נסיעה קצרה מקשרת בין מקום מושבן של שלוש נשים אמניות, העוסקות במלאכות מסורתיות ופותחות את הלב ואת הסטודיו לביקור היכרות עם עולמן. המשותף לשלושתן – דליה הקולעת, רחל הכובענית וזיוה האורגת – הוא שהן פועלות מתשוקה לחומר, מתמסרות ויוצקות את אישיותן לליבת המוצר. מלבד הכישרון, המיומנות והשאיפה להתפתח, הן עובדות מהבטן ובכל מוצר מפיחות קורטוב של נשמה. שאלתי כל אחת בתורה כמה זמן אורך לארוג אריג, לקלוע סל או לעצב כובע והתשובות החזירו אותי לעידן שבו האמנים והמלאכות המסורתיות זכו לכבוד וליקר. המפגש עם האריגים, הסלים והכובעים מעורר כמיהה לשימור וחידוש המלאכות המסורתיות וגם דיון על ערכי התרבות שלנו בעידן הטכנולוגיות המתקדמות. הכמיהה שלנו במאה ה-21 להעריך מחדש ולהתרגש מעבודת היד מבשרת את החזרה לאופנה איטית, לאוכל איטי ולחיים איטיים. זיוה אפשטיין: אריגה את הנול הראשון שלה גילתה זיוה אפשטיין בתקופה שחיה עם משפחתה בוושינגטון די.סי, כשיצאה לפסק זמן בעיצומה של קריירה מצליחה בחינוך למדעים וטבע. היא למדה לארוג כתחביב ובחלוף הזמן וההתנסויות בחומר הבינה שהאריגה הופכת לעיסוק העיקרי שלה.
"זה עולם קסום ומעשיר", היא אומרת כשהיא יושבת זקופה מול נול העץ, אוחזת במסרק ואורגת שורה אחר שורה בתנועה מדיטטיבית. האריגים, התלויים כווילונות על החלונות בסטודיו המרווח ונראים לי כעבודות קולאז' מרהיבות, מתבררים כשלל ניסיונות לשזור בין סוגי חוטים וצבעים. על נולי עץ מתוחים אריגים בשלבי עבודה שונים ובארגז מסעות עתיק מגולגלים צעיפים לחורף ולקיץ, שנארגו בטכניקות שונות ומשלל חומרים. עקבות המסעות שלה ברחבי העולם ניכרים באריגים. למרות שאינה דוברת ערבית, בולגרית או יפנית, נסעה ללמוד אריגה ביפן, בבולגריה ובלקיה ותקשרה באמצעות החוטים שחשפו אותה לחוויות מרגשות: "האריגה היא עיסוק מאוד בסיסי בתרבויות השונות וזו גם הדרך שלי להכיר אנשים. במשך תקופה ארוכה נסעתי אחת לשבוע לישוב הבדואי לקיה שבנגב וישבתי בחברת הנשים על האדמה, כשהילדים הפעוטים מסתובבים בינינו ובנות שמונה כבר טוות ואורגות בעבודה פיזית מפרכת".
בחודשים שלמדה ביפן, החוויה הייתה שונה: "הטכניקה שונה בתכלית והיכולת של היפנים לקחת מסורות עתיקות ולהתחדש איתן מעמידה אותם בשורה הראשונה של עולם העיצוב, מבדים שנארגו ביד ועד בדי ריפוד העשויים בטכניקות מתקדמות למושבי מטוסים". היא כבר ארגה בחוטי משי, כותנה, צמר אנגורה של ארנבות ואפילו ברצועות עור. אחרי שנים של קו צעיפים מצליח, מסוג "צעיף לכל החיים" שהפך למיתולוגי, ואסופת אופנה ייחודית, היא "מלבישה" צנצנות זכוכית: " חוטי מתכת דקיקים ששימשו בעבר לליפוף שנאים של מנועים מאפשרים לי לפסל עם הבד צורה תלת ממדית משתנה". בקצב הלמות המסרק היא שוזרת את שורות הערב בחוטי מתכת נוצצים על שתי חוטי משי אדומים. היצירתיות נודדת לעיתים עד המטבח, כשבתוך קלחת "מתבשלים" חוטים ב"רוטב" משורשי צמחים שמפיקים מהם צבעי סגול או כתום ומוסיפים יופי ועניין לאריג.
בניגוד לסיפורי המיתולוגיה, זיוה דווקא חווה חיים חדשים בכל פעם שאריג נולד: "בכל פעם שאני משחילה את הנול להרפתקה חדשה יש קסם בכך שחוטים הופכים לאריג. אחד הרגעים הכי מרגשים והכי דרמטיים באריגה הוא דווקא חיתוך החוטים של האריג המוגמר מהנול. נוצרת לו נפילה משלו וממש מפיחים בו חיים. בקיוטו ראיתי קימונו שנארג בסבלנות במשך תשעה חדשים והייתי עדה לרגע השיא של גזירת החוטים – כמו לידה של אריג חדש". לשאלתי האם האריג הסופי נראה כמו שתכננה בעיני רוחה, היא עונה בהחלטיות: "כשאני מתכננת אריג חדש, רק בתהליך העבודה בפועל, כשהחוטים כבר מושחלים על הנול, אני רואה איך עוצמת המכה שאני מכה במסרק, צפיפות החוטים או שילובי הצבעים משפיעים על אופי האריג. זה חלק מהיופי שביצירה בעבודת יד". נולה – סטודיו לאריגה. התמר 19, מושב מגשימים. טלפון: 052-2333316, 03-9333316. דליה סיאני-וייץ: קליעת סלים
עם ההסברים מרחיבי הדעת על חומרי גלם וטכניקות קליעה, החדר מתמלא בסיפורים וברגשות של אנשים. אולי הכיסא הישן, שבמרכז מושבו העשוי קש וינאי נפער חור, מספר סיפור משפחתי של דורות, ואולי הקנקן, שמחופה בחלקו נצרי זית, שייך לאישה שלומדת את המלאכה בקורס שמנחה דליה ואוצרת בו את רגשותיה. דליה הייתה שחקנית כדורסל ובתום השירות הצבאי החלה לעבוד במפעל לקליעת רהיטי קש סמוך למחסום ארז כדי לחסוך כסף לטיול הגדול למזרח. היא נשבתה בקסם אמנות הקליעה והתאהבה גם בבעל המפעל, והשניים הקימו משפחה והם הורים לארבעה. עולם חומרי הקליעה ריתק אותה מהרגע הראשון והפועלים העזתים לימדו אותה את כל השיטות. בהמשך למדה את אומנות קליעת הסלים מהרצל אוסטר שעוסק בתחום במשך שנים רבות.
"האהבה הגדולה שלי היא האמנות", היא אומרת ומספרת שבמשך השנים למדה את אמנויות הוויטראז' ועיסת נייר, בילתה בסדנאות אצל חרש ברזל והיום היא משלבת חומרים שונים ביצירותיה, שהופכות להיות מעניינות ומורכבות יותר. כמעט מדי שבוע ניתן לראות אותה משוטטת בשוק רמלה, ומה שיראה לאחרים כמו גרוטאה עבורה זו השראה, שהיא רוכשת ומשלבת בעבודות אמנות, בעיקר גופי תאורה האוהבים עליה במיוחד. העבודה מזמנת לה שפע סיפורים מרגשים: "פעם מישהו הביא כיסא עץ ישן שידע ימים טובים, קלוע מקרטון דחוס, שמצא בבוידם לאחר פטירת אמו. הוא סיפר שזה היה הכיסא האישי שלה והוא מבקש להציבו בפינה לזכרה. הוא ביקש שאשחזר אותו, הסיפור נגע ללבי במשך ימים שייפתי את הכיסא עם סכין יפנית. כשהוא בא לקחת את הכיסא, זלגו לו דמעות. פרויקט מסוג זה ממלא ומרגש אותי".
רק בשנים האחרונות, אחרי שנים של בחירה באנונימיות, החליטה לשתף את אומנותה עם המתעניינים ולפתוח את שערי הסטודיו למי שמדגדג לו בקצות האצבעות. "גיליתי שאני אוהבת ללמד", היא מספרת. זה התחיל בפניות ספורות והיום דליה מנחה סדנאות חד פעמיות וגם קורסים במסגרות שונות, ובין היתר העבירה את הידע שלה לנשים בדואיות בשגב שלום. "אין כמו ההנאה והחוויה שעוברים המשתתפים בסדנה שנחשפים לחומרים בעלי אופי שונה ויוצאים עם מוצר מעשה ידיהם. קליעה זהו כלי טיפולי מקובל בתחומי התרפיה באמנות, המתרגל ריכוז ומקנה מיומנויות, עוסק בעיצוב אישי וניכר בתוצאה מוחשית בהתאם ליכולת האישית". היא מספרת בהתרגשות על סיפוק אישי עצום מעבודתה במסגרות שיקומיות לילדים ולמבוגרים, עם אסירות ועם קבוצת נשים מבוגרות. מבלי משים, אנחנו מתיישבות לשיחה בחצר על הספה הנגישה של השכן, העשויה מ"ראטן" סינטטי, שמחדד את הקונפליקט בין העשייה המסורתית בסטודיו הצמוד לבין המציאות התעשייתית שמונעת ממניעים כלכליים ואף פוליטיים. בקרוב היא עומדת להגשים חלומות ולנסוע ללמוד טכניקות קליעה בלתי מוכרות אצל אמנים בדנמרק ואוקראינה ומתכננת להשתלם גם אצל האינדיאנים בצפון אמריקה.
סטודיו במבוקסאן. משק 68, בני עטרות, טלפון: 052-4739669, אתר אינטרנט. רחל שניידר: עיצוב כובעים רחל מתמרנת את סדר יומה בין ניהול הבית, בעל שמרבה בנסיעות עסקים וארבעה בנים, לבין משרה אדמיניסטרטיבית במשרד עורכי דין. בשעות אחר הצהריים היא נכנסת לחדר העבודה הזעיר שהיא עדיין לא מעזה לכנותו "סטודיו" ומעצבת כובעים לאירועים מיוחדים בהזמנה אישית.
"אני זוכרת את הרגע ההוא, ביום שישי לפני כניסת השבת, כשהשולחן כבר היה ערוך לארוחה המשפחתית, הסטתי באופן אינטואיטיבי את הצלחת השישית מקצה השולחן, הנחתי במקומה את מכונת התפירה הניידת ועבדתי עד הרגע האחרון. הבנתי שנדבקתי בחיידק ומצאתי את עצמי".
היא מספרת שעולם הכובעים מחבר את כל האהבות שיש לה בתחום עבודת היד: "הוא מביא לידי ביטוי את הצורך שלי ליצור, לתפור, לתכנן, להדביק ולעצב לכל אישה באופן אישי את הכובע הראוי לאירוע שלה". תורת הכובענות המסורתית היא מלאכה המתבצעת בטכניקה ידנית שלא השתנתה במהותה משחר ההיסטוריה. גם חומרי הגלם לא השתנו, ואפשר למצוא ביניהם לבד, שהוא צמר דחוס, וסוגים שונים של קש טבעי. לצד הכובע הפונקציונלי, המשמש להגנה מפגעי מזג האוויר, חבישת כובע מעבירה מסרים, כסמל סטטוס או משמעות דתית. האירוע השנתי של מרוצי הסוסים אסקוט שבאנגליה הוא מפגן כובעים גרנדיוזיים פרי יצירתם של אמני כובענות ידועי שם.
היא חיה כל כובע שהיא מעצבת, מהדקת ומותחת בידיה המלטפות את יציר טיפוחיה עד שהוא מתרצה ומקבל על עצמו את תבנית הכובע הרצוי. כשהכובע מתגבש לצורתו מגיעה העת לצקת בו אופי שיהלום את המיועדת לחבוש אותו ואת האירוע שלשמו נועד. "אני יוצרת מהבטן, ובתקופות שאיני פנויה נפשית אני רק מייצרת", היא אומרת. הכובעים שלה החלו להיראות בציבור והשמועה על הכובענית המוכשרת עברה מפה לאוזן. "פתאום התייצבו אצלי בבית נשים וקנו את כל המלאי". בעקבות האהבה החדשה, צמצמה את שבוע העבודה במשרד ובימי שלישי היא מקדישה לעבודה כמבצעת בסטודיו של יעל כהן. "אני לומדת ממנה המון ואוהבת כל רגע בעבודה. בינתיים אני עדיין עובדת על אש נמוכה ולא מרגישה צורך לדחוף את עצמי אפילו לא בפייסבוק. אני מאמינה שבחיים הכל לטובה בכל תחום, וזה מסתדר עם ההשקפה שהכל מלמעלה ושהכל לטובה".
RACHEL'S – עיצוב כובעים. גינת אגוז 273, מושב טירת יהודה, טלפון: 054-4537228. בתמונה הפותחת: זויה אפשטיין אורגת בד בנול ____ תודה לאפרת אליאסף גורפינקל, רכזת "שבילים ובישולים", פרויקט קהילתי-תיירותי בחבל מודיעין, המאתרת ומלווה את אומני האזור. פרטים נוספים על פעילויות ואטרקציות בחבל מודיעין באתר האינטרנט. |
