סיפורי דגים

דייג אוהב דגים?
בחמש לפנות בוקר פגשתי את הדייג שי דוידזון, סוכן ביטוח תל אביבי, בן 38, נשוי עם ילדים. הטיפוס האחרון שמזכיר את הזקן מ"הזקן והים". ועם זאת, לזקן הקובני ולגבר התל אביבי הצעיר יש הרבה במשותף: שניהם תאבי רסס ים, מרוגשים עד מוות כשהם רואים סנפיר מבצבץ, ומעל לכול, הם עקשנים וסבלנים. ברגע ששי יורד אל החוף, כל הפוליסות צוללות עמוק בין הסלעים. כך הוא עושה בעיקר בסתיו ובחורף, כמעט בכל שבת, מגיל 12 בערך. עכשיו קיץ, לא תקופה אידיאלית לדיג, אבל לפנות בוקר עוד קריר, והים גלי עד גבה גלים. דייגים אחרים עוד אין. אפילו לדייגים מושבעים יש קווים אדומים ביום המנוחה. הם החלו להגיע טיפין טיפין רק משעה שמונה.
"הכי טוב לדוג אחרי סערה", אומר שי, "אחרי שהגלים ערבבו את החול, ויצאו ממנו יצורים שמושכים את הדגים אל החוף. אז אפשר להביא הביתה שלל

גדול, להכין ממנו ארוחה. אחרי יום כזה אתה מדבר כל השבוע על הדיג המוצלח". דג גדול שצד הדייג ילווה את הרקורד שלו לתמיד. לא לחינם דייגים תולים על הקיר תמונות שלהם עם דגים גדולים. אצל שי המעונב הן מתנוססות על מסך המחשב.
גם אני אוהב לדוג, אם כי אינני מממש את אהבתי לעתים קרובות. לא קל להסביר אהבה להרג של חיה דווקא אצל חובב חיות מושבע. אין מדובר חלילה בתאוות קטל, אלא בתחושה קמאית של ציד, של משיית מזון מתוך מקווי מים נצחיים כדרך האדם הקדמון. המזון טרי, בלי חומר משמר ובלי צבעי מאכל, ואגב, בעינַי, לא רק כרסום אגוזים וליחוך עשב הוא טבעי.
במשך רבע שעה אנחנו פותחים חכות, שוזרים חוטים, קושרים קרסים ומשקולות. גם הטקס הזה הוא חלק מהתרפיה, תרפיה שמתח בצדה: האם יהיה זה דיג מוצלח או שנחזור הביתה בפחי נפש. אחר כך משחילים תולעת (נכון, מסכנה), מושכים את החכה לאחור וזורקים אותה קדימה בתנופה. המשקולת טסה במהירות ונופלת אי שם בין הגלים, הרולר משמיע קול שריקה נעים. התקווה היא תמיד להוציא משהו גדול, קילו, קילו וחצי, שני קילו. משהו שאפשר להביא הביתה ולהכין ממנו ארוחה, ולא סתם להשליך בחזרה לים או להאכיל בו את החתול.

דג קטן, דג גדול
הדגים הראשונים שאנחנו מעלים פוּשְטים. היבול המועט (רובו ככולו של שי) מוריד את מצב הרוח, ולאיטה מחלחלת ההכרה שהיום הוא לא היום שלנו. דגי רקק, זה מה שיש לנו היום. רוב הזמן שותקים, איש איש עם חכתו והרהוריו. אני מציע שנלך הביתה. שי מביט בי בזעם אילם. ככה מתנהג דייג? תבוסתנות היא תכונה של מכורים חלקית, ואני כנראה שייך לזן הנחות הזה.
ואז קורה משהו מסעיר. חכתו של שי נעה קלות שמאלה וימינה, סימן לדג כבד. עכשיו החוכמה היא לא לאבד את העשתונות, ולמשוך את הטרף לאט ובסבלנות, בלי לאבד אותו רגע לפני שהוא מפרפר בידיים. ידית הרולר מסתובבת אחורה לאט, החכה עולה ויורדת בעדינות כדי שהדג לא יישמט מהקרס.
כשהדג הגדול מפרפר על החול, מתגלה דבר מדהים. הוא אוחז בפיו דג קטן. הדג הקטן הוא זה שנתפס בקרס, אבל תאוותו של הגדול לאכול את הקטן היתה כה גדולה, עד שנשך אותו בחוזקה ולא הצליח לשחרר את שיניו. אין ספק, גם אני משוגע על דיג. אני לא רוצה ללכת מכאן לעולם. אבל השעה עשר מגיעה מהר מכפי שציפינו, ואני עוטה על גופי את פרוות הדובים וממהר אל ילדַי נמוכי המצח שנוהמים לעברי הַאם הַאם, אוכל אוכל.