עמק קוצ'במבה, בוליביה: על שגעון, מכשפות ואמונה

האם כדי להיות שליט צריך להיות משוגע? או האם בהיותך שליט אתה הופך למשוגע? מנירון קיסר, אידי אמין דאדא, ניקולאייה צ'אושסקו וקים ג'ונג-און, ועד מנהיגי דמוקרטיות כאן ועכשיו, לא חסרות דוגמאות לראשי מדינות שהפכו את שגעון הגדלות לשיטה. גם אין כמו טיולים בעולם כדי לגלות דוגמאות נוספות לשליטים כאלה. בטיול אחד שכזה אני רוצה לשתף אתכם.

בכניסה לעיר טראטה (Tarata) שבעמק קוצ'במבה (Cochabamba)  בבוליביה ניצב פסל של איש על סוסה. זהו גנרל מנואל מריאנו מלגרחו ולנסיה ( Manuel Mariano Melgarejo Valencia), שהיה נשיא בוליביה בשנים 1871-1866. יום אחד, כך מספרים, בימים שטראטה הייתה בירת בוליביה, הגיע לביקור נימוסין שגריר ברזיל בבוליביה, והביא עימו שי צנוע: סוסה גזעית לבנה. מלגרחו הנרגש, שאהבתו לסוסים התחרתה רק באהבתו לנשים יפות, הוביל את הנציג הנכבד אל מפת בוליביה שהייתה תלויה על קיר לשכתו וכאות תודה העניק לו נתח הגון משטחה של בוליביה. כך התעשרה ברזיל בחבל ארץ ענקי רווי בנפט ובאוצרות טבע, על חשבון בוליביה היפהפייה והאומללה.

פסל של הגנרל מנואל מריאנו מלגרחו ולנסיה בכניסה לטראטה | צילומים: גליה גוטמן

מלגרחו, כמו שליטים רבים אחרים, גם לקה בשיגעון רדיפה. יום אחד, כשרוחו הייתה רעה עליו במיוחד, הוא לקח את אקדחו וירה בחולצתו שהייתה תלויה על הקיר. "אתה כבר לא יכול לסמוך על איש. אפילו לא על החולצה שלך", אמר, ומבלי משים טבע פתגם הרווח בבוליביה עד עצם היום הזה.

למלגרחו הייתה מטבע הדברים אישה חוקית, אך כמו לכל שליט דרום אמריקאי באותם ימים הייתה לו גם קרידה (Querida), פילגש, שמשכה בחוטי המדינה ובענייניה. היה זה אחיה של האישה החוקית, שקטע את הקריירה המפוארת של מלגרחו. הוא ירה בראשו, ובכך הקיץ הקץ על אחד מהנשיאים היותר מטורפים בתולדות המדינה. גולגולתו של מלגרחו מוצגת עד היום בכנסיית סן פדרו (Iglesia de San Pedro ) הניצבת באחת מפינותיה של הכיכר המרכזית היפה של טראטה, שמורה בתוך ארונית זכוכית עם וילון בחזיתה. אם מציצים דרך הווילון אפשר לראות את החור שהותיר בה קליע האקדח.

הגשר שמלגרחו בנה כדי שסוסתו תחצה את הרחוב בלי להתלכלך בבוץ

מעל רחוב צר במרחק מה מהכיכר נמתח גשרון אבן קטן, משוחזר בחלקו. זוהי מזכרת נוספת מימי מלגרחו, שציווה לבנות את הגשר כדי שיוכל לחצות את הרחוב מבלי שסוסתו תתלכלך בבוץ בעונה הגשומה.

כמו בסיפור של גבריאל גרסיה מרקס

יש משהו מהפנט בכיכר ובכנסיית סן פדרו המרשימה בגודלה ובצבעוניותה. הכנסייה, שבנייתה הושלמה בשנת 1788, עברה שיפוץ  יסודי באמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת והיא בנויה בערבוביה מקסימה של סגנונות – ניאו קלאסי, ספרדי קולוניאלי, בארוק ומסטיסו (Mestizo, בני התערובת ממוצא אינדיאני ואירופי).  הצ'וליטה (chola או cholita, כינוי לאשה  אינדיאנית מקומית) שישבה על ספסל העץ בשורה הראשונה חייכה אלי בפה עם המון שיניים חסרות והזמינה אותי בלי מילים למיסה שנערכה לכבוד קרוב משפחתה שנפטר. ממש כמו התערובת של סגנונות הבנייה השונים, כך גם הדת המקומית, הסינקרטיסמו (Syncretismo), היא שילוב צבעוני של נצרות קתולית ואמונות פגאניות עתיקות יומין.

כנסיית סן פדרו בנויה בערבוביה מקסימה של סגנונות

בכלל, טיול בעמק קוצ'במבה בבוליביה הוא כמו מסע באחד מספריו של גבריאל גרסיה מרקס. כדאי להתחיל אותו בטראטה, שהייתה שלוש פעמים בירת בוליביה ושלוש פעמים ירדה מגדולתה. היא נמצאת במרחק של כשלושים קילומטר  מדרום-מזרח לקוצ'במבה, אחת הערים המרכזיות והחשובות בבוליביה כיום. הדרך מקוצ'במבה לטראטה עוברת בכפר אקמוצ'ו (Achamoco). בכניסה לכפר ישבו שתי צ'וליטות וגבו מכל מכונית כמה בוליביאנוס (המטבע המקומי). מדי שנה ב-25 ביולי מתקיימת פה חגיגה גדולה, שבה אוכלים תירס וקינואה ועוד מיני מזונות שהיו פה הרבה לפני בוא הספרדים, וגומעים חביות של צ'יצ'ה, השרף המקומי המופק מתירס ומשכר עד מוות.

הדרך מקוצ'במבה לטראטה

במאה ה-16 נודעה לטראטה חשיבות עצומה. היא הייתה מעוזם של הישועים, ובה הם הדפיסו ספרים שנשלחו לכל המיסיונים החשובים במדינה. ומכיוון שהיו אהודים על בני המקום, נעשו מוקד כוח ובשל כך נרדפו על ידי הספרדים עד חורמה. העיר הייתה גם מקום מושבם של אמנים, מדענים ומוזיקאים חשובים, וגם המהפכן סימון בוליבאר היה בה אורח של קבע ודיוקן מצויר שלו מתנוסס על קיר בית העירייה.

שיטה פשוטה לייבוש עלי תירס על עץ

האזור מפורסם לא רק בצ'יצ'ה המקומית, אלא גם בתעשיית הקרמיקה. הכפר וואיקולי (Huayculi) הנמצא במרחק של כשבעה קילומטר מטראטה, הוא מקום של קדרים מדורי דורות, המעבירים את סודות הכיור מאב לבן. האוויר היה רווי בריח ענפים ועלים של עצי אקליפטוס, המשמשים חומר בעירה לכבשנים דמויי הגליל שבהם שורפים המקומיים את כלי החרס המיוחדים שלהם, ואני ניסיתי לדמיין איך התנהלו החיים כאן בימיו של מלגרחו.

צ'ולות עושות שוק

צמות שחורות ותשמישי כישוף

המשכנו לקוצ'במבה, הנחשבת לבעלת האקלים הנוח ביותר במדינה. אחת האטרקציות המרכזיות בעיר הוא שוק לה קאנצ'ה (La Cancha), הגדול מסוגו בדרום אמריקה. גודלו בלתי נתפס, אפשר ללכת בו בקלות לאיבוד ואולי זהו חלק מקסמו. טיילנו בין ערימות ענק של דגים מסוגים שונים בצד הרים של בננות, פלפלים ומנדיוקה (שורש מאכל), תפוחי אדמה מיובשים בשיטה אינדיאנית וערימות של עלי קוקה. היו שם מחבתות אלומיניום בקוטר של שני מטר לצד דיסקים צרובים, שדרות של נעליים חדשות ומשומשות לצד קרמים ותכשירי קוסמטיקה, חפצים מיד שנייה, חרוזים וקישוטים, צמות שחורות, ארוכות ומבריקות משיער אמתי, צעצועים בפרוטות, כלי נגינה אינדיאניים עממיים, חצאיות רחבות של צ'וליטות, כובעים ומגבעות, חייטים ותופרות, וספרים שעושים תספורת עבור חמישה בוליביאנו (כשני שקל וחצי).

סירים ומחבתות ענק בשוק לה קאנצ'ה

שוק המכשפות של לה פאס הוא גרסה חיוורת לאגף המכשפות המהמם של לה קאנצ'ה. יש בו עשרות דוכנים עמוסים בקורבנות, מנחות ותשמישי כישוף מכל סוג: עופות דורסים תלויים על אנקולים, שריוני ארמדילו, נוצות של ציפורים צבעוניות, עוברי לאמה ועוברי גדיים מיובשים וגם משומרים. המקומיים קוברים מתחת ליסודות של בית חדש עובר לאמה מיובש, סגולה למזל. העשירים מעלים כקורבן לאמה חיה.

עוברי לאמה באגף המכשפות בשוק

חימנה, המדריכה המקומית החיננית שלנו, ניגשה אל בעלת הדוכן שאצלה היא קונה דרך קבע מנחות, אותן היא מגישה לכוהנת הרוחנית בכנסייה שלה. המוכרת, אשה בגיל העמידה, הקשיבה בכובד ראש ואחר כך הניחה על דף נייר לבן חתיכות סוכר צבעוניות בגדלים שונים, עשבים מעשבים שונים, סרטים צבעוניים, סוכריות וניירות צלופן מרשרשים. כל מרכיב הוא סגולה למשהו, וחימנה ביקשה הפעם שקט נפשי, פרנסה, מזל ובריאות. בתום דקות ארוכות הזליפה המוכרת על המנחה טיפות צבעוניות מבקבוקונים שונים ועטפה אותה בזהירות רבה בנייר עיתון. באמת שאין סופרמרקט כזה בעולם.

בדים בצבעוניות מתפרצת

הבתולה כרמן וכוס בירה

במרכז העיר ניצב מנזר סנטה תרזה (Convento de Santa Teresa) המרשים, מקום קדוש של סיפורים ונזירות. הוא נבנה ב-1760 על שטח שנתרם על ידי משפחה ספרדית עשירה, אך נהרס ברעידת אדמה כעבור כמה שנים. כשבנייתו מחדש כמעט הושלמה, התקשו האדריכלים להניח גג על הכנסייה המפוארת שנבנתה במרכזו, זאת על שום צורתה – כעין  צלב מעוגל. עברו שנים עד שנמצא פתרון הנדסי שהניח את הדעת.

מנזר סנטה תרזה

ריקועי הכסף היפהפיים בכנסייה הם בסגנון מסטיסו, ועל הקירות תלויים ציורי שמן ענקיים ששרדו מימי הכיבוש הספרדי. גם ציורי הפרסקו הדהים הם עדיין יפהפיים וחלקם אף עברו בשנים האחרונות תהליך שימור. אחד מהקירות מקושט ביצירת אמן מעץ ולכה, המתארת פרקים בחייו של ישו, ובעבודה אחרת מתוארת הבתולה כרמן, הפטרונית של מסדר הכרמליתיות.

בכנסיית מנזר סנטה תרזה

בערב ישבנו על כוס בירה חוארי (Huari) צוננת בבית הקפה Co-Café-Arte. כמעט כולם הכירו את כולם, וכולם התנשקו עם כולם –  גייז וסטרייטים, פרופסורים ונגנים, קבועים ומזדמנים. בעלת המקום הגבוהה והמרשימה היא בת תערובת לאם צ'וליטה ולאב שבעורקיו זורם דם ספרדי. כשיצאנו משם, עליזים ומבוסמים קמעה, הרגשתי שהצבעוניות המכשפת של גרסיה מרקס הצליחה להדביק גם אותי.

בתמונה הפותחת: מנופי הדרך מקוצ'במבה לטראטה