זה עשוי להישמע מוזר, אבל לסורינם (Suriname), מושבה הולנדית לשעבר על החוף הצפוני של דרום אמריקה, הגעתי דווקא מתוך חיפוש אחר שורשים יהודיים. אלה לא שורשי משפחתי, לצערי, אבל באתי לשם מתוך חיבה גדולה אל הצדדים האקזוטיים של ההיסטוריה היהודית, שתקעה יתד גם בחלק זה של העולם. הנופים, המראות והאווירה רחוקים מאוד מכל מה שאנחנו רגילים לקשור עם יהדות: יערות גשם, צמחייה טרופית, קופים, תוכים, נחשים. גן עדן לחובבי טבע, לא רק לחובבי היסטוריה. מפגש בלתי נתפש בלב הג'ונגל 
האותיות היו מטושטשות מעט אחרי 200 שנה באקלים הטרופי, אבל עדיין היה אפשר לקרוא: "פה נקבר המשכיל הנבון הישיש והנכבד/ הגביר הנעלה ב"ר שמואל רובליס מדינה/ ז"ה וז"י בק"ק נוה שלום/ בעיר סורינם שנת התקנ"ו", היתה לשון הכתובת שעל המצבה. על זו שלידה נכתב: "עלה האיש שמואל הרמתה/ נפשו חיק מלאכי השרת הגיעה/ על פיו לא נמצאה לעד עוולתה". לא כל הכתובות היו קריאות, לא את כל השמות היה אפשר לפענח, מצבות רבות היו סדוקות ושבורות, אבל חוויית המפגש עם העברית ועם יהודי המקום המתים היתה בלתי נתפשת. מבין השורות הצטייר דיוקן של קהילה חיה ותוססת, ומבין האבנים עלו סיפורים מרגשים: רחל ישורון, שנפטרה במאי 1762 "כי אשר הקשתה עד מאוד בלידתה"; אברהם דה אגילאר, שנפטר ביולי 1767 ועכשיו הוא "שוכב פה על עפר ארץ"; והרבה קברים קטנים ושוברי לב של ילדים. היהודים היוו כמחצית האוכלוסייה הלבנה בסורינם במאה ה-18, ועל שם היהודים הרבים שחיו על גדת נהר סורינם נקרא האזור, עד היום, הסוואנה היהודית (Joden Savanne). רבים מהם היו חקלאים, בעלים של מטעי סוכר וקקאו – ענפי הכלכלה העיקריים באיים הקאריביים באותם ימים – והעניקו לחוותיהם שמות עבריים כמו "סוכות", "חברון", "כרמל" ו"פתח ונעים". עכשיו הג'ונגל כבש הכל, כמעט. מבית הכנסת המפואר "ברכה ושלום", שנבנה בהשראת בית הכנסת הפורטוגזי המפורסם באמסטרדם, נותרו רק חורבות.
נווה שלום מול צדק ושלום תולדות היהודים שזורות כמו תמיד בתולדות המקום, ומי שרוצה להעמיק בהן ימצא מידע רב בספרו של מרדכי ארבל "בני האומה היהודית באזור הקאריבי". כמו במרבית האיים בים הקאריבי, עד שבאו במאה ה-17 האירופאים (בהתחלה האנגלים ואחר כך ההולנדים), ישבו בסורינם אינדיאנים, בעיקר משבטי קאריב וארוואק. השפות הללו מדוברות בסורינם עד היום. אבל באירופה השתוקקו למעדני העולם החדש – לקפה, לסוכר, לרום ולטבק – וכל אלה הצדיקו לדעתם השתלטות על המקום והפיכת המקומיים לכוח עבודה זול במטעים. ומאחר שהביקוש היה רב ונוצר מחסור בידיים עובדות, ייבאו הכובשים גם עבדים שחורים מאפריקה ושינו את הדמוגרפיה, ההיסטוריה והתרבות של האזור הקאריבי לצמיתות. לאחר ביטול העבדות במאה ה-19 הובאו פועלי דחק מהודו, מסין ומאינדונזיה, וכך נוצר פסיפס תרבויות צבעוני ומרתק. גם היהודים תרמו את חלקם לפסיפס. הוותיקים היו צאצאים של גולי ספרד ופורטוגל שהיגרו להולנד ולאנגליה הפרוטסטנטיות, יריבותיה של ספרד. משם הגיעו למושבותיהן בעולם החדש במאות ה-16 וה-17 והיו לבעלי מטעים. ב–1730 כבר היו יותר מרבע ממטעי הסוכר במושבה בבעלות יהודים. לקראת סוף המאה ה-17 הגיעו גם יהודים אשכנזים, בעיקר מגרמניה ומהולנד. אלה לא היו עשירים ומצליחים כמו היהודים הספרדים. בסוף המאה ה-18 נהגו יהודי אמסטרדם לשלוח לסורינם בעיקר מהגרים יהודים עניים ולא רצויים שהגיעו להולנד. יהודי הולנד מימנו את נסיעתם, בתנאי שלא יחזרו במשך 15 שנים לפחות. מתח רב שרר בין הקהילה הספרדית והאשכנזית, שלמרבה האירוניה כינו את עצמן בשמות הסמליים "צדק ושלום" ו"נווה שלום". במשך שנים ארוכות נאסרו אפילו "נישואי תערובת" בין שתי הקהילות. היום "נווה שלום", בבירה פרמריבו, הוא בית הכנסת של שתי הקהילות, הספרדית והאשכנזית, לאחר שהתאחדו בשנות השמונים של המאה ה-20 בשל מיעוט היהודים במקום.
תפילת שבת במקום היא חוויה מרגשת, אך גם עצובה. בשבת שבה הצטרפתי לקומץ הקשישים שנאספו לתפילה, לא היה אפילו מניין. ובכל זאת נערכה תפילה, שאותה ניהל אחד מחברי הקהילה, משום שמאז 1969 אין רב לקהילה הזעירה, המונה כ-150 אנשים. גם שוחט אין. בית הכנסת נבנה בתחילת המאה ה-18 ושופץ ב-1992. זהו מבנה עץ צבוע לבן בסגנון בתי האחוזה הקולוניאליים שהיו אופנתיים בקאריבים באותה תקופה. עדיין ניכרים בו סימני פאר ותהילת עבר. כמו מרבית בתי הכנסת בקאריבים, רצפתו מכוסה חול. זה אחד ממאפייני בתי הכנסת של צאצאי האנוסים, זכר לימים שבהם התקבצו אבותיהם להתפלל בחבורות קטנות במרתפים שרצפתם מכוסה בחול, כדי שלא יגיע קול הפסיעות לאוזניהם של מרגלי האינקוויזיציה. יהודי סורינם מתפארים על שבית הכנסת הזה הוא היחיד בעולם החולק מגרש עם מסגד. יש בכך משהו סמלי, שכן בסורינם שוררת סובלנות ואחווה בין כל הדתות. זה לצד זה חיים מוסלמים, נוצרים, הינדואים, יהודים, אינדיאנים, תושבים ממוצא אירופי, בעיקר הולנדי, צאצאי מהגרים מסין ועוד. האוכלוסייה הקטנה (קרוב לחצי מיליון נפש) של סורינם, היא בין המגוונות ביבשת אמריקה. יותר משליש מהאוכלוסייה הם צאצאים של מהגרים מהודו שהגיעו כפועלים אחרי ביטול העבדות. עוד שליש הם קריאולים, בני תערובת של שחורים ואירופאים. כ-15 אחוזים הם יוצאי אינדונזיה, והשאר הם מרונים, צאצאיהם של עבדים שברחו מהמטעים וחיו בקהילות מאורגנות ביערות. אלה חיו מציד, מלקט וממעט חקלאות, וגם מפשיטות שוד על החוות והאחוזות. הם נהגו לצאת מבסיסיהם, לתקוף, להרוג את הבעלים ולקחת איתם אל החופש את עבדי המטעים. ב-1702 הוערך מספרם בכ-6,000 איש, והם נחשבו לבעיה רצינית. אנתרופולוגים והיסטוריונים של אפריקה מציינים שביישובי המרונים השתמרו עד היום אורחות חיים אותנטיות של אפריקה במאות ה-17 וה-18, אפילו יותר ממה שאפשר למצוא באפריקה עצמה היום.
גם היהודים היו בעלי עבדים, אם כי לא השתתפו בסחר העבדים. היהודים הוגבלו במספר העבדים שהורשו להחזיק, כדי למנוע מהם להפוך לבעלי חוות גדולות. צאצאיהם טוענים כי יחסם אל העבדים היה טוב מזה של האדונים הנוצרים, וכי הקפידו לתת להם יום מנוחה בשבת ויחס הוגן במונחי התקופה. זה כנראה נכון, משום שהפושטים השחורים מיעטו לתקוף חוות יהודיות. ארבל מספר בספרו שעל היהודים נמתחה ביקורת על כך שהם נוהגים בעבדים ביד רכה מדי, נותנים להם יותר מדי ימי חופשה בגלל ריבוי החגים היהודיים, והגרוע מכל – משחררים אותם לחופשי בתום מספר מסוים של שנות עבדות. רבים מבעלי החוות היהודיים לקחו להם פילגשים שחורות, אבל שלא כמו הנוצרים האירופאים, נטו להכיר בילדים, למול אותם ולתת להם (גם לבנות) חינוך והשכלה אצל ה"מלמד". ב-1759 הוקמה אפילו אגודה של יהודים מולטיים, בני תערובת, שנקראה "דרכי ישרים" ותבעה הכרה ושוויון זכויות בקהילה. עד היום שומרות הקבוצות השונות בסורינם על אופיין הנבדל, וגם הפוליטיקה המקומית מבוססת על זהות אתנית. ביקור בסורינם אינו יכול להיות שלם בלי לבקר בכפר של המרונים לשעבר. התנאים שבהם חיים היום צאצאי העבדים אינם שונים במידה רבה מאלה של סבי סביהם. הכפר שבו ביקרנו אינו מסומן במפה, אינו מחובר לרשתות החשמל, המים והטלפון, והוא אינו אלא אוסף של בקתות עלובות, שביניהן מתרוצצים ילדים יחפים ורזים בבלויי סחבות, מקצתם עירומים לגמרי.
לא הרחק משם שוכן כפר אינדיאני, דוגמה מעציבה ליתרונות הגלומים בשיתוף פעולה עם הכובש. הכפר מחובר לרשתות החשמל והמים, והילדים לבושים היטב ונהנים מהסעה לבית הספר של המחוז. הסיבה פשוטה: בניגוד לשחורים, התנצרו האינדיאנים באזור מזמן, ומאז דואג המיסיון לכל צורכיהם. מלבד זאת, בימי מלחמת האזרחים, שהסתיימה ב-1995, שיתפו השחורים פעולה עם תנועות גרילה שהתנגדו לממשלה. האינדיאנים שיתפו פעולה עם השלטונות, ותוגמלו בהתאם. אין ספק שסורינם היא מכרה זהב תיירותי. יש בה שמורות טבע עשירות, היסטוריה מעניינת, ארכיטקטורה יוצאת דופן, אבל התשתית התיירותית עדיין לא מפותחת. את החסר משלימים יזמים מקומיים: פה בחור עם ג'יפ לוקח מטיילים לסוואנה היהודית, שם טיול אופניים לשרידיו של מפעל לייצור סוכר, והנה יזם שמוציא שיט-ספארי על נהר סורינם (הדרך המומלצת להגיע לסוואנה היהודית). האתרים היהודיים נחשבים לאטרקציה, ולא רק בקרב יהודים. בשנים האחרונות המצב הכלכלי במדינה משתפר, ויש בהחלט סיכוי שהארץ המרתקת הזאת תעלה על מפת התיירות, כמו שמגיע לה. |
בלב היער הטרופי בסורינם, מדינה קטנה לחוף הים הקאריבי, מבצבצות לפתע מתוך הצמחייה העבותה מצבות עם כיתובים בעברית, עדות לקהילה היהודית ששגשגה כאן פורסם 3.3.12 |
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 676
[name] => דרום אמריקה
[slug] => south-america
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 676
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 509
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 691
[name] => סורינם
[slug] => suriname
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 691
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 676
[count] => 9
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )