התרבות הסינית אינה עתיקה במיוחד בהשוואה למזרח התיכון. היא התפתחה בעיקר החל מסוף תקופת הברונזה ועד למאה שלנו. תקופת הברונזה הגיעה לסין ב-1600 לפנה"ס הנוצרית (אחרי בריטניה!). אין כמעט שרידים ארכיטקטונים מתקופת עתיקות. שרידים בגילם של הפרתנון או הפנתאון לא השתמרו כלל. גם השרידים שהשתמרו אינם עתיקים משום שקרוב לוודאי שוחזרו עשרות פעמים, ואולי אף הועתקו ממקומם המקורי.
מסיבות אלה תאריך הלידה הוא חסר חשיבות. המאפיין המשמעותי לתרבות הסינית הוא המשכיותה. הארכיטקטורה בסין היא כלי ביטוי מובהק לאותה תרבות ואין הבדל מהותי בין בית איכרים פשוט לארמונו של הקיסר.
הבניה הסינית המסורתית היא בניית עץ שהתפתחה לפי תכונותיו הטבעיות של העץ והנסיון שהצטבר בעיבודו. זוהי הסיבה שאין לנו שרידים עתיקים בסין, שהרי העץ נרקב ונשרף.
הבימה
מבנה סיני מסורתי מורם בדרך כלל מעל המישור על בימה או פלטפורמה עשוייה אבן או אדמה דחוסה. מקור הרעיון נבע כנראה מסכנת השטפונות. אבל מאוחר יותר המנהג הלך והתפשט לאזורים בהם לא קיימת סכנה כזו והשתרש במסורת לכל דבר.
גובה הבימה היה כרוך במעמדו של האיש: לקיסר לדוגמא, מותר היה להרים ארמונות ומקדשים על 3 בימות, זו על גבי זו. ניתן למצוא שרידים של בימות עתיקות בהונן מהשנים 1122-1766 ובתוכם חורים לעמודי העץ שמזמן נעלמו. בתוך החורים נמצאו דיסקי ברונזה או אבנים שתפקידם היה למנוע מהרקב לעלות בסיבים של העמודים. במשך הזמן הפכו דיסקי הברונזה והאבנים לבסיסי אבן, אלמנט אסתטי בפני עצמו.
עמודים במקום קירות
שלד הבנין מאופיין בעמודים. אלה נפרדים מהקירות וצבועים בלכה או בשרף, בהתאם לסוג העץ. הקירות היו מילוי לסגירת החלל, שלא כמו בארכיטקטורה המערבית בה הם מקבלים תפקיד במבנה עצמו. הקבלה מעניינת לתרבות היוונית המערבית, ניתן למצוא בצורך לשמור על הקירות מפני הגשם: ביוון העתיקה העמידו שורת עמודים מחוץ לקו הקירות. סביב המבנה, תחילה השתמשו בעץ ומאוחר יותר עברו לאבן עם פיתוחים.
בסין – סביב העמוד היתה כותרת ששימשה כן לכרכובים ולזיזים המאסיביים, הטיפוסים לארכיטקטורה הסינית. בדרך זו, הוקטן המיפתח החופשי בין העמודים.
דו-גונג: כן סיני
הכן הסיני נקרא דו (תיבות עץ) גונג (זרועות). זוהי מערכת גאונית בה נשענות תיבות העץ זו על גבי זו בהתאמה מדוייקת וכך יכולות לתמוך בכרכובים ענקיים מבחוץ ובגגות מרעפי חרס כבדים מבפנים. עדויות ארכיאולוגיות מלמדות שהדו-גונג היה בשימוש כבר במאה החמישית לפנה"ס הכללית. כיום – הוא משמש בסיס אסתטי ומודולרי לכל מבנה סיני. על פי התקנים, מידות כל האלמנטים המבניים הן כפולות של רוחב זרוע הגונג. לפי חוקי עזר אלה נשמרו ההרמוניה והפרופורציה של כל מבנה ברחבי האימפריה.
במשך הזמן, הפך הדו-גונג לקישוט בלבד ובסגנונות מאוחרים (בעיקר בימי שושלת המינג והצ'ינג) הם מקבלים צורה קטנה יותר וצבועים בגוונים רועשים ואינם קבועים ממש מעל העמודים כי אם נמשכים כחגורה אופקית המפרידה בין הגג ליתר המבנה.
גג קעור
תאוריות רבות מנסות להסביר את סיבת הקעירות של הגגות הסיניים מחד, וההשתפלות כלפי מעלה של הכרכובים והזיזים. לפי גירסה אחת, מהווים הכרכובים חיקוי קדום של אוהלים ממרכז אסיה. גירסה אחרת מדברת על צורך להכניס כמות אור מקסימלית לתוך הבית.
לדעתי – הסיבה לכך הרבה יותר פשוטה: הדבר מצא חן בעיניהם, ותו לא (מאותה סיבה אנו בונים את הגגות בצורה אופקית!).
בנייה באבן שימשה כמובן להגנה, אבל גם אפיינה בנייה דתית על מנת לאפשר נצחיות. קברים ופגודות רבים נבנו לפיכך מאבן.
הפגודה עצמה היא המצאה סינית שמקורה בשטפונות של הודו. הסטופה ההודית היא מעין מגדל קטן, דמוי במבוק, לשמירת אפרו של קדוש או חפץ קדוש אחר. הרעיון הגיע לסין עם הבודהיזם וחבר עם מבנה מקומי נפוץ אחר – מגדל השמירה. בתוך הפגודה אין כלום, זהו פשוט מבנה אנכי שהעמידו הסינים בנוף לעיטורו.
תכנית המתחם
תכנית המתחם היא ראי להבנת החברה הסינית ותרבותה. בתוך מבנה סיני קיימות מחיצות המפרידות את החללים, הוריאציות מועטות ותמיד נשמרת הסימטריה. המתחם עצמו מבוסס על ציריות צפונית-דרומית ועל סימטריה מוחלטת משני צידי הציר. זהו בסיס התכנון הסיני כולו: החל ממגורי משפחה, דרך תכנון ארמונות ובתי מקדש ועד לתכנון ערים שלמות. הציריות סימלה את התבל וחמשת הבכיוונים שבה: דרום, צפון, מזרח, מערב ואמצע (כיוון לגיטימי לכל דבר בסין).
התקדמות של אורח לאורך ציר צפוני-דרומי היוותה מעין מעבר מכשולים לעבר החדר החשוב ביותר בו ישב בעל-הבית או הקיסר, או פשוט – דמותו של בודהא. ככל שחשיבותו של אדם פחותה, כך רחק משכנו מהציר המרכזי.
לאורך הציר הוצבו מכשולים: מדרגות ושערים, קירות ומסכים, גופי מים וספי דלתות גבוהים. תפקיד המכשולים היה להבהיר לפרט את מקומו בחברה אך גם להקשות על שדים ורוחות את החדירה לתוך הבית.
קוי מחשבה בתרבות הסינית
1. קונפוציוס: (בין השנים 479-551 לפנה"ס הכללית)
על-פי תורתו הרציונלית האדם נמצא במרכז. מכאן, בתים פשוטים או ארמונות, כולם בכיוון של פורמליזם מוחלט (תוכנית קשוחה, יחסית).
2. התאויזם של לאו-צה:
על-פי תאוריה זו, נמצא הטבע במרכז. זוהי תורה מיסטית, דמוקרטית יותר. השתקפות הפן הזה של החברה הסינית בסביבה בנוייה היא הגן הסיני, התגלמות הפואטיקה.
הגן הסיני: בגן ארועים מקריים אך הרמוניים, רגע של שקט ורגע של חדווה, מנוחה מהעולם הרציונאלי והקשיח. מכאן למעשה שאולים הגנים הרומנטיים האנגליים. בגן הסיני מעוצבים האדמה, הסלעיות, מערות, מים, חול, עצים, שיחים ופרחים ואף ביתנים, גשרים ומעברים. קיים שילוב של נופים השאולים מהנוף סביב הגן, וכמובן – קירות: סביב כל גן ובית, ארמון ומקדש מוקמים קירות. סביב כל סין נמשכת החומה המפורסמת לאורך אלפי קילומטרים שניתן לראותה גם מן החלל (האלמנט המלאכותי היחיד שנבנה בידי אדם ונראה מן החלל).
היום, פותחת סוף-סוף החברה הסינית את שעריה מרצונה ואנו זוכים להציץ מבעד לקירות פנימה.
