פעם בשנה שוקעת הנצרות באבל. למשך שבוע ימים עוסקים המאמינים באירועים המכוננים של הנצרות: מהלך גורלו של ישו מלידתו, דרך הצליבה ועד קבורתו ושובו לעולם החיים. לצד חג המולד, שבוע הפסחא הוא המועד הדתי העיקרי של הנצרות. אך חג המולד מציין אירוע משמח ותמים במהותו – הולדת התינוק ישו – ושבוע הפסחא מתרכז באירועים הקשים סביב מותו של ישו.
בכל ארצות הנצרות הקתולית, בסביבות חודש אפריל, בולט הציון הפומבי של שבוע הפסחא. הכנסייה טרם החליטה האם לקבע את השבוע במועד מסוים, כך שהפסחא נודד מעט על פני לוח השנה, אך שומר על מקומו בראשית האביב. כך או אחרת, נוסע שנפל בגורלו להגיע לספרד בשבוע זה צריך להיות נכון לחוויה מרוכזת.
בכל עיר, עיירה וכפר בספרד מתאפיין שבוע הפסחא בתהלוכות רבות. מאות אלפי אנשים משתתפים בהן, ומיליוני צופי טלוויזיה ומאזיני רדיו עוקבים אחר התהלוכות המתנהלות כל שעות היממה. אמנם ספרד כולה כורעת ברך באדיקות פומבית למשך שבוע ימים, אבל אנדלוסיה, ובעיקר בירתה סביליה, בולטות במיוחד בשמירה על מסורת מחייבת ומפורטת. במהלך "השבוע הקדוש" (SEMANA SANTA) סביליה היא מקום מיוחד ומזעזע.אבל פומבי
המבקר המהלך לו לתומו ברחובות העיר אינו יכול להימלט ממגוון הצלילים הרועמים של תופים וכלי נשיפה ממתכת, המצטרפים לווריאציות שונות של מארש האבל. זו אינה מוסיקה קלאסית מתוחכמת ומעובדת. לצלילים ההופכים את הקרביים יש אופי של ימי הביניים, והם אינם מותירים מקום לספק: מדובר באבל פומבי, בעצבים חשופים. הצווחות העולות ויורדות של הכלים המתכתיים וההלמות הפסקנית של התופים מצטרפות לטפיפות הצועדים ברחוב המרוצף. התהלוכה מתקרבת. הרחובות צרים, ולא ברור מאיזו פינה תופיע התהלוכה. כשהיא מופיעה, נשמעת המוסיקה בכל עוצמתה.
מאות גברים לבושים גלימות אחידות, ועל ראשיהם מצנפות מחודדות ושני חורים קרועים בהן, כדי שיוכלו לראות. הם צועדים בתוך עננה של קטורת. צבע הגלימות והסמל התפור עליהן מבהיר לאיזה מסדר כנסייתי הם משתייכים. יש בצועדים זקנים וילדים, וכולם באותן גלימות ובאותן מצנפות. בלילה נושאים כולם לפידים בוערים.
אבל המראה הנפלא והנורא של בעלי המצנפות המחודדות אינו עיקר החזיון. מעל לים האנשים שטה במה ענקית, ועליה דמויות של קדושים. על הבמה מוצגים אירועים מתולדות חייו של ישו, בהתאם ליום שבו נערכת התהלוכה – מריה המבכה את גורל בנה; ישו הנושא את הצלב; ישו לאחר מותו; ועוד ועוד. את הבמות האדירות, השוקלות בין מאות קילוגרמים לכמה טונות נושאים הקוסטאלרוס (COSTALEROS), עשרות גברים צעירים ומבוגרים.
הבמה שעליה הקדושים, האפיריון, מאות נרות ואינספור קישוטים, מתנדנדת מצד לצד. המשימה אינה קלה, תנועותיהם של הנושאים צריכות להיות מתואמות. חלק מתפקידם הוא להרים את המבנה ולהורידו עד חצי הגובה בנקודות קבועות מראש לאורך מסלול התהלוכה. הם גם מתנועעים לצלילי המוסיקה, מה שמוסיף לטלטולה של הבמה. הם מנמיכים את הכתף הנושאת בעול, מניעים את ידיהם, מכופפים את ברכיהם, ולא פעם נעזרים גם בתנועות הראש, עליו הם מגינים בריפוד של בד לבן.
מדי פעם מדמם מישהו מהנושאים על אבני הרחוב, אבל פציעתו אינה מונעת ממנו להמשיך במלאכה. קורבן זה הוא חלק מן ההתמסרות והאדיקות לאבל של הפסחא. רבים מהקוסטאלרוס ממלאים את התפקיד בעקבות נדר שנדרו. מי שמחליטים ליטול חלק בנשיאת הבמה מחויבים בתקופת אימונים. הכנסייה המארגנת את התהלוכה מספקת לכל אחד מהגברים הללו גם מזון ובגדים במהלך האימונים והתהלוכה.
לא רק גברים צועדים בתהלוכות הפסחא. לא פעם הולכות אחרי הבמה נשים בקבוצות גדולות, ורדיד תחרה שחור מכסה את ראשן – המנטייה (MANTILLA). ברחבי אנדלוסיה כולה אפשר לראות בשבוע הפסחא נשים עטורות מנטייה. התרגשות ודמעות
התקופה שלפני הפסחא מאופיינת בעבודות שיפוץ וקישוט נרחבות של הפסלים, העומדים בדרך כלל בכנסיות. בשיאן של ההכנות מוסתרים הפסלים מעיני הציבור. כך מסתירים מפני הקהל את השייכות של הפסל שיופיע על הבמה, שהוא מרכז האירוע. כאשר הבמה יוצאת מהכנסייה ועליה הסצינה – ישו והצלב, ישו עם זר של קוצים, ישו מוטל מת, מריה בוכייה, או מברכת את האנושות, וכיוצא באלה – מובע המתח שבו נתון הקהל המצפה באמצעות המוסיקה. זהו רגע של התייחדות פומבית של המאמינים עם הדמויות. רגעים דומים נוספים יהיו לאורך המסלול.
הדמויות מקושטות בגלימות רקומות זהב וכתרים משובצים אבני חן. פה ושם מביעים הצופים את התרגשותם בכריעת ברך נרגשת לפני הבמה, ואחרים זועקים בקול רוטט מול מריה או בתולה אחרת: "כמה שהיא יפה!" ובעיניהם עולות דמעות. יש אנשים המטפסים על גדרות ומרפסות, כדי לראות טוב יותר את הדמויות על הבמה הנישאת.
ההתרגשות אינה מוגבלת לקהל שברחוב. תחנות הרדיו והטלוויזיה משדרות את התהלוכות העיקריות בשידור ישיר. הקריינים מוסרים מידע חשוב: סכומי הכסף שהושקעו בשיפור מראה הפסלים ובהכנת הבמות. דמותה של מריה, למשל, היא לעיתים פרי השקעה של עשרות אלפי דולרים. גם העיתונים אינם חוסכים בפרטים. סכומי כסף ותיאורים מפורטים של רקמות, אבני חן, גובלנים ועוד מתפרסמים בהם. כך נחשף קבל עם ועדה פן פיזי מאוד של הקתוליוּת.
הפסחא, אירוע כלל־נוצרי המשחזר את קורותיו של ישו, והסמנה סנטה הספרדי יוצרים יחד מפגש מעניין של חגיגות כלליות ומקומיות. המאמינים מצפים לראות את הקדוש "שלהם" היוצא מהכנסייה שאליה הם קשורים במיוחד. הם רוצים לראות במה הושקעה תרומתם הכספית. הקוסטאלרו מקורב למוסד שאת במתו הוא נושא; הקשר בין הקהל לבין הכנסייה אינו דתי בלבד. למעשה, מתפקדות הכנסיות גם כמסגרות חברתיות, ולא פעם הן מפעילות תנועות נוער או מועדונים. שבוע הפסחא הופך משום כך לאירוע חברתי, המאחד את הקהילה המקומית.
אך אין זה אירוע פומבי בלבד; יש בו גם התכנסות של האדם אל נפשו פנימה. חיזוק האמונה והזיקה לכנסייה, ההשתתפות באירועים ובתפילות הן גם חלק מההתכנסות פנימה. ההחצנה הרחבה הנהוגה בעיקר באנדלוסיה משולבת בפנייה פנימה אל הנפש. פנים וחוץ משתלבים בדרום ספרד, כפי שתרבויות שונות נמהלות כאן זה מאות שנים.
שיא האבל, שהוא גם שיא ההתכנסות פנימה, מתרחש בשבת. ביום זה, מאמינים הנוצרים, נטמן ישו בקברו. לקראת סוף השבוע מקפידים המוני ספרדים לבקר במקום הולדתם. הם חוזרים מרחבי ספרד ומארצות אירופה למקורותיהם, כדי לציין את סיום השבוע הקדוש. יום ראשון של הפסחא, שבו לפי האמונה קם ישו מקברו, הוא היום האחרון של שבוע הפסחא. חזרה בזמן
לפני כמה שנים ביקרתי באנדלוסיה במהלך שבוע הפסחא. מצאתי את עצמי בשבת בכפר לא הרחק מסביליה. התהלוכה העיקרית נערכה בשעות הערב, לאחר שקיעת החמה. שלא כמו בשאר הימים, הבמה לא היתה מעוטרת בצבעים בהירים וגם לא ניצב עליה פסל זקוף. בארון קבורה מזכוכית, מוקף זרי פרחים ובד שחור, היה מוטל פסל־גופתו של ישו. התהלוכה נעצרה בכיכר הכפר, מול מרפסת אנדלוסית אופיינית. המוסיקה פסקה, וכ־10,000 בני אדם עמדו במקום, ממלאים את הסמטאות סביב. הכל היו דרוכים לתחילת מסע הלוויה המשוחזר.
על המרפסת הופיעה בחורה רגילה למראה. היא לבשה בגדים שחורים, כיאה לאבלה. זרקורים נדלקו, והיא החלה לשיר את ה־SAETA, השיר עם המלים המצמררות, שמבצעים פעם אחת בשנה, והוא מושר א־קאפלה. הזמרת פונה אל ישו המת, אל פסלו המוטל לפני הקהל: "הנה אתה כאן, הורידו אותך מן הצלב, ואתה מת. תראה מה עשו לך היהודים, תראה מה גרמה לך הבגידה".
למשך כמה דקות קפא דמי. השעון נע מאות שנים לאחור. בעלי המצנפות, הרחובות העתיקים של הכפר, ובהם רחוב האינקוויזיציה הקדושה, ובעיקר האדיקות הנוקשה והמרוכזת, הבהירו לי ששבוע הפסחא אינו רק חגיגה עממית של צליל וצבע; באנדלוסיה זה קורה באמת. |
