עיר הבירה של עצמה – מסע בעזה שלא הכרתם

נכתב ב-1996

אין שילוט במחסום ארז. הגבול הדרום־מערבי של מדינת ישראל לא החליט עדיין אם הוא רוצה להיות גבול. משאיות מצטברות בשורות מהצד הפלסטיני, משאיות מחלחלות במהירות יחסית מהצד הישראלי. החיילים הישראלים צעירים יותר, מתוחים, לובשים אפודי מגן. בצד הפלסטיני נדירים כלי הנשק. האפודים הם מאותו מפעל.
"אין כניסה לעיתונאים", אמר השוטר בצד הפלסטיני שרשם את הפרטים. מעליו התעקל גבעול של דלעת מטפסת מסביב לחוט, שנמתח מתחת לגג. השוטר קם וסידר את קנוקנות הדלעת. נהג של מונית צהובה צנף שקית ניילון שהתגלגלה ברוח והטיל אותה רחוק, לכיוון קיר הבטון.
לפני עשר שנים שאל אותי חבר בלוס אנג'לס למה אני רוצה לנסוע לטיחואנה שבמכסיקו. הוא אמר שהיא דומה לעזה, ואני אמרתי שאני אוהב ערים שנראות כמו עזה. מעולם לא חשבתי שצריך להטביע עיר בים. המחשבה הכי גדולה שהיתה לי אי־פעם היא האפשרות שירושלים תעלה לשמים ותהיה מושא של ציפיות.
איך חוצים גבול שאינו גבול, מבקרים במדינה שאינה מדינה, בעיר בירה שאינה עיר בירה, במקום שהוא ספק שלך ספק של מישהו אחר, ומותר או אולי אסור שיידעו שאתה ישראלי? האם זהות העיתונאי הנוסע אמורה להגן מפני חפצים מרחפים וננעצים? התקשרנו לטייב עבד א־רחים, מנכ"ל הרשות הפלסטינית. הוא שאל לשם העיתון. "מסע אחר" נשמע בערבית כמסא אל־חיר. האומנם ערב טוב?
השם פעל את פעולתו, טייב עבד א־רחים ביקש את השוטר שיצעד איתי למפקד המסוף הפלסטיני, וזה אמר לחכות עוד מעט בצל. לא יותר משעה נמשכה הציפייה עד שנהג מונית מיהר לעברנו. עשר דקות מהגבול ועד למרכז העיר.

אלף השנים של משפחת ג'וחא
"לאן?", שאל טאלב, שנהג במונית הצהובה, ואני ביקשתי שיביא אותי אל הקדרים. זיכרון ישן שלי מעזה. טאלב נכנס מערבה מעט לפני המרכז, חצה את רחוב מג'דל ועצר מול חצר קטנה מלאה כלי חרס. חלקם היו מעוטרים בפרחים צבעוניים.
טאלב שאל את האיש הצעיר במקום היכן נמצא בית היוצר – המָסְנַע. התפתלנו בסמטת אבק, שמצד אחד שלה מוסך מנועים ומצידה השני בית יציקה אפל, ובתוכו אש אדומה מתיכה גרוטאות ברזל. עצרנו מתחת לעץ פיקוס ענק, שילדים השתעשעו בין ענפיו. גג אזבסט גלי שעליו פזורים עשרות בלוק

הים הוא לא רק מקור פרנסה לעזתים, הוא גם מרחב נפשי ומקום מפגש. ילדים, שוטרים, תלמידות ופועלי בניין בעיר הצפופה ביותר בעולם, שלא מפסיקה להתאכלס ולהבנות | צילום : משה שי

ים, קשתות עתיקות מתחת, שקועות לתוך האדמה, עשן מיתמר בצידו הדרומי של המתחם ובתי מגורים מצטופפים מעל לבית היוצר שמתחת לאדמה.
בפנים היה טחוב. הקשתות העתיקות, שתמכו פעם בגג אמיתי, חילקו את בית היוצר התת־קרקעי לחדרים. מכונה פשוטה גלגלה גושי חומר לגלילים, ואלה נקטמו כשהגיעו לאורך של כחצי מטר. היקפו של הגליל הדחוס היה לא יותר מ־20 סנטימטרים. פועל חסון הניף את הגלילים והניחם על ספסל לפני הקדר, שישב מאחורי האובניים.
"אנחנו כאן אלף שנה", אמר אבו מחמוד, אב המשפחה, שעמד ברגליים יחפות ובמכנסיים קצרים על קרקע הבוץ הלחה. שאלתי לשם המשפחה. "ג'וחא", הוא ענה בגאווה. חמישה בתי יוצר תת־קרקעיים יש בעזה. רובם של משפחת ג'וחא. בשנות העשרים היו 69 מפעלים כאלו. לפני 20 שנה היו יותר מ־20. במסנע הזה עובד אבו מחמוד עם אחיו וכמה מעשרת ילדיו. טאלב, הנהג, התעניין אם השטח שייך למשפחה. אבו מחמוד הביט בו במבט רחב של בעל קרקעות והבטיח לו כי כל השטח של בית היוצר, כמעט 200 מטרים רבועים הדחוקים בין הבתים הלא מטויחים, שייך למשפחה.
ממעבה האדמה עלינו במסדרון המנהרה החוּצה, אל השמש והיום הכחול. סמוך לקיר חיצוני, תחת סככה, נערמו כלים לייבוש. הכלים מתייבשים בצל מיד לאחר ייצורם, ואחרי יום מועברים למחסן גדול וקריר כדי שהחומר יאבד מימיו בהדרגה. את העיטורים והידיות מוסיפים לאחר כמה ימים, כשהכלים נעשים "קשים כעור".
כמה מטרים מפתחו של בית היוצר ניצב תנור החומר עצום המידות. "שם אנחנו מניחים את הכלים", הסביר אבו מחמוד, "400 כלים בכל פעם, ומלבים את האש בעצים – יומיים ל־150 מעלות צלזיוס, אחר כך ל־300 מעלות ובסוף השבוע ל־900 מעלות. לאחר מכן אנחנו ממוטטים את קיר הבוץ שנאפה בחום ומוציאים את הכלים". לפי המנהג המקומי, מתחתנים בני ובנות משפחות הקדרים בינם לבין עצמם, כדי שסוד התעשייה לא ידלוף החוצה. קדר עובד כשוליה שש עד עשר שנים לפני שיתיישב ליד גלגל האובניים.

התבשיל של היושב ראש
"כשאני רוצה לאכול סלט, אני אוכל רק מהקערות האלה", אמר טאלב. "את זה לימד אותי אבא שלי. לא בפלסטיק, לא בחרסינה, לא בעץ ולא בברזל".
"טעם האדמה", אמרתי.
"אל־ארד", הוא אמר וחייך.
"וקדֵרות לבישול?", שאלתי את אבו מחמוד.
"בוא", הוא אמר והוביל אותי בחזרה אל הרחוב הראשי, למגרש החנות. הוא ניגש לערמה של מה שנראה לי בהתחלה כעציצים גבוהים. חרס שחור, אולי מחומר מעט שונה, ואולי, כפי שנהוג בעזה, הוסיפו לו מעט שמן אדמה, שמשחיר את הכלי בשרפה.
"זה גידְרֶה", אמר אבו מחמוד. האם התחלפה ה־ק' העברית ב־ג' הערבית? יתרונו של הנוסע למרחקים קצרים. "זה סיר בישול. מכניסים פנימה אורז, בשר כבש וירקות, מניחים בתנור למשך שעה וחצי וזה נפלא".
טאלב הניח קדרה על האדמה והקיש בידו על הדפנות. "ככה מוציאים את האוכל. במכות קטנות שוברים את הגידרה במותניים הגבוהים, ודופנות החרס נפתחות כמו פרח".
"זה מספיק לעשרה אנשים", אמר אבו מחמוד. "היושב ראש מזמין כזאת מחבר שלי, שהוא הטבח".
"כל יום?", שאלתי.
"רק כשיש חפלה", חייך אבו מחמוד.
"וכמה עולה הגידרה?"
"שמונה שקלים חדשים ריק, ומיליון ומאה אלף לירות כשזה מלא".
בעזה מדברים עדיין בלירות. הרגשה של עושר כביכול, במקום שבו רק סכומים דמיוניים יכולים להוציא אדם מתחת לאדמה, לרחף למחוזות חלום.

דיפלומטיה פלסטינית בבית הכנסת
הרחוב המוליך לים לא המה מתנועה. עיר איטית עזה, מקום של הולכי רגל, של סמטאות. בכיכר החייל האלמוני נמצא בניין הפרלמנט, במקום שבו היה הממשל הישראלי בעזה. עכשיו, הבניין והכיכר הירוקה מדשא והצבעונית מפרחים נראים טוב יותר. מול הפרלמנט, משני צידיו של שלט חוצות ענק, מביט ערפאת על רקע הר הבית וחומותיה המזרחיות של ירושלים, שעליהן פרוש הדגל הפלסטיני. "לעולם לא יתגשם חלומי בלעדייך ירושלים", נאמר בשלט. אם אשכחך ירושלים.
ביקשתי מטאלב לנסוע למקום שבו ישב גדוד ההיאחזויות של הנח"ל. זכרתי גפנים שרועות ואת פסיפס בית הכנסת העתיק של עזה, שנב

אין כאן שטח מבוזבז. צמוד לקצה השכונות הדרומיות, על מצוק החוף ממש, גני ירק קטנים. מעבר לכביש, בתי הקזינו והמסעדות. והבנייה בעיצומה | צילום : משה שי

נה בתקופה הביזנטית. אלא שהעולם השתנה. האם באמת השתנה? כשבית הכנסת נבנה, היתה עזה עיר־מדינה בעולם של ערי־מדינה, וארץ שאיגדה ערי־מדינה היתה אימפריה. היום עזה היא בעיקר הבירה של עצמה, למרות הנשיא היושב בה.
בית הכנסת של עזה היה מהגדולים ביותר באיזור ארץ ישראל והשתרע על 800 מטרים רבועים. את הפסיפס תרמו מנחם ויהושע בני איסי, סוחרי עצים, בשנת 508 לספירה. בפסיפס נראים דוד המנגן בדמות אורפיאוס, לבוש כקיסר ביזנטי, וחיות יער המאזינות לנגינת הנבל המלכותי.
בין כיכר פלסטין לבין כביש החוף נמצא קו הרחובות הנאים של עזה. פה, על רכס הכורכר, בנו הפלסטינאים את מעון האירוח הרשמי. פעם, רק לחיילים היה מותר לשוטט בחווילה הישנה ולהיחבא בכרמים, מביטים אל השלד של אוניית המלט הטבועה, שהבטון שלה, כל 4,000 הטונות, התמצק לגוש, ועליו נבנה שובר הגלים של הנמל. עכשיו יושבים מול הים, על פסיפס בית הכנסת והכרמים, דיפלומטים ופלסטינאים רמי דרג.

גויי הים והסוס הערבי
אל עזה העיר היתה צמודה ממערב, על החוף, עזה מיומס – הימית. הגיאוגרף וההיסטוריון היווני סטרבון, שחי במאה הראשונה לפני הספירה, מספר על נמל עזה. גם האסטרונום והגיאוגרף המצרי תלמי, שחי במאה השנייה לספירה, כתב עליו. במאה הרביעית הפריד קונסטנטינוס הגדול בין עזה לנמל, והפך את מיומס למקום מושבו של אפיסקופוס (בישוף) נוצרי, כמשקל נגד לעיר היוונית.
עזה מיומס נהרסה כנראה על ידי הפרסים הססאנים, שפשטו עליה במלחמתם נגד הביזנטים וכיבוש ארץ ישראל בין 614 ל־628. פעמיים בתוך אלף שנים נהרסה העיר. פעם על ידי אלכסנדר מוקדון, שנלחם בפרסים, ופעם על ידי צאצאי הפרסים, שנלחמו בצאצאים הביזנטים של היוונים. שום דבר לא משתנה בחלק הזה של העולם. המלחמה, עם הפסקות קצרות למנוחה, הזיכרון הקצר ושוב ההשמדה ההדדית. ומאז שחרב איזור הנמל, עוגנות האוניות בים וסירות מובילות את הסחורות מהחוף ואליו.
אל הנמל אי־אפשר היה להיכנס. מצפון נראו הארובות של תחנת הכוח באשקלון. החוף הפלישתי. סרני פלישתים ישבו באשדוד, באשקלון, בעזה. הפלישתים, גוי מגויי הים, הגיעו לאיזור לפני כ־3,100 שנים והתיישבו על חופי החול מאשדוד ועד לגבול מצרים בקסרווית, שאינה רחוקה מתעלת סואץ. היהודים שברו אותם בהדרגה, ואת החלל שנפער מילאו הנבטים – שחיפשו מוצא ימי אל התרבויות העשירות של הים התיכון, שווקים ואופקים חדשים.
בעזה לא היה אף פעם נמל טבעי של ממש, אבל היא היתה עיר הנמל הנבטית. היא היתה כזאת כבר לפני 2,300 שנים, כשאלכסנדר מוקדון התחיל את המסע הנפלא שלו לכיבוש אסיה. בדרך הוא שבר את הפיניקים בצור. היה לו חשבון איתם מכיוון ששימשו אנשי ים של הפרסים, אשר נגדם הוא נלחם על דרכי המסחר הימיות. אבל גם עזה הנבטית עמדה בדרכו. שלושה שבועות וחצי הוא צר על עזה ואז כבש אותה, לוקח את מה שהערבים ניסו למנוע ממנו – את הסוסים הערביים, והמשיך איתם למרכז אסיה.

משפחת אבו חצירה וענייני מוסר
בשוק הדייגים שמצטופף תחת סככה היו ברבוניות, לוקוסים בגדלים שונים, מוסר, ברקודה, מליטות (זאבי ים), בורי, סרגוס, גומבר, דיונונים הנקראים בחוף הארץ־ישראלי סָבִּידָה. ילד נשא על גבו דג טונה עצום, שנפרק מעגלה רתומה לחמור. מחוץ לבניין השוק אפשר היה לראות את הים ואת חסקות הדייגים. הים הוא מקור פרנסה. הדייגים עובדים ביום ובלילה, מטילים חכות, פורשים רשתות, מעלים מכמורת.
מסביב לערמת שרימפס חומים־אפורים, שהדייגים מכנים גאמברי, הצטופפו סוחרי החנויות. הגאמברי, חיים עדיין ורטובים מים, רחשו, מדלגים בעשר רגליהם מתוך קערת המאזניים הישנים. מאחת העגלות נפרק גיטרן – סוג של דג סחוס ממשפחת חתולי הים. כריש חול באורך של מטר וחצי הונח על רצפת הבטון, ראשו נכרת במכות סכין, בטנו נפערת ומנוקה מהקרביים, הדם האדום־שחור מכתים את הר

הדייגים עובדים ביום ובלילה, אבל מתפרנסים בקושי. בעזה מדברים עדיין בלירות. סכומים דמיוניים יוצרים הרגשה של עושר | צילום : משה שי

צפה ונשטף בזרם מים.
"כמה עולה קילו לוקוס?", שאלתי את אחד הסוחרים.
"68 שקל".
לא זול. "והמוּסר?"
"28".
מוסר, גם אם הוא דג, לא היה אף פעם יקר במקומותינו.
"לאן הדגים?"
"לזיקו. מכיר את זיקו?"
אני מכיר את מחסן הדגים של זיקו, מאחורי מגרש בלומפילד ביפו. שאלתי את הסוחר אם הוא מכיר דייגים מיפו. גילינו שיש לנו מכרים משותפים. "תמסור דרישת שלום מאבו חצירה", אמר לפני שנפרדנו.
"הוא יהודי", התערב בשיחה סוחר אחר. "הוא מהצד של אבו חצירה. זה מהקבר בדמנהור, מההילולה בנתיבות".
אחד מבני משפחת אבו חצירה התיישב בעזה במאה הקודמת. גם החכם אבו חצירה לא הגיע לארץ הקודש. הוא נקבר באיזור הדלתא במצרים לפני יותר מ־150 שנה. אבו חצירה היא אחת המשפחות הגדולות של עזה.
ירדתי אל החוף. אנשים יצאו בסירות לסיבוב בין הגלים. הים הוא לא רק מקור פרנסה, הוא המרחב הנפשי של האנשים בעזה. כמו בהונג קונג או בסינגפור. על החוף, זוגות לבושים היטב. איש גוף שרירי התאמן על החול ונכנס לשחייה. ילדים פרשו רשת והתירו אותה מקפליה. ליד שובר הגלים רחצו סוסים, בעליהם שוחים איתם.
החוף נמשך דרומה. על הכביש שמעל לחוף, בגובה של לא יותר מ־15 מטרים, סככות הירקות והפירות. פלפלים אדומים חריפים, סלסלות תאנים, עגבניות. חשבתי על המאכל הנפלא שאפשר להכין מהתאנים ומהפלפלים האדומים בגידרה. צמוד לקצה השכונות הדרומיות, על מצוק החוף ממש, גני הירק הקטנים. אין כאן שטח מבוזבז. מעבר לכביש – בתי הקזינו והמסעדות. ממערב למסעדות, מובילות מדרגות אל החול. הריח נורא. הים חום בפס של 100 מטרים מקו המים. מדרום, צינור ענק, מזרקה מפוארת, מטיח את הביוב של עזה לתוך רוח הים. הריח העגום נישא עם הרוח, הזרם הדרומי נושא את המסה העכורה צפונה לאורך החוף. יפה בעזה.
נסענו דרך רחוב עומר אל־מוחתאר, חולפים על פני השוק. עזה ביום שמש יפה היא עיר נעימה שאנשים הולכים בה בשלווה. טאלב אמר כי השקט הוא חבית נפץ כבושה, שתתפרץ. צפיפות הדיור, האבטלה הגואה. עזה היא מקום שאנשים בו רוצים רק לחיות. לא יותר.
"זה הבית של אבו מאזן", הצביע טאלב על חווילת אבן. "שישה מיליון דולר עלה לבנות אותה". "זה לא נראה מקום שאפשר לשים בו שישה מיליון דולר", אמר הצלם משה שי, שישב לידו. "לא ראית מבפנים", ענה טאלב. "ומאיפה הכסף, מאיפה?"
הגידרה עבור הראיס, התרומות עבור סגנו, הבתים היפים, רבי הקומות, שורת המלונות והקזינו. ומצוקת הדיור, העדר הפרנסה. חומרים שמהם פורצות מהפכות.

שמשון הגיבור והשייח המרחף
עורפה של עזה, חמש דקות מהמרכז, הוא גבעה קטנה, 30 מטרים גובהה. רכס עלי מונטאר. אחד הקרבות הקשים ונוטפי הדם של מלחמת העולם הראשונה נערך כאן. אלפי פרשים אוסטרלים וניו־זילנדים מגיסותיו של אלנבי הסתערו במעלה הגבעה, שהיתה קו ההגנה התורכי, ונקצרו באש המקלעים. החילות שבאו ממצרים תקפו במרץ ובאפריל 1917, אך לא הצליחו להכריע את התורכים, אשר נסוגו רק מאוחר יותר באותה שנה, אחרי שהבריטים הבקיעו דרך באר־שבע.
כאן נמצא קברו של השייח מון, נצר למשפחת חוסייני הירושלמית, שנשמתו עפה לשמים. בערבית, "טאר" הוא הפועל לעוף, ומכאן השתנה השם למונטאר – הצופה. במאה ה־19 הפך קבר השייח שעל הגבעה למקום עלייה לרגל. אנשים אוהבים מרחפים. לכאן, לפי המסורת, העלה שמשון את שערי עזה הפלישתית – "…ויקם בחצי הלילה ויאחוז בדלתות שער העיר ובשתי המזוזות ויסיעם עם הבריח וישם על כתפיו ויעלם אל ראש ההר אשר על פני חברון"
(שופטים ט"ז, ג').
במקום הזה היה בית הקברות היהודי של עזה. ב־1799 נמלטו יהודי עזה לחברון והמצבות נעלמו. היום נמצא בו רק בית קברות מוסלמי קטן, שרובו נעלם מתחת לבריכת המים הגדולה אשר הקים הממשל הישראלי ב־1973. בבית הקברות קבורים אנשי "פתח" וארגונים פלסטיניים אחרים, שנהרגו בהיתקלויות עם הצבא הישראלי בשנות השבעים.
עץ פיקוס עתיק ומדובלל מביט אל עזה הלכודה בין רכס עלי מונטאר לים. הכל צפוף. מבנה הטלוויזיה הפלסטינית על הרכס, ולידו מבנה המשמר הנשיאותי של ערפאת. עזה מגיעה מזרחה, למחסום ארז, בתוך פחות מקילומטר. מעבר לו, השדות הפתוחים של כיסופים ונחל עוז. כיסופים. עזה יושבת על הנפש, מהודקת כמו סיר גדול.