בליל שבת, 28 באוגוסט 1953, שודרה ברדיו קול ישראל הודעה קצרה. "בידיעה שנתקבלה זה עתה מרדיו רמאללה בעמאן", נאמר בהודעה, "נמסר כי כוחות הביטחון הירדניים נתקלו בקבוצה של חמישה יהודים ליד משטרת ביר מדכור, ממזרח לגבול עם ישראל, והרגו את חמישתם". החמישה, שתי בחורות ושלושה בחורים בשנות העשרים לחייהם, היו בדרכם לפטרה. הם היו מ"מיטב הנוער", כהגדרת אותם ימים, וחבריהם שישבו ליד מקלטי הרדיו הוכו בהלם. הכל היה אפוף מסתורין. מיתוס הסלע האדום נולד.
לאמיתו של דבר, הוא נולד כמה חודשים קודם לכן.
ב־1 במאי 1953 יצאו לפטרה שני צעירים בני קיבוץ עין חרוד, רחל סבוראי ומאיר הר ציון. הם הצליחו להגיע, שבו משם בחיים וסיפרו על כך לאחרים.
סבוראי היתה אז בת 26. הר ציון, הצעיר ממנה בשמונה שנים, היה אז חייל בשירות סדיר ביחידה 101, טרם פרסום עלילותיו השונות ביחידה. הם היו הישראלים הראשונים שיצאו לפטרה אחרי מלחמת השחרור, ובכך הגשימו חלום פרוע שצעירים רבים שיחקו בו באותה תקופה, מעטים ניסו להגשימו, 12 נהרגו בדרך, ורק מעטים חזרו ממנו בחיים. מעבר להרים ולמדבר
"טיול לפטרה", מספרת רחל ס', המתגוררת כיום בקיבוץ רביבים שבנגב, "היה אז מסוג החלומות שחולמים אותם, אבל לא מתכוונים לבצע. היינו חבורות־חבורות של צעירים, בחלקם יוצאי הפלמ"ח, שחרשו את הארץ ברגל, לאורכה ולרוחבה.
"נסיעות לחו"ל היו בבחינת חזון אחרית הימים, ואנחנו, שבמשך שנים לא יכולנו לצאת אפילו מתחום הגדר הבטחונית של היישובים שבהם חיינו, חיפשנו אופקים חדשים. קראנו ספרים ורשימות של טיילים משנות העשרים והשלושים, בהם יוסף ברסלבסקי, יצחק בן צבי ורעייתו רחל ינאית, שביקרו בפטרה ושטו בסירות בנחל ארנון. הסיפורים האלה הציתו את הדמיון".
שם, מעבר להרים ולמדבר, פטרה נראתה קרובה עד כאב. "לא רצינו להוכיח דבר", אומרת רחל ס', "רצינו רק לטייל וחשבנו שיש בכוחנו וביכולתנו להיזהר, להגיע ולחזור. האם היינו מודעים לסכנות? ברור. לכן לקחנו איתנו אקדח ותת מקלע סטן, ומרגע שחצינו את הגבול, הלכנו רק בלילה. כל הישראלים שחצו עד אז את הגבול לירדן הוחזרו אחר כבוד לארץ, ועל כן חשבנו שהסכנה הגדולה ביותר היא שניפול בשבי".
כבר בלילה הראשון הם תעו בדרך ונאלצו לחזור לחניית לילה לנקודת המצוקים הראשונה שבתחום ירדן. "ממערב לנו ראינו את אורות באר מנוחה, שממנה יצאנו למסע", נזכרת רחל ס'. "בערב המחרת יצאנו שוב לדרך. כך, במקום שני לילות כמתוכנן, היינו שם בפועל שלושה ימים וארבעה לילות".
אחרי הלילה השני, עם אור ראשון, הם ראו מולם את הסלע האדום. לפנות ערב, אחרי שהסתתרו במשך רוב היום מחיילי הלגיון, הם הגיעו לפטרה. "הסתמכנו על הפרק בספרו של ברסלבסקי המתאר ביקור בפטרה, ובו נכתב כי השומרים הירדנים נהגו לעזוב את משמרתם בפטרה ולחזור לעת ערב לכפר הסמוך", היא מספרת. "כשראינו את עדרי הצאן של השבט הבדווי אל־בדול חוזרים לכפר, הבנו שהמשמר כבר עזב. החלטנו להעמיד פני תיירים וצעדנו קוממיות לכיוון המזבח של פטרה. הראות משם היתה נהדרת ואנחנו עמדנו מרותקים. ירדנו אל ה'חזנה' (חזנת פרעון, הלוא הוא אוצר פרעה – ג.ג) שהוא היפה במוצגי פטרה, עד שהחלה השקיעה, יפה מכל דמיון. רצנו לראות את האמפיתיאטרון הענק, אחר כך פנינו לכיוון הסיק (הנִקרה המובילה לפטרה ממזרח – ג.ג). ידענו שאנחנו מסתכנים, ובחצי הדרך פנינו במהירות לאחור, חיכינו לחשכה, והתחלנו ללכת הביתה".
המסלול היה קשה מאוד מבחינת מרחק, מקורות מים, טופוגרפיה וניווט, ומעל לכל – מסוכן. פעמים אחדות הם נתקלו במשמרות הירדניים, שירו לעברם בחשכה. "המפה היחידה שהיתה בידינו היתה מפה גיאוגרפית. הקושי הפיזי לצאת מפטרה בחושך היה עצום. היינו עייפים ורעבים, ירדנו מצוקים של מאות מטרים, והמשכנו ללכת עד שהערבה נפתחה לנו ועד שהגענו לשטח ישראל. למחרת עלינו צפונה בדרכי הטרמפים הטובות".  | | חזנת פרעון, הלוא הוא אוצר פרעה, אולי המרשים שבמוצגי פטרה, שקסמה ומשכה אליה בעוצמה קטלנית קבוצות רבותש של בני נוער. רבים גינו והאשימו בחוסר אחריות את יפי הבלורית והתואר, שחיפשו הרפתקאות ומצאו את מותם | צילום : דורון הורוביץ |
כמו בטרגדיה יוונית
"זו היתה תחילתו של אחד הפרקים המרתקים והמוזרים שבהיסטוריה הישראלית החדשה", כותב האנתרופולוג דני רבינוביץ' במאמרו "פטרה – האפוס והאתוס". אם עבור דור הפלמ"ח התבטא האתגר הטיולי של ימי טרום המדינה בקושי פיזי גדול, אחרי קום המדינה נולד אתגר חדש — חציית הגבול. הסודיות שאפפה את הטיולים הגנובים הללו עוד הוסיפה לתחושת ההרפתקה והרומנטיקה.
פטרה קסמה ומשכה אליה בעוצמה קטלנית קבוצות רבות של בני נוער, אך כמו בטרגדיה יוונית, גורלם של רבים מההולכים אליה נגזר מראש. "החמישה שיצאו לפטרה באוגוסט 1953 היו כולם חברי מימי הפלמ"ח", מספרת הדסה אביגדורי־אבידוב, שמביתה שבתל אביב יצאה החבורה לדרכה. "אני התנגדתי מאוד לתוכנית ההרפתקנית הזו. ידעתי שזה לא ייגמר טוב. ניסיתי להניא אותם מכך ככל יכולתי, התחננתי, אך לשווא".
החמישה היו אריה (אריק) מגר ממושב עין עירון, מרים מונדרר מחיפה, גילה בן עקיבא (דרוקר) מכפר יהושע, איתן מינץ ממושב מעש שליד פתח תקוה, ויעקב קליפלד (קליק) מקיבוץ יפתח. מגר היה הרוח החיה ביניהם, המנהיג. אביגדורי־אבידוב: "אריק היה בחור מיוחד במינו, כריזמטי ביותר, היפי של שנות החמישים, שהקדים את דורו. הם הלכו אחריו באש ובמים ולא תיארו לעצמם שיאונה להם רע במחיצתו".
למרות סכנת המוות, הפכה פטרה למושא חלומות של צעירים רבים נוספים. בנובמבר 1956 הלכו לפטרה שני צנחנים, דרור לוי ודימיטרי ברמן. עם שובם פתחו עליהם הירדנים  | | איש משמר בדווי בפטרה. אם עבור דור הפלמ"ח התבטא האתגר הטיולי של ימי טרום המדינה בקושי פיזי גדול, אחרי קום המדינה נולד אתגר חדש – חציית הגבול. פעמים רבות נתקלו ההרפתקנים במשמרות הירדניים, שירו לעברם | צילום : דורון הורוביץ |
באש. לוי נהרג וברמן חזר פצוע. הדבר לא הרתיע ארבעה חיילי נח"ל, מנחם בן דוד, רם פרגאי, קלמן שלף ודן גלעד, שבמרץ 1957 חצו את הגבול מיוטבתה בדרכם לפטרה, ונהרגו כולם. שלושה צעירים שיצאו מכפר סילבר לכיוון הערבה ביוני 1957 נתפסו בתחילת ההליכה והוחזרו לבתיהם. שני צעירים נוספים שהלכו לשם בנובמבר 1957, עמירם שי, איש משמר הגבול, וחברו מרדכי טובי, חייל בחיל האוויר, שילמו על כך בחייהם.
הרוחות בארץ סערו. היו שראו בכך מעשים עתירי דמיון ותעוזה, המעידים על אהבת הטבע והארץ, אך רבים גינו והאשימו בחוסר אחריות את יפי הבלורית והתואר, שחיפשו הרפתקאות ומצאו את מותם. "הייתי באופן חריף נגד ההליכה לפטרה", אומר הטייל ואיש ארץ ישראל, עזריה אלון. "אמנם זו היתה תקופה כזו, אבל זה היה שיגעון, ואכן העניין יצא מכלל שליטה".
בארץ החלה מערכה ציבורית נגד מיתוס ההליכה לפטרה, ששיאה היה באיסור השמעתו ברדיו של השיר "הסלע האדום", שירם של הפזמונאי חיים חפר והמלחין יוחנן זראי, בביצועו של הזמר המנוח אריק לביא. אך השיר המשיך להלך קסם על הנוער בארץ.
בשנת 1960 הגיעו לפטרה הצנחנים שמעון (כושי) רימון וחברו ויקטור פרידמן, שהתחפשו לשם כך לחיילי או"ם, והצליחו לחזור דרך ארמון הנציב בירושלים. גם חננאל שאר ישוב ואליהו מזרחי, תלמידי ישיבה מירושלים, הצליחו להגיע, נעצרו על ידי הירדנים ונשפטו בארץ. ייסורי אשמה וטיול זיכרון
יותר מחמישים שנה חלפו, ומיתוס הסלע האדום עדיין מדמם. הר ציון מיעט לדבר על ההליכה לשם. רחל ס', שבמשך שנים ייסרה את עצמה על חמשת חבריה שנהרגו כשהלכו לפטרה בעקבותיה, אומרת: "כשחזרנו, אנשים מאוד התלהבו, רצו לשמוע. לא סיפרנו לחמשת ההולכים על הסכנות כי הם היו טיילים נהדרים וסמכנו עליהם, וגם כי זה לא היה מקובל. לפני צאתם, הבטיחה לי גילה בן עקיבא, חברתי הטובה, שאם תרגיש בסכנה היא תפרוש מהמסע. אחרי האסון הזהרתי בכל מקום שהטיול הזה הוא מלכודת מוות נוראה".
רחל ס': "כשחזרנו, אנשים מאוד התלהבו, רצו לשמוע. לא סיפרנו לחמשת ההולכים על הסכנות… אחרי האסון הזהרתי בכל מקום שהטיול הזה הוא מלכודת מוות נוראה" |
בשנת 1954 הוקם בשולי כביש הערבה, מול פטרה, גלעד לזכר חמשת הראשונים שנהרגו בדרכם אל הסלע האדום. כארבעים שנה אחרי, באזכרה שנערכה בשנת 1993, הונח לרגלי הגלעד כד עם פרחים שעליו נכתב, "עברו ארבעים שנה, ואנחנו לא שכחנו".
בספר "עד סלע" שיצא לאור בשנת 1960, ריכזו סבוראי ואביגדורי־אבידוב עובדות וזכרונות שכתבו חברים על אלה שהלכו ולא חזרו מפטרה. מהדורה נוספת ראתה אור בשנת 1966 והמהדורה האחרונה יצאה לאור בשנת 2001.
"אחרי חתימת הסכם השלום עם ירדן, קיימנו טיול זיכרון", מספרת רחל ס'. "עמדנו ליד משטרת ביר מדכור, במקום שבו נהרגו חברינו, וקראנו קטעים לזכרם לאור השמש השוקעת. למחרת טיילנו בפטרה והרגשנו כאילו אנחנו משתפים גם אותם במקום שאליו הם לא הגיעו".
לחצו להגדלה |
