עין גדי: טיול בנווה מדבר

בקעת ים המלח ובקעת יריחו מופרדות מיישובי ההר על ידי הקירות התלולים של מצוק ההעתקים, וכל דרך המחברת את ההר עם הבקעה חייבת להתגבר על מכשול זה. בעבר, כאשר התנועה התנהלה בעיקר על גב בהמות או ברגל, מספיק היה לסלול שביל תלול (נקב) המתפתל ועולה אל ראש המצוק. מעלה הציץ, המחבר את נווה עין גדי עם הרמה שמעליו, מוזכר כבר בתנ"ך כנתיב של חיילות הנעים בין מואב ואדום לירושלים. גם מעלה האיסיים בנחל ערוגות הוא נתיב קדום, וכמוהו מעלה נמר שבנחל צאלים. מעלות אלו שימשו כנראה גם את הרועים, שהיו יורדים עם צאנם מהמדבר אל המעיינות בבקעה. כיום מחברים שני כבישים את הבקעה וההר, ושניהם עוברים בשולי המדבר: כביש ירושלים-יריחו בצפון וכביש באר שבע-ערד-שפך זוהר בדרום. מדרום לכביש זה עברה בימי קדם דרך אדום הנזכרת במקרא, שקישרה בין הר חברון לבין מואב ואדום.

מטפסים בין המצוקים של נחל דוד

סלע צבעוני, שומרוני טוב ומגילות גנוזות
האוטובוס שלנו יצא מחוץ לירושלים דרך מנהרות הר הצופים ושם התחבר לכביש מספר 1 בירידה לכיוון ים המלח. הדרך מוכרת לנו מסיורים קודמים, לכן אפשר לשם לב ליותר פרטים, כמו למשל לצבעי הסלעים – תערובת מדהימה שנוצרה כתוצאה מחשיפה לחום רב בתקופות קדומות מאוד. הדרך עוברת ליד אכסניית השומרוני הטוב, על שם אחד מסיפורי הברית החדשה על נדיב שומרוני קדום שעסק בעזרה ללא בקשת תמורה. הדרך עוברת על גבול נחלתם של שבט יהודה ושבט בנימין: "וַיְהִי לָהֶם הַגְּבוּל לִפְאַת צָפוֹנָה, מִן-הַיַּרְדֵּן; וְעָלָה הַגְּבוּל אֶל-כֶּתֶף יְרִיחוֹ מִצָּפוֹן, וְעָלָה בָהָר יָמָּה…. וְיָרַד גֵּי הִנֹּם אֶל-כֶּתֶף הַיְבוּסִי, נֶגְבָּה, וְיָרַד, עֵין רֹגֵל. וְתָאַר מִצָּפוֹן, וְיָצָא עֵין שֶׁמֶשׁ, וְיָצָא אֶל-גְּלִילוֹת, אֲשֶׁר-נֹכַח מַעֲלֵה אֲדֻמִּים" (יהושע י"ח,י"ב, כ').

מגילות ים המלח, המכונות גם מגילות מדבר יהודה, המגילות הגנוזות ומגילות קומראן, התגלו במערות קומראן שבמדבר יהודה ובאתרים נוספים באזור בחפירות שנערכו במקום בין השנים 1947 – 1956. גילוי המגילות נחשב לאחד הממצאים הארכיאולוגיים החשובים ביותר. למגילות חשיבות היסטורית ודתית רבה, מאחר שתקופת כתיבתן משוערת למאה השנייה והראשונה לפני הספירה ולפיכך, מלבד קטע בודד של ברכת כוהנים מכסף, הן המקור המקראי העברי הקדום ביותר שנמצא. למרות שחלקים מן הכתוב במגילות ניזוקו ואין אפשרות לשחזרם, רובן נשמרו היטב בשל האקלים היבש השורר באזור ים המלח. רוב המגילות כתובות בעברית, ומיעוטן בארמית וביוונית. בין היתר שופכות המגילות אור על חייהם של אנשי כת היחד או כת מדבר יהודה, אחת הכתות היהודיות בתקופת בית שני. רוב החוקרים מצביעים עליהם כאיסיים המוזכרים בכתבי יוסף בן מתתיהו, אך חלקם נוטים לזהות בהם את הכוהנים בני צדוק. כיום מוצגות חלק מהמגילות בהיכל הספר שבמוזיאון ישראל.

עין גדי: מעיין, שמורה ועיר עתיקה
עין גדי הוא שמם של מעיין, שמורת טבע ועיר עתיקה השוכנים לחופו המערבי של ים המלח, בתחומי מדבר יהודה, על כביש 90, כקילומטר אחד צפונית לקיבוץ עין גדי. השם עין גדי נזכר בתנ"ך, ומקורו כנראה בעיזים וביעלים שרעו בסביבתה עם גדייהן. במצודות עין גדי הסתתר דוד כאשר ברח משאול (שמואל א', כ"ג 29; כ"ד 24). בישוב מוזכר גם במקומות אחרים במקרא: בספר יחזקאל (יחזקאל מז 10), במגילת שיר השירים (שיר השירים א, 14) ובספר דברי הימים (דברי הימים א' כ, 2) שם היא מוזכרת גם בשם "חַצְצוֹן תָּמָר".

בשנת 1949 גבולות המדינה התגבשו בצורה כמעט סופית, למעט המבצע האחרון, מבצע עובדה, שהוביל כוחות לכיוון אום רשרש. היה זה אחד הלוחמים, הארכיאולוג שמריה גוטמן, שדחף את הנהגת המדינה להקצות כוח שנחת עם ספינות ממפעלי ים המלח וכבש את איזור עין גדי ללא כל ירייה. בכך סומן הגבול עם מצדה ועין גדי בתחום מדינת ישראל.

לאורך ההיסטוריה היה ישוב חקלאי בעין גדי, שניצל את מי המעיינות. התושבים הקדמונים בנו בריכות אגירה לאורך כל רמת ישי והר עין גדי, הברכות התמלאו מים מהמעיינות במשך הלילה ובבוקר החקלאים "פתחו את השיבר" ומים זרמו באמות מים לחלקות החקלאיות לאורך מדרגות (טרסות).

מוליך מים מלאכותי מערוגות לעין גדי

בעין גדי נובעים ארבעה מעינות: ערוגות, דוד, שולמית ועין גדי. בין אתרי השמורה אפשר לציין את מפל דוד (שולמית), שגובהו כ-36 מטר והוא המפל הזורם הגבוה ביותר בישראל מחוץ לרמת הגולן; מערת דודים, בראש מפל דוד הגדול, שהיא מלאה במים ובשרכים, וניתן לרדת אליה בשביל תלול בעזרת יתדות; מעיין עין גדי, המעיין הגדול בשמורה, שרוב מימיו נשאבים למפעל מים מינרלים, אך מה שנשאר יוצר בריכה קטנה ומוצלת; הקניון היבש, קניון צר באורך כ-300 מטר בחלק העליון של נחל דוד שגביו מתמלאים בחורף מים. הקניון מסתיים במפל יבש, מפל החלון, שממנו יש תצפית לחלקים התחתונים של הנחל.

בשמורת עין גדי חיים מינים רבים של ציפורים, ובהן בולטת הטריסטרמית, שקול שירתה הרם מהדהד ברחבי השמורה. מעל מצוקי השמורה מרחפים עורבים קצרי זנב המשמיעים קריאות רמות אופייניות. תושב קבע נוסף הוא שחור זנב, ציפור קטנה הניכרת בתנועות אופייניות של פרישת זנבה השחור. צוקי מדבר יהודה ושמורת עין גדי הם אתרי קינון חשובים למיני עופות דורסים כנשר מקראי, רחם, עיט נצי, בז מדברי ולילית מדבר, הניזונה בעיקר ממכרסמים קטנים ומחרקים.

בין היונקים בשמורה ניתן להזכיר את היעלים החיים בעדרים ומצטיינים בכושר טיפוס מעולה על המצוקים. גם שפני הסלע מטפסים בקלילות בין הסלעים והמצוקים. בין הטורפים החיים בשמורה אפשר למצוא צבועים, זאבים ושני מיני שועלים – שועל מצוי ושועל צוקים. גם עולם הזוחלים עשיר ומגוון: נחשים ארסיים – צפעון שחור (צפע עין גדי) ואפעה), ומין שאינו ארסי – זעמן דק. בעין גדי חיים כמה מיני לטאות וחרדונים, ביניהם חרדון מדבר וחרדון סיני. מבין החרקים בולטת נמלה אורגת, ששכיחה במיוחד בנחל ערוגות, שם היא בונה קנים אופייניים מתחת לסלעים.

רצפת פסיפס מבית הכנסת בעין גדי, שהתקיים במשך 400 שנה

בית כנסת במדבר
מבית ספר שדה עין גדי, שהוקם בשנת 1960 והיה הראשון מסוגו בארץ, הלכנו במסלול מרמת ישי לנחל דוד בחלקו העליון אל מפל הבריכה. מכאן טיפסנו דרומה, לכיוון שרידיו של מקדש מהתקופה הכלקוליתית בארץ ישראל, בשנים 3,150-4,000 לפני הספירה. האתר התגלה בשנת 1956 על ידי הארכיאולוג יוחנן אהרוני ברמה מעל קיבוץ עין גדי, בין הנביעה הראשית של מעיין עין גדי לנחל דוד. משערים כי היה מקדש מרכזי, וכיוון שלידו לא התגלו שרידים של ישוב, מניחים שהוא שימש לפולחן לאנשים שבאו מרחוק. המקדש מורכב מארבעה מבנים, אחד מלבני ורחב והשאר מבנים מרובעים קטנים, כולם מצויים בתוך חצר. הפולחן במקום היה קשור במים: המקדש ניצב בין שני מעיינות והמתקן הפולחני במרכזו היה אגן עגול ששימש לאגירת נוזלים, וכן נמצא במקום מרזב להוצאת המים.

בשנת 1965 נחשפו שרידים עתיקים בשעת חריש בשדה, והחפירות הארכיאולוגיות, שבוצעו בשנים 1970- 1972, חשפו בית כנסת שהתקיים במשך כ-400 שנה, החל מהמאה ה-3 לספירה. בקיר המזרחי של בית הכנסת חקוק מושב לראש הקהל, המכונה במקורות "קתדרא דמשה". במאה ה-6 הבניין הורחב, נוספו פתחים וחדרים נוספים, ובצמוד לקיר הדרומי הוקמו ספסלים. התגלה מתקן דמוי במה, מעברו מדרגה, אולי דוכן להנחת ספר תורה. בשריפה שהחריבה את בית הכנסת חרבו גם בתי מגורים שנמצאו לידו. מהתקופה העתיקה יותר של בית הכנסת השתמרה רצפת פסיפס ובה צלב קרס – סמל שנמצא גם בבתי הכנסת בקצרין, בגמלא ובמקומות נוספים. פסיפס מאוחר יותר כלל כתובות בשפה הארמית, המוצגות כיום במוזיאון רוקפלר. בין השאר, ישנה כתובת ארוכה המתייחסת לכללי התנהגות בקהילת עין גדי, כולל אזהרה כנגד גילוי סודה של הקריה – הכנת שמן אפרסמון, שעליו התבססה כלכלת המקום.

ליד תל גורן, למרגלות השביל העולה למעיין עין גדי, ניצבת מצבה הפותחת בציווי: "עובר אורח דום!". המצבה מנציחה אסון שהתרחש במקום בפסח של שנת 1942, במהלך מסע תנועת נוער השומר הצעיר למצדה ועין-גדי התפוצץ רימון יד, וכיוון שבימים ההם לא היתה דרך ליצור קשר על מנת להזעיק עזרה, הפינוי ארך כיממה, שבמהלכה כמה מהפצועים מתו מאובדן דם. מהמקום הזה יצאנו בחזרה לכיוון ירושלים, בתום סיור מרתק ומוצלח.

הכתבה באדיבות בית הספר לתיירות של מכון לנדר