחשש גדול מהתנפצות חלום נכנסתי לפארק "עולם המומינים" בנאאנטאלי
(Naantali), עיירת נופש קטנה בדרום מערב פינלנד. אבל

החלום לא התנפץ, אלא הפך למציאות. "המומינים אוהבים טבע ומעריכים חברות", מסבירה קיטי לינדקוויסט, מהצוות המנהל של הפארק. "ניסינו לשמר כאן את הפילוסופיה שלהם".
הפארק הוקם על אי קטנטן באמצע אגם, משימה לא מסובכת במיוחד בהתחשב בכך שב"ארץ אלף האגמים" יש כ־60 אלף אגמים וכ־98 אלף איים. האי עצמו מיוער כולו בעצי אורן, שמחטיהם הן המרכיב המרכזי בסעודת טרום שנת החורף של המומינים, על הענפים שרות ציפורים ובין השבילים מתרוצצים סנאים.

לינדקוויסט מדגישה כי לא מדובר בפארק שעשועים אלא בפארק נושא. "לא תמצא כאן קרוסלות ונדנדות, מפני שאלה לא מרכיבים מחיי המומינים", היא אומרת. האטרקציה המרכזית היא בית המומינים. בית כחול ועגול בגודל טבעי, שנבנה בהתאם לספריה של ינסון. אפשר להיכנס למרתף הריבות הבלתי נדלה של מומינאמא, לראות את מכונת הכתיבה שבה מדפיס מומינאבא את זכרונותיו, להתרשם מאוסף הפרפרים של המיולין, לטפס בסולם החבלים שבו יורד מומינטרול לאחר שנת החורף, לבקר את בתי השמנטפים האילמים ואת ביתה של הגרוק המקפיאה, או סתם לשבת על הגשר של סנופקין ומומינטרול ליד הנחל, לנענע רגליים ולהיות מאושרים.

אבל הבילוי המועדף על עשרות אלפי המבקרים הוא להתחבק ולהצטלם עם הדמויות שמסתובבות ליד הבית. בני המשפחה – מומינאמא, מומינאבא וכמובן מומינטרול – הם הפופולריים ביותר, אבל גם סניף, המיולין ונערת הסנורק מקבלים את חלקם. ההעדפות של הילדים משתנות על פי הגיל והמין, כשקהל המעריצים של נערת הסנורק, לדוגמה, מורכב בעיקר מבנות. השחקנים בתוך הבובות מתחלפים כמה פעמים במהלך היום, כי אפילו לסבלנות האינסופית של מומינאמא יש גבול.

מומינאבא עם המעריצים. אחת האטרקציות המרכזיות בפארק היא להתחבק עם דמויות המומינים. הדמות הפופולרית שימשה השראה לאחד הבנקים הגדולים בסקנדינביה לעיצוב קופות חיסכון לילדים

ינסון נולדה ב־1914. היא למדה ציור ואיור בפריז, בפינלנד ובשוודיה, ואיירה את ספרי הילדים "עליסה בארץ הפלאות" וה"הוביט" במהדורות שוודיות ואנגליות. על פי אחד הסיפורים, המומינים נולדו בתחילת שנות השלושים בעקבות ויכוח סוער בין ינסון לאחיה. מרוב זעם היא ציירה את היצור המכוער ביותר שיכלה להעלות על דעתה: מומין שחור, בלי זנב ובעל חוטם ארוך וצר. הדמות עברה שינויים מפליגים, ובשנות הארבעים התחילה ינסון להשתמש בה כחתימה על סיפורים שפרסמה במגאזיני קומיקס.

ב־1945 פרסמה ינסון את ספר המומינים הראשון – "הטרולים הקטנים והשיטפון הגדול" – שלא תורגם לעברית. הפריצה הגדולה של המומינים הגיעה עם "כוכב השביט מגיע לארץ המומינים" ו"משפחת החיות המוזרות". עד 1980 פרסמה ינסון עוד עשרה סיפורי מומינים וספרים מצוירים, שבהם מופיעים כ־60 יצורים שונים ומשונים, ובמרכזם עומדת, באופן טבעי, משפחת מומין. חבריהם הקרובים הם דמויות מגוונות: מסנופקין האינדיבידואליסט – חברו הטוב ביותר של מומינטרול – ועד המיולין האספן הרציני, ממאי הקטנה השובבה ועד לסניף העצל לעיתים.

הספרים המוקדמים היו בעיקר סיפורי הרפתקאות עליזים. ב"משפחת החיות המוזרות" – הספר הידוע ביותר – מוצאת החבורה כובע קסמים שהופך קליפות ביצים לעננות צמר מעופפות וגורם למומינטרול לשנות את צורתו. החבורה מותקפת בידי שמנטפים מחושמלים, ולקינוח מופיעים שני יצורים זערערים עם "המרגלית המלכותית", הדבר היפה והיקר ביותר בעולם. במהלך השנים השתנו הסיפורים והפכו מהורהרים יותר, בעלי גוון קודר ועומק פסיכולוגי, שהבדידות ממלאת בהם תפקיד מרכזי.

ספרי המומינים נכתבו בשוודית, השפה הרשמית השנייה בפינלנד (ראו "מסע אחר" 56), אבל זה לא מנע מהם להפוך למקור גאווה לאומית. על בולי דואר מופיעות סצנות מתוך סיפוריה של ינסון, וברחבי המדינה אפשר למצוא מסעדות שמציעות "פסטת שמנטפים דליקטס" ו"כדורי בשר שמומינטרול אוהב במיוחד". בתצוגה בנמל התעופה של הלסינקי (Helsinki), תחת הכותרת "סיפורי הצלחה פיניים", הם המוצג המרכזי.

המומינים אמנם אהובים בפינלנד, אבל האחראים לתחייה המחודשת שלהם הגיעו דווקא מיפאן, שם זוכים היצורים החביבים לפופולריות עצומה. ב־1991 הוחל בהקרנתה של סדרת הנפשה יפאנית בת 104 פרקים, שהתבססה על סיפוריה של ינסון, ומשם הדרך למומינמאניה כבר היתה קצרה. "מפיק הסדרה, דניס ליווסון, חשב שזה יהיה נחמד אם אנשים יוכלו לבקר את המומינים ולראות אותם בחיים האמיתיים", מספרת לינדקוויסט מהצוות המנהל של הפארק.  שנתיים לאחר מכן נפתח הפארק. יותר מ־200 אלף בני אדם מבקרים מדי שנה בפארק, הפתוח אך ורק בחודשי הקיץ, כשהשמש מאחרת לשקוע והטמפרטורות מתרחקות מאיזור האפס.

ספרי המומינים תורגמו ל־33 שפות ועובדו לתיאטרון, לקולנוע, לתוכניות רדיו וטלוויזיה ואף לאופרה. ינסון זכתה להכרה בינלאומית, ואף קיבלה את פרס אנדרסן היוקרתי לספרות ילדים בשנת 1966. בעקבות ההצלחה, הוקדש ליצירתה מוזיאון שלם בפינלנד – מוזיאון עמק המומינים בטמפרה
(Tampere).

יתר מ-200 אלף מבקרים מגיעים לפארק מדי שנה. ספרי המומינים תורגמו ל-33 שפות ועובדו לתיאטרון, לקולנוע, לרדיו, לטלוויזיה ואף לאופרה

במוזיאון מוצגים 1,086 מאיוריה של ינסון, ובהם כמעט כל איורי המומינים המקוריים. כמו כן מוצג שם בית המומינים שבנתה ינסון עם חברתה לחיים, האמנית טוליקי פיטילה. הבית נבנה
ב־1979 לביאנלה הבינלאומית של שנת הילד בברטיסלבה
(Bratislava), שבצ'כוסלובקיה של אותם ימים. הבית המיניאטורי מגיע לגובה של שני מטרים וחצי, ומחולק לחמש קומות – מהסאונה בקומת הקרקע ועד לחדר השינה של מומינטרול. במוזיאון מוצגות יצירות שנעשו על פי הספרים ובהשראתם. כיום, אגב, ינסון מתגוררת עם פיטילה באי קטן סמוך להלסינקי.

ב־1996 קמה "החזית לשחרור המומינים", שמטרתה להפיץ את דבר המומינים ברחבי העולם. ארגון אחר מכנה עצמו "הצילו את המומינים", והוא הוקם בתגובה לאתרי אינטרנט שהמליצו להורים למנוע מילדיהם לקרוא את המומינים. אבל הארגון הגדול והפעיל ביותר הוקם ב־1990 ביוזמתה של ינסון עצמה. "אגודת ידידי עולם המומינים" (MYY) נועדה לקדם את הפילוסופיה שמאחורי הספרים. באגודה 5,000 חברים, מהם 3,000 יפאנים ולפחות אחד מישראל. גם נשיאת פינלנד, טאריה האלונן, חברה בארגון. אגב, מעון הקיץ הרשמי של הנשיאה נמצא בנאאנטאלי, מה שמאפשר לה לממש באופן פעיל את אהבתה לדמויות שעליהן אמרה ינסון: "אושר הוא מצב טבעי למומינים עד שהם לא מבחינים בו".