שאלה אחת חזרה והעסיקה אותי בעת ביקור בשני אתרים בהודו, המרכזיים לשתי דתות שונות: כיצד זה שאמונת הג'איין נעלמה כמעט לחלוטין (הבודהיזם נעלם למעשה כליל), ואילו ההינדואיזם פורח ובולע אל תוכו את כולם? רבים מן המתבדלים למיניהם, ואפילו בני דתות אחרות, נטמעו בתוכו. הביקור באתרים המקודשים לשתי הדתות, ממחיש עד כמה שונים מעמדן והיחס שלו הן זוכות בחברה ההודית. האתר הראשון שבו ביקרתי הוא מקדש הנישא על אחת מגבעות טירומאלה במדינת אנדרה פראדש, במרחק כחמש שעות נסיעה צפונה ממאדרס לכיוון היידראבאד. מלבד ידיעה כללית שזהו המקדש המושך אליו את המספר הרב ביותר של עולי רגל בהודו, לא ידעתי עליו דבר ולא ציפיתי לדבר. כיוון שזהו למעשה המקדש היחיד, בסדר גודל כזה, שמאפשר ללא-הינדים להיכנס לתוכו, זוהי הזדמנות נדירה לראות את דרך פעולתו של ההינדואיזם. תחילה מגיע האוטובוס אל עיר קטנה בשם טירופאטי. שם ממתין צי אוטובוסים אדומים של המקדש. כל שתיי-שלוש דקות מתמלא אוטובוס ויוצא אל הדרך המתפתלת במעלה הגבעות. עלייה מדהימה שאורכה כ-19 קילומטרים. במקומות מסוימים אפשר לראות מטה כעשרה פיתולים. המתח שניכר ביושבי האוטובוס כבר מרמז על אירוע יוצא דופן. בצידי הכביש ניתן לראות משפחות שלמות, זקנים, חולים, ילדים, סוחבים את החבילות העטופות על ראשיהם. שמו של המקדש בתרגום חופשי הוא "זה שלא נולד". בארץ של מקדשים עתיקים הוא מן העתיקים ביותר, מקדש שיצא בלא פגע מידי כובשים ומתהפוכות הזמן. חשיבותו העצומה – ההודים נהנים להשוות אותו לוותיקן – נובעת מכך שכבר האפוסים העתיקים מציינים שבתקופתו של קאלי, "קאלייוגה" (שאנחנו עדיין בעיצומה), עשויה הישועה לבוא בזכות תפילה לאל זה. אין פלא שעולי רגל רבים פוקדים את המקדש מדי יום ביומו. בהערכה צנועה אפשר לומר שביום שבו עליתי למקדש עלו אל ההר עוד כשלושים וחמישה אלף אנשים, ולא היה זה יום חג. סתם יום של חול. האוטובוס עוצר לפני רחבה, והכל נוהרים במורד המדרגות דרך הבאזאר. אפשר למצוא כאן קטורת, מחרוזות, פרחים, צלמים ותמונות, ושאר אבזרי קדושה צבעוניים וריחניים. לא כל הבאים ממהרים להיכנס לתוך האינסופי של ההמתנה. נודרי הנדרים מתגלגלים על הארץ אך הרוב בוחר בדרך מתונה יותר להביע את הערכתו לאל. צורה מקובלת היא התחייבות בשבועה על ידי גילוח שיער הראש. אלפים נכנסים לחנויות הגלבים עם שיער מלא ויוצאים מפודרי קרחת באבקה צהובה. כמו הבאזאר, השיער הגזוז הוא מקור הכנסה נוספת למקדש. ההכנסות כולן חופשיות ממס משום שזהו "שטחו של האל". המליצו לפני לשלם דארשאן (מרכה מאת האל) מיוחד בן 25 רופי, בערך שלושה שקלים, כדי לחסוך עמידה בתור. רוב הקהל משלם חמישה רופי ועוד שבע עד עשר שעות בתור כדי להגיע לקודש הקודשים. אלו שמשלמים דארשאנים יקרים בני מאות רופי מתקבלים על-ידי האל בשעות המוקדמות של הבוקר כאשר הוא מתעורר. שילמתי ועמדתי, לבנבן יחיד, בתוך התור שלי, שלא היה מרווח במיוחד ונמשך כארבע שעות. התור עובר בין גדרות רשת סגורות ככלובים ומתפתל בתוך המבנה. מדי פעם נכנס שומר מדלת צדדית ומפעיל זרנוק מים לשטוף את רצפות השיש ואת רגלינו היגעות. רשתות הפרידו בינינו לבין התור המקביל של חמשת הרופי עד שלפני הכניסה למקדש התחברו התורים. ברגע זה היו עוצמת הריח, הזיעה והחיכוך, חזקים יותר מכל אלה שבהם פגשתי בתחנות הרכבת בהודו. היתה זו הפעם הראשונה שהרגשתי חרדה מסוימת מפני הלא צפוי בתוך קהל אדיר, לחוץ ועל סף היסטריה. משני צידי התור ניצבו שומרים רבים של המקדש. הסתרתי את המצלמה, התחבאתי מאחורי גבם של העומדים לפני, והשתדלתי כמיטב יכולתי להיות הודי קטן ושפוף. הגענו לפני הצלם השחור של ווישנו. השומרים דוחפים לפנות דרך במהירות לאלו הבאים מאחור. אין סנטימנטים, לא לעשירים ולא ללבנים. כולם זוכים לאותה דחיפה. אבל בשניות הספורות שבהן ניצבנו לפני ווישנו התרחש דבר מה לא מובן. אנשים הטיחו את ראשם בקרקע, נאחזו בחבלים, צעקו. האיש שלידי, שאיתו ניהלתי שיחה תרבותית אך דקות ספורות קודם לכן, היכה בכתפי באגרוף וצעק לי באנגלית: "זהו האלוהים". בזמן הדחיפה שחטפתי מהשומר ניסיתי ליצור מגע אינטימי עם האבן השחורה, בעלת הפס הלבן. איני יודע אם הצלחתי. הוכחה חותכת לכך שהייתי נבוך מן החזרה אל הארציות, זומנה לי זמן קצר לאחר מכן. כמו כולם ניגשתי לקחת פראסאדאם, מנת אורז מתוקה. מתוך קהות חושים, או שמא התעלות, הושטתי את ידי השמאלית, זאת המיועדת לניגוב העכוז. מייד חטפתי מכה וגערה מן האיש שמאחורי הדלפק. מתנצל ומגמגם הושטתי את ידי הימנית. את הרופי שנתן לי בעל בית המלון במאדראס, שמתי בשקים האדירים של הכסף שהתמלאו במהירות מדהימה (הסכומים נאמדים במאות אלפי דולרים). המסקנה הברורה היחידה מן הביקור היא, שההינדואיזם אינו אינטימי. יתכן שאין בו כל תמורה, אפילו הישועה שמציע האל אינה ספציפית. כל הודי יכול להגיע למקווי מים מקודשים השוטפים חטאים, או מבטיחים סיכוי טוב יותר בגלגול הבא. ובכל זאת, יש כאן כוח שאתה נסחף בגינו ללא כל שליטה. מול ההמונים הצובאים על מקדש ההינדואיזם עומד הג'איין. בכל אחד מביקורי בהודו צץ לפני איש ג'איין. בפעם האחרונה היו אלה נציגי שני הזרמים של אמונה זאת. בחורבות מבצר גולקונדה בהיידראבאד היה זה איש ג'איין עירום, ובבאנאראס, ליד חנות "מוטילאל" הידועה לספרים, היה זה נזיר ג'איין לבוש לבן ומטפחת על פיו, למנוע בליעת חרקים זעירים ביותר. זוהי החלוקה הקלאסית בין הדרומיים העירומים לבין הצפוניים לובשי הלבן. התשובה לשאלת הניגודים והסתירות בין ההמון ההינדואיסטי ובין הבדידות הג'איינית נשארת כמובן פתוחה, אבל באותו רגע של הנתקות מן העולם החומרי המקיף את המבנים והפסלים, באותו רגע קל יותר להצביע, דווקא על הדמיון בין שני המקומות. |
שאלה אחת חזרה והעסיקה אותי בעת ביקור בשני אתרים בהודו, המרכזיים לשתי דתות שונות: כיצד זה שאמונת הג'איין נעלמה כמעט לחלוטין (הבודהיזם נעלם למעשה כליל), ואילו ההינדואיזם פורח ובולע אל תוכו את כולם? רבים מן המתבדלים למיניהם, ואפילו בני דתות אחרות, נטמעו בתוכו. הביקור באתרים המקודשים לשתי הדתות, ממחיש עד כמה שונים מעמדן והיחס שלו הן זוכות בחברה ההודית. פורסם 28.6.11 |
אודישה: הודו שלא הכרתם
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 374
[name] => אסיה
[slug] => asia
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 374
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 3475
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 388
[name] => הודו
[slug] => india
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 388
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 374
[count] => 267
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )