סינדרום הצב

לסיפור הזה יש שני גיבורים: אחד מהם הוא צב ענקי וזקן שחי במי אגם קטן במרכז העיר הָנוֹי שבווייטנאם, והשני הוא זואולוג וייטנאמי ידוע, פרופסור הא דין דוק, שפורש בימים האלה לגמלאות מהאוניברסיטה הלאומית של הָנוֹי, לאחר שהקדיש את רוב חייו המדעיים לחקר צַבֵּי האגם בכלל, והצב הענקי בפרט. לצב הזה קשור מיתוס, והוא מניע את עלילת סיפורנו בין מציאות לדמיון.
בראיון לרדיו קול וייטנאם סיפר פרופסור דוק, מומחה לזוחלים, כי ראה את הצב לראשונה בשנת 1991, והמראה שינה את חייו: "מאז שראיתי לראשונה את הצב במי האגם חשתי כי יש חוט בלתי נראה הקושר אותי אל היצורים הייחודיים הללו. בשנת 1993 הייתי חולה במחלה קשה, ובכל פעם שעצמתי את עיני, מראה הצב מהאגם שב והופיע בראשי. ילדי טענו שנדבקתי בסינדרום הצב".
מאז הקדיש החוקר הווייטנאמי את כל זמנו ומרצו לחקר הצב. לדבריו מדובר בצב מים נדיר, והוא מכנה אותו Rafetus Leloii, על שמו של הקיסר הוויטנאמי לֶה־לוֹי, ששלט באזור במאה ה־15. האגדה מספרת שלקיסר הסיני היתה חרב קסמים, והוא השתמש בה כדי לגרש את הפולשים הזרים שאיימו על הממלכה. יום אחד, כאשר הפליג לה־לוי להנאתו באגם – שכונה אז Ho Luc Thuy (האגם בעל המים הירוקים) – הגיח לפתע מהמים צב ענקי ואמר לו שעליו להחזיר את החרב למלך הדרקון. מיד אחר כך נשלפה החרב בעצמה מתוך נדנה ונבלעה בפה העצום של הצב, והוא נעלם מתחת למים. בעקבות האגדה שונה שמו של האגם, והוא נקרא כיום "האגם של החרב שהוחזרה"
(Ho Hoan Kiem).
זה יכול להישמע מביך במקצת, אבל הפרופסור מהנוי סבור כי הצב הענקי שנצפה כבר עשרות רבות של פעמים במי האגם הוא אותו הצב מהאגדה. פירוש הדבר שגילו של הצב הוא בכ־600 שנה, גיל מופלג לכל הדעות, ואכן, זואולוגים רבים מטילים בכך ספק.
כך או כך, האגם של החרב שהוחזרה, אגם מים קטן (כגודלם של שני מגרשי כדורגל) ורדוד יחסית, היה זה מכבר למוקד משיכה לתיירים מערביים. מורי הדרך המקומיים מקפידים לספר את האגדה על הצב, ולעתים אף משווים את האגם ללוך נס, האגם הסקוטי המפורסם שבמימיו משוטטת על פי מיתוסים המטופחים היטב על ידי בני המקום המפלצת הידועה "נסי".
אלא שלהבדיל מהמפלצת הסקוטית הסימפטית, שכנראה באמת חיה בינתיים רק בעולם האגדות, נראה שבמי האגם אכן חי צב מים ענקי. הצב הוא ככל הנראה ממין נדיר שנקרא צב מזרח אסייתי ענקי בעל שריון רך (East Asian Giant
Softshell Turtle, או בשמו המדעי Pelochelys
bibroni). הצב, אגב, לא חי באגם לבדו. עימו חיים במי האגם עוד כעשרה מינים שונים של צבי מים קטנים.
למעלה מעשור שנים לאחר שנפתחו שערי הנוי לתיירות מהמערב נצפה הצב פעמים רבות על ידי תושבי המקום ועל ידי תיירים סבלניים שאורבים לו בעיניים כלות. על פי הנתונים של החוקר הווייטנאמי, מספר הדיווחים של בני אדם שראו את הצב גדל והולך.
אם בשנים 1991־1993 הוא נצפה רק תשע פעמים, הרי שבשנת 2003 לבדה הוא נצפה 29 פעמים, ובשנת 2004 – 27 פעמים. בחודשים הראשונים של 2005 הוא כבר נראה שבע פעמים. יש גם כמה עשרות צילומים של הצב, אולם רובם לא באיכות טובה. ממדיו של הצב מרשימים במיוחד. על פי הערכת פרופסור דוק, אורכו מגיע לכשני מטרים, ורוחבו – למטר אחד. הפרופסור משוכנע כי מדובר בצב הגדול ביותר שחי כיום בעולם במים מתוקים.
האם מדובר בזכר או בנקבה? מה גילו המדויק וכיצד הגיע לאגם? לשאלות האלה ולרבות אחרות אין בינתיים תשובות ברורות. אבל חוקרים שונים מסכימים על דבר אחד: חייו של הצב כנראה ספורים, הן בגלל הזיהום הגובר והולך של מי האגם, הן בשל ירידת מפלס המים, והן בגלל ביטון הגדה, החפירות שנעשו מסביב לאגם ועוד כל מיני פעולות שמזיקות לסביבה.
חוקרי זוחלים מ"האגודה לשימור חיות הבר" (WCS) בארצות הברית ששהו לאחרונה באזור צפו בצב המיתולוגי המגיח מהמים בקצה הצפוני של האגם, וגם הם קבעו, בכתבה שהתפרסמה בעיתון המדעי המקוון Science Daily, כי הצב חי כנראה את שנותיו האחרונות באגם. אחד מהם, ג'ון בלר, מומחה בעל מוניטין לזוחלים, מציין כי מלבד העובדה שמדובר במין נדיר המצוי בסכנת הכחדה, איננו יודעים כמעט דבר על המין הזה של הצבים.
בלר, מנהל מחלקת הזוחלים בגן החיות בברונקס בניו יורק, קובע כי גם אוכלוסיית צבי המים והיבשה במזרח אסיה מצויה בסכנת הכחדה אמיתית, בעיקר בגלל המנהג הנפוץ באזורים הללו ללכוד אותם, שכן הם נחשבים מעדן קולינרי ואף כמזון מעורר תשוקה.