אני נוסע לי במכונית בתל אביב
ומה קורה לי ליד הרמזור האדום
פנטסטי
האיש במכונית הסמוכה זיהה אותי זיהה אותי
מהופעתי היחידה
בטלוויזיה היחידה במדינה
בעיר היחידה
שיש פחות או יותר לאן לנסוע בה
בארץ הזאת האיש זיהה אותי ונפנף לי בידו (מחזור "נסיעה בעיר" בתוך "אבידניום" של דוד אבידן, כתר, 1987) המשורר דוד אבידן מת בתל אביב כמו כלב, אבל השיר שלעיל מספר את הסיפור של החיים בעיר הזאת. העיר היחידה שיש בה פחות או יותר לאן לנסוע, עיר שאת  | תצוגת אופנה. בתל אביב כל הלך הוא מיצג, בכל פגישה מקרית פורח איזה אירוע | צילום: טל גליק |
קצב החיים בה מכתיבה הטלוויזיה ושאפשר למות בה כמו כלב – בסך הכל בכל עיר גדולה אפשר למות ככה – אבל בחיים, בחיים תמיד יהיה מישהו שינפנף לך לשלום ברמזור בחוסר הפורמליות של עיר שוויתרה על גינוני הכבוד כדי ליהנות מהחיים.
כי כשבאים להבין איך קרה שתל אביב, דווקא תל אביב, הפכה לעיר המסמלת את החופש, את הבליינות ואת החירות המינית, מתברר מהר מאוד שהדברים הטובים קרו לה בגלל הדברים הרעים דווקא. מכיוון שהיא עיר בלי קונספציה, שהיא מכוערת כל כך ולכן לא נותר לה אלא לפתח אישיות. מכיוון שהיא עיר בלי היסטוריה, ששוכחת גם את המעט שיש לה ובגלל זה חייבת להמציא את עצמה מחדש. מכיוון שמזג האוויר בה ברוב חודשי השנה חם ולח כל כך שהוא מאלץ את תושביה לצאת החוצה בעיקר בלילות, לאוויר מחניק ומהביל שפשוט מזמין איזה סוג של הפקרות. ניצני הנורמליות בשנות השמונים, לפני סקאדים ולפני פיגועים, הביאו למסקנה שהגיע הזמן שתהיה פה הכלאה בין ניו יורק לסן פרנסיסקו |
בזכות הססמה
בתודעתה העכשווית תל אביב היא עיר ללא הפסקה בזכות ססמה שטבע איזה פרסומאי בשירותו של ראש העיר וכמה עיתונאי מקומונים אימצו אותה. השנים היו שנות השמונים, לפני סקאדים ולפני פיגועים, וטבעי היה שניצני הנורמליות יעוררו מישהו לחשוב שהגיע הזמן שגם פה תהיה איזושהי הכלאה בין ניו יורק לסן פרנסיסקו. אבל כרטיסי טיסה הם עניין יקר, והוגי האורבניות החדשה היו בסך הכל מושכי עט בשפה העברית שהביקוש להם באולפנים ההוליוודיים לא ממש הרקיע שחקים. היה אפוא פשוט הרבה יותר להכריז על תל אביב כעל הכרך הגדול מלהגיע לכרך גדול באמת.
וככה, חמש דקות אחרי שהאמן הרב תחומי בועז תורג'מן הגיח כדמות אנרכיסטית ואפלולית מתוך הלילה התל אביבי והיה למעצב סגנון, הוא כבר הפך למיתולוגי, כולל סרט קולנוע עליו ("עורבים" של איילת מנחמי). ועשר דקות אחרי שהחנות פלסטיק פלוס נפתחה בשינקין, עם מנורות צבעוניות ופריטי עיצוב שגם צעירים יכלו להרשות לעצמם וגם מבוגרים יכלו להרגיש בעזרתם צעירים, הפכו גם הרחוב וגם החנות למיתולוגיים, ואפילו כבר נכתב השיר "גרה בשינקין", על ידי יאיר לפיד, שגם לו אוטוטו אפשר יהיה לקרוא מיתולוגי. העיתונאי גל אוחובסקי כתב ב"העיר" בעילום שם את "הרפתקאות משה בעיר הגדולה", מדור שתיאר את חיי הלילה התל אביביים מהפרספקטיבה החדשנית דאז של הומו המקיים זוגיות הומוסקסואלית כמעט בורגנית, והשותפים לבועה שניכסו לעצמם את התל אביביות, כלומר עיתונאים, אנשי טלוויזיה ושחקנים, האמינו שהעיר שלהם אוניברסלית וחופשית ושיש בה אפילו הרפתקאות.
בשירותים של כל מיני מועדונים וברים התחילו לקרות דברים שעניינו בערך פרומיל מאוכלוסיית העיר, אבל מלאכת השיווק כבר הצליחה: מעיר נטולת ייחוד הפכה תל אביב למחוז חפצם של חולמים בפרובינציה. היא היתה לעיר הגדולה, לדבר האמיתי.  | זוג בדירה שכורה. אי אפשר לחיות בתל אביב. אי אפשר לחנות בה. אי אפשר לגדל בה ילדים. אבל על כל מי שעוזב אותה לטובת איכות חיים בפרברים, יש מהגר חדש | צילום: אלי אטיאס |
בזכות התמונה הזוהרת
על פי השנתון הסטטיסטי, מכל קבוצות האוכלוסייה קבוצת הגיל של בני 25־29 היא קבוצת הגיל הגדולה ביותר בתל אביב. גם לקבוצות הגיל 20־24 ו־30־34 יש נוכחות ניכרת. אחר כך המספרים יורדים ירידה דרמטית.
אי אפשר לחיות בתל אביב. אי אפשר לחנות בה. אי אפשר לגדל בה ילדים. לכן כשאנשים מגיעים לשלב שבו הם מנסים לדחוף עגלה בין פחי הזבל הירוקים  | מפגש דורות אקראי. על פי השנתון הסטטיסטי, קבוצת הגיל של בני 25-29 היא קבוצת הגיל הגדולה ביותר בתל אביב. גם לקבוצות הגיל 20-24 ו-30-34 יש נוכחות ניכרת, אחר כך המספרים יורדים דרמטית | צילום: טל גליק |
המפלצתיים והמכוניות שחונות על המדרכה או למצוא גינה בלי גללים של כלב, מהר מאוד הם ממירים את העיר בפרבר שאולי לא נושא על דגלו חופש מיני וחירות אישית, אבל מציע את הדברים האלה באנונימיות של יחידות מגורים דומות זו לזו, ואפשר ללכת בו בלי להסתכל למטה על המדרכה וליהנות מאיכות חיים.
אבל על כל עוזב יש מהגר חדש שבא לתל אביב ומחפש את התמונה הזוהרת שהבטיחו בטלוויזיה. והמבטיחים נשארים שבויים באמונתם בגולם שיצרו. כך נוצרה קואליציה שמעצימה את הדימוי של העיר מיום ליום. פסטיבל הגאווה והאהבה, ופסטיבלים של אוכל ומוזיקה. כל הלך הוא מיצג, בכל פגישה מקרית פורח איזה אירוע. בשנות השמונים עוד אפשר היה לרדת לרחוב בטריינינג; היום הולכים למכון כושר בבגדי מעצבים.
כדי לא להשתעמם מנסים לייצר דברים חדשים. מכיוון שלהמצאת שינקין כבר מלאו כעשרים שנה, אפשר למנות בערך עשרים שנים של נסיונות להמציא שינקין חדש – בפלורנטין (סדרת טלוויזיה היתה, שכונה פחות), ובהצלחה עוד פחותה מזאת בביצרון ובשכונת שפירא. במקביל מלבלבים אזורים לא צפויים כמו רחוב אבן גבירול הוותיק, רחוב בזל הסתמי או הנמל הנשכח. העובדה שאפשר בטיול של חצי יום להגיע לכל פינה, וגם להספיק איזה כוס קפה, גם היא עוזרת.
בתור העיר החשובה ביותר במדינה בעיני עצמה, תל אביב כמעט לא מתעסקת בדברים החשובים. המקומונים, שעד לפני עשר שנים בערך ניסו עוד לעצב סדר יום עירוני, ויתרו כמעט לגמרי על עמודי החדשות. חדשות בתל אביב הן מסעדה שנפתחת, כוכבנית שעוברת לגור במושב או כוכב טלוויזיה שהתקוטט עם מעצב בגדים. אלה לא חדשות, אלא רכילות, וזה כבר לא אסקפיזם, אלא טבע שני.
בעצם, תרומתה המשמעותית ביותר בתחום הפוליטי היא ההתעלמות הכמעט מופגנת שלה ממנו. כשכבר עושים פוליטיקה בתל אביב, זו פוליטיקה של שוליים. השחקן שמואל וילוז'ני נבחר בעשור שעבר למועצת העיר תל אביב בזכות קמפיין הזוי על שבילי אופניים. בסופו של אותו עשור עשתה קהילת הגייז בית ספר לקצין הצבא ומנהל גימנסיה הרצליה רון חולדאי – היום ראש העירייה – שהפטיר אמירה הומופובית ונאלץ להתנצל עליה אחר כך מול מצלמות הטלוויזיה. בתור העיר החשובה ביותר במדינה בעיני עצמה, תל אביב לא מתעסקת בדברים החשובים. כשכבר עושים בה פוליטיקה זו פוליטיקה של שוליים |
בזכות ירושלים
לתל אביבים נדמה שתל אביב כזאת חופשית משום שהם כאלה אינדיבידואליסטים. אבל האמת היא שתל אביב היא תל אביב קודם כל משום שירושלים היא ירושלים. קצת מרגיז אולי להגיד את זה, אבל תל אביב, למרות כל מה שנאמר כאן, היא לא המצאה של מקומונים, תסריטאי טלוויזיה רעבים או עכברי פרובינציה שחיפשו משהו אחר. היא בעיקר התבנית הבלתי נמנעת שהיתה חייבת להתכונן אל מול ירושלים – העיר שהיתה כאן אלפי שנים לפניה ותפסה את נישת המכובדוּת, הקדוּשה, החשיבות, הממלכתיות והלאומיות בשלמות שכזאת, שלא הותירה מקום לשום עיר אחרת.
בכל מדינה יש עיר שממלאת את הצורך בחיי יום־יום תוססים. במדינה שיש בה את ירושלים הצורך הזה היה חיוני במיוחד והיה חייב לבוא לידי ביטוי במקום אחר.
לכן, בניגוד למה שנדמה לפעמים, תל אביב כוונה להיות מה שהיא כמעט מרגע שנוצקו יסודותיה בחולות. ההנגדה בין האבטובוסים הסואנים לשכונות הירושלמיות המחניקות מופיעה כבר ב"תמול שלשום" של עגנון, וגם ההנגדה בין הפריצות לקודש מצויה שם. דיזנגוף היה למעוז בוהמה הרבה לפני ששינקין הפך כל אחד לבוהמיין, ומשוררים השתכרו ברחובותיה הרבה לפני שנפתחו בה בתי ספר לברמנים.
לפעמים איזה סקאד או פצצה מאיימים למוטט את תל אביב, לבגר אותה באחת ולכפות עליה את המציאות הישראלית. אבל בכל פעם שזה קורה גם ירושלים עוברת איזו הקצנה שמאלצת את תל אביב להיזכר בתפקיד שנועד לה במחזה הטרגי־קומי של הישראליות. כי כל עוד ירושלים היא ירושלים, תל אביב תישאר תל אביב.
|
