סן פטרבורג – חגיגות ה-300

שבוע לפני חגיגות 300 שנה לסנט פטרבורג וההכנות לא נראו קרובות לסיום. העיר שהיתה אמורה לעבור שיפוצים לקראת החג נראתה מוזנחת, אבל שלטי 1703־2003 שנתלו בכל מקום שכנעו אותי שלא טעיתי בתאריך. ככה זה ברוסיה, הרגיע אותי נהג המונית, עושים הכל ברגע האחרון.
לערים מעטות יש תאריך ייסוד מוגדר, סנט פטרבורג היא אחת מהן. היא לא התפתחה מיישוב שנמצא שם קודם, אלא הוקמה מן היסוד. המקום שבחר הצאר פטר הראשון היה אזור ביצות מרוחק וקפוא בשפך נהר נייבה (Neva) לים הבלטי. תאריך ייסוד העיר נקבע כ־27 במאי 1703, יום הנחת אבן הפינה למצודת פטרוס ופאולוס. סביב המצודה נבנו בתיהם של הצאר ואנשיו. הנמל והצי נבנו זמן קצר לאחר מכן. מספרים שפטר הראשון ניווט בעצמו את הספינה ההולנדית הראשונה שהגיעה אל הנמל ואירח את הקברניט הנדהם בארמונו, שבאותו זמן היה בעצם בקתה.
סנט פטרבורג, שנקראה בעבר גם פטרוגרד ולנינגרד, מכונה "ונציה של הצפון" בגלל תעלותיה, והיא העיר בעלת הצביון האירופי ביותר בערי רוסיה. הפיכתה של רוסיה למעצמה אירופית היתה הסיבה להקמת "הבירה הצפונית" של הקיסרות הרוסית. פטר הראשון, ששהה באירופה המערבית ולמד את מלאכת בניית הספינות, ארכיטקטורה ושפות, הבין שעתידה של רוסיה טמון בהקמתו של צי מודרני ובאירופיזציה. בירה חדשה, קרובה לאירופה ובעלת מוצא לים, היתה חיונית בעיניו.
במקרה, או שלא, האירוע הרשמי הגדול ביותר של יום השנה ה־300 היה ועידה של יותר מארבעים ראשי מדינות, שעמדה בסימן התפקיד המרכזי שרוסיה מייעדת לעצמה בזירה האירופית, וכדבריו של יו"ר האיחוד האירופי: "אירופה ורוסיה הן כמו וודקה וקוויאר".

למרות הביקורת
תסמונת הרגע האחרון הרוסית שעליה הצביע נהג המונית נבעה כנראה מהחורף הקשה האחרון, שהביא לדחיית ההכנות. העבודות נדחו לרגע האחרון ונמשכו מזריחה עד שקיעה, כעשרים שעות בעונה הזאת. רחובות נסללו מחדש, חזיתות הבתים והארמונות הרבים נצבעו, עצים ופרחים נשתלו, וצוותי משחזרים עמלו על צביעת העיטורים המוזהבים על הגדרות ועל פנסי הרחוב במוזיאון ההרמיטאג' ובגשרים מעל התעלות.
הכסף הרב שהושקע בחגיגות, ביצירת מזג האוויר הבהיר – שהושג על ידי פיזור עננים – ובייחוד בפאר הראוותני שאפיין את האירועים "למוזמנים בלבד" עורר לא מעט התמרמרות בקרב המקומיים. הם הרגישו ש"החג שלנו", של האנשים הפשוטים, נלקח מידי הכלל והפך ל"חג שלהם", של העשירים, התיירים והפוליטיקאים. אחד הסיפורים שעלו לכותרות הוא של תושבים בפרברים העניים שליד המשכן הנשיאותי החדש, ארמון צארי ששוחזר בעלות של מאתיים מיליון דולר. התושבים הופתעו לגלות שמול בתיהם צצה לה חומה. זו נועדה להסתיר אותם מראשי המדינות שהתארחו שם.
הביקורת כללה גם טענות צודקות על ההזנחה המתמשכת של החצרות הפנימיות והרחובות הצדדיים שרחוקים מעיני התיירים והמצלמות. חלק מהכסף יכלו הרשויות להשקיע בשיפור איכות החיים של תושבי העיר. למרות זאת תושבי העיר גאים מאוד ביופייה של "נאש גורוד" – העיר שלנו.
פרט לשטפון הקונגרסים, קבלות הפנים, גזירות הסרטים, הפתיחות והסגירות שליוו את הצד הרשמי של החגיגות, אירועים רבים היו פתוחים לקהל הרחב, והמונים גדשו את הרחובות בכל אירוע פומבי. נראה שכל גוף וארגון ניסו לתרום את חלקם כדי שתושבי העיר ו"אורחי העיר שלנו", כפי שנקראים התיירים, יוכלו ליהנות מהצגות אופרה ובלט בכיכר הארמון, מפסטיבל גלידה ומרוצי סירות ואופנועי ים בתעלות, מפסטיבל רוק ותצוגת ספינות היסטוריות, מתצוגות אופנה וזיקוקי דינור, ממופע לייזר ומסע הצדעה לעיר על אופנועים מצועצעים שערכו חברי מועדון האופנוענים כשהם לבושים בסגנון "מלאכי הגיהנום".
"מקומות טובים" כמו פסלים, אנדרטאות, גדרות, גגות, פיגומים וכל נקודה גבוהה שאפשר לטפס אליה נתפסו שעות מראש, ואווירת החג הורגשה היטב.  "ברוסיה", הסביר לי אחד המקומיים, "יודעים לחגוג גם כשאין כסף, ואנשים יבואו מכל הארץ להשתתף גם אם יש להם רק חמישים רובל בכיס. חג זה חג".