עסקים בדרום אמריקה: מפגשים מהסוג הלטיני

שופט יקרן
אז מה מחכה ביבשת אחרי שנחתנו מטיסה מתישה? אריסטוקרטים במסעדה של לשכת המסחר בלימה, שם שני מלצרים משרתים כל סועד; סוחרים יהודים ממולחים; לבנונים עשירים וצאצאי פלסטינים מבית לחם ורמאללה; יזמים הודים זריזים בטרינידד; ולקינוח, קואופרטיבים של כורים אינדיאנים דוברי קצ'ואה בהרי האנדים של בוליביה.
נסיעת העבודה הראשונה שלי ליבשת היתה לארגנטינה, ב־1994. זו היתה ארגנטינה בטוחה בעצמה, מדינה שעצרה את האינפלציה כשהצמידה את המטבע שלה לדולר האמריקאי. המשבר הכלכלי עדיין לא נראה באופק. בבואנוס איירס התהדרו גברים ונשים בלבוש איטלקי מהודר, ובמרכז העסקים של העיר הידסו נשים אלגנטיות בנעלי עקב בין המהמורות. אחד הסיפורים שהתגלגלו אז בארגנטינה היה על איש עסקים זר שהסתבך בתביעות משפטיות וגילה שבתי המשפט שם לא לגמרי נקיים משחיתות, בלשון המעטה. "אני לא מבין", התלונן באוזני חברים מקומיים, "אין במדינה הגדולה הזאת שופט הגון אחד?". "דווקא יש אחד", ענה החבר, "אבל הוא יקרן גדול".
אחרי ארגנטינה התגלגלתי לבוליביה. המדינה אולי ענייה, אבל לאנשי העסקים השהות בלה פאס (La Paz) מהנה להפליא: בתי מלון משובחים ומסעדות נהדרות במחירים נמוכים ושפע מקומות בילוי איכותיים, כמו Viejoteca – דיסקוטק לוִויֵיחוֹס (קשישים) ברובע היוקרה קלקוטו (Calacoto). כאן לא יקראו לכם "סבא" אם עברתם את גיל 30 או 50 וגם קל יותר לפזז ברחבת הריקודים, כי האוויר אינו דליל כל כך: הגובה הוא 3,400 מטר "בלבד", לעומת 3,700 מטר בסופוקאצ'י (Sopocachi), רובע העסקים האלגנטי של לה פאס.
במסעדת היוקרה Vienna בסופוקאצ'י תשלמו 200 בוליביאנים (25 דולר אמריקאי) עבור חוויה קולינרית ואסתטית, כולל בקבוק יין צ'יליאני איכותי. כאן התוודעתי לדריו, יועץ חקלאי ותיק מצ'ילה. לפי דריו, היועץ הבינלאומי הראשון בהיסטוריה היה קולומבוס. "כמו כל יועץ בינלאומי, לא היה לו מושג לאן הוא נוסע, וכשהגיע לאמריקה לא היה לו מושג לאן הגיע, אבל זה לא הפריע לו להשיג תקציב לשלוש נסיעות נוספות".

לאמה לפאצ'ה מאמא
בשנה האחרונה חזרתי לבוליביה, הפעם כדי לרכוש מחצבים עבור מפעל ישראלי. המכרות באנדים מופעלים בידי קואופרטיבים של כורים אינדיאנים. זה 500 שנה שהם חוצבים בהרים הצחיחים זהב, כסף, בדיל ומה לא. במשך הזמן למדנו שאספקת החומר אינה סדירה: לפני חג המולד, הקרנבל וימי קדושים מסוימים גודשות את המחסנים משפחות כורים עמוסות שקים כדי לממן את החגיגות. בסתם שבועות של חול מידלדלת האספקה לקילוח דק.
לפני הקרנבל החליט הנציג שלנו לצ'פר את אנשי הקואופרטיב באלפי דולרים, לכבוד החג. "תודה, זה יפה מצדך, אדון מהנדס, אבל אתה יודע, אנחנו חייבים להקריב קורבן לפאצ'ה מאמא (אמא אדמה)… אולי תוכל לתרום לנו לאמה אחת… הפאצ'ה מאמא תהיה מרוצה". וכמה עולה התענוג? "לאמה תעלה 400 בוליביאנים (כחמישים דולר). אבל היא תהיה מרוצה עוד יותר אם נקריב גם שור". וכמה עולה השור? "1,200 בוליביאנים". אבל הרי תרמנו לכם אלפי דולרים לחג? טוב, נתרום גם שור. ההתלהבות לא ידעה גבולות, והכורים הקיפו את הבחור בקריאות "!Hurra al ingeniero", הידד למהנדס! מסקנה – הכסף לא קובע. לאמה ושור חשובים כאן יותר מסתם אלפי דולרים.
ויש עוד הרבה מה לספר: על מסיבות גיטרות בוונצואלה אחרי ימי עבודה מכופתרים, על מסיבה ענקית בטרינידד שבה רקדה וזללה כל קהילת העסקים המקומית במשך שמונה שעות רצופות לצלילי מוזיקת קליפסו; על לגימות טקילה במשרד במקסיקו ושתיית "ירבה מאטה" צונן בפרגוואי.
עם מי קל יותר לעשות עסקים? עצתי היחידה: לבן או שחור, מסטיסו או סמבו – כבדהו וחשדהו. מצד שני, הפוליטיקה המזרח־תיכונית רחוקה מכאן, וסביר שלא תיתקלו ביחס מיוחד לישראליותכם, ודאי לא בעוינות גלויה. אז ככה זה – אין רע בלי טוב. ולסיכום: היבשת מקסימה ומגוונת, ולא רק למוצ'ילרים.