סביליה בעקבות מגלן

הקפת העולם הראשונה בהיסטוריה
מגלן הוא ההרפתקן ומגלה העולם הגדול ביותר שדרך אי פעם על כדור הארץ. כל הקפות העולם ב־500 השנים האחרונות הן בעצם חיקויים של מסעו, שהושווה כבר פעמים רבות לאודיסיאה. סביליה היא עיר המוצא של מגלן. כאן החל את המסע ההיסטורי הראשון להקפת הכדור. לכאן חזרה ספינתו בתום שלוש שנים. הוא אמנם נהרג בדרך, אבל הקפת העולם הראשונה שייכת לו. רק לו.

בנמל בסביליה. ב-20 בספטמבר 1519 הצדיעה סביליה כולה למגלן ואנשיו. כיום אין בעיר אפילו רחוב אחד שקרוי על שמו | צילום: משה גלעד

ב־20 בספטמבר 1519 הצדיעה סביליה כולה ל־250 המלחים שהפליגו בחמש ספינות מן הנמל. זה היה סיומן המוצלח של שנה וחצי של הכנות. במאמצים גדולים הצליח פרננדו מגלן, קצין ימי ממוצא פורטוגלי, לאייש ולצייד את האוניות שהועמדו לרשותו.
מסביליה ירדו חמש הספינות במורד נהר הגוואדלקיביר (Guadalquivir) לנמל הקטן של סנלוקאר דה באראמדה (Sanlúcar de Barrameda). זה המקום שהגוואדלקיביר נשפך אל הים, ומכאן יצאו מגלן ואנשיו להקיף את העולם, מסע שבמהלכו התגלה המעבר הימי שמחבר את האוקיינוס האטלנטי, שקולומבוס חצה 29 שנים קודם לכן, אל אוקיינוס חדש, ששום איש אירופי לא הכיר עד אז – האוקיינוס שעומד לזכות לכינוי "השקט". המעבר שהוביל אליו ייקרא לימים על שם מי שגילה אותו: מצר מגלן.
מגלן נהרג זמן קצר לאחר שהושלמה חציית האוקיינוס. הוא ניסה לעזור לאחד המלכים המקומיים בפיליפינים במלחמתו במלך שכן ונפגע מחצי היריבים. חואן דל קאנו נטל את הפיקוד והצליח להוביל את ויקטוריה, הספינה היחידה שנותרה מאלה שיצאו למסע, בחזרה לסביליה. 250 אנשים יצאו למסע, 18 מלחים בלבד חזרו.

מגלן לא, קולומבוס כן
הפסל של דל קאנו ניצב קרוב מאוד לגדת הגוואדלקיביר. המשך הגדה הזו של הנהר מוביל לאחד הרחובות הראשיים בסביליה שנקרא פסאו דה כריסטובל קולון – דרך כריסטופר קולומבוס. היחס לקולומבוס הפוך מזה שלו זוכה מגלן. ככל שמגלן מקופח יותר בספרד, כך מפארים בה את שמו של קולומבוס, האירופי הראשון שהפליג לאמריקה. בסביליה קרויות על שמו של קולומבוס שדרות רחבות ומסעדות. שרידיו, או לפחות חלק

מגלן (מימין) וקולמבוס (משמאל). ככל שמגלן מקופח יותר בספרד כך מפארים בה יותר את שמו של קולומבוס | צילומי רפרודוקציה: אירית זילברמן

מהם, טמונים בקתדרלה של סביליה, ותיירים שמגיעים לעיר עוברים על פניהם בביקורם בקתדרלה. אמנם באי סן דומינגו (San Domingo) שבים הקריבי יש מקום נוסף שבו מצביעים על קברו של קולומבוס, אבל הדבר לא מפריע לתושבי סביליה. לתעלומה הזאת יש הסבר, הם מבטיחים.
הדרך מסביליה להואלבה (Huelva), עיר נמל על חוף האוקיינוס האטלנטי, נקראת "דרך חמש מאות השנים", והיא נסללה ב־1992 לציון חצי המילניום להפלגתו של קולומבוס. בנמל שקולומבוס יצא ממנו שחזרו בקנה מידה מדויק את שלוש הספינות שחצו את האוקיינוס האטלנטי. במוזיאון קטן מוצגים אוספים מהציוד שלקח איתו קולומבוס למסעותיו. בגינה ניצבות בובות בגודל אדם הנראות כילידיה ה"תמימים" והעירומים של אמריקה שפגש קולומבוס כשהגיע ליבשת החדשה. בחנות המזכרות הציעו לי מאובנים מרשימים מאוד, מלכודות חלומות של אינדיאנים, ולא חשבו שיש בזה משהו אירוני. ההיסטוריה לא מפריעה לעסקים, ואף אמריקאי עוד לא בא לכאן כדי למחות, הסבירה לי המוכרת הצעירה.
התיירים מוזמנים לבקר גם במנזר הסמוך, שבו שהה קולומבוס כשהמתין לאישור המלך לצאת למסעו, ובחוף עומדת אנדרטת אבן ענקית של קולומבוס צופה אל הים, מתנת ארצות הברית של אמריקה. לשכת המידע במקום תשמח לספק טונות של ניירת ומידע על חייו של קולומבוס, על הקשר שלו למה שמכונה כאן "הערים הקולומביאניות" (שלוש עיירות שבהן ארגן קולומבוס את מסע הראשון ומהן גייס את רוב אנשי צוותו) ועל מורשתו שזוכה כאן לטיפוח אינסופי.
ייתכן שהסיבה לפער העצום הזה בין זכרו של קולומבוס לזכרו של מגלן נעוצה בעובדה שהקפת העולם היא נסיעה מעגלית, חסרת תוחלת, שאינה מובילה לשום מקום. קולומבוס גילה יבשת חדשה, ענקית, מעוררת השתאות ותקוות; מגלן גילה שאפשר להפליג בים אחד, לא לצאת מן המים ולחזור לנמל המוצא, שהאוקיינוסים הם אכן אוטוסטרדה שאפשר לנוע בה במעגל. יבשת חדשה מסעירה את הדמיון האנושי יותר מנתיב ימי שמחבר את כל המים מסביב לגלובוס למקווה אחד גדול.

לחלוק את הכבוד הראוי
על פי העדויות ההיסטוריות, 18 המלחים ששרדו את המסע הביתה צעדו יחפים, עטופים בסדינים לבנים ואוחזים נרות מן האונייה העוגנת על גדת הגוואדלקיביר לכנסייה ברובע טריאנה בעיר. על פי הביוגרפיה של מגלן שכתב סטפן צווייג, נקראה אותה כנסייה סנטה מריה דל ויקטוריה דה טריאנה.
איש מן האנשים ששוחחתי עימם בסביליה לא ידע לזהות את הכנסייה הזאת. כולם הצביעו על סנטה אנה כעל הכנסייה העתיקה ביותר ברובע טריאנה. הכנסייה של יורדי הים ברובע

בנמל סנקלואר דה באראמדה. מכאן יצא מגלן אל המסע שבמהלכו התגלה מעבר ימי שמחבר בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס שאף אירופי לא הכיר עד אז, שיזכה לכינוי "השקט" | צילום: משה גלעד

(קאפלה דה לוס מארינרוס) נוסדה רק במאה ה־18, ולכן אינה מתאימה. עוד כישלון בחיפוש עקבותיו של מגלן בסביליה. למרות הכל הלכתי מגדת הנהר אל הסמטאות הצרות של רובע טריאנה.
כדי לתקן קצת את הרושם וכדי לחלוק למגלן את הכבוד שהוא ראוי לו נסעתי במורד הגוואדלקיביר עד סנלוקאר דה באראמדה. העיר הקטנה הזו יושבת, בדיוק כמו לפני 500 שנה, על שפך הנהר אל האוקיינוס, והיום היא עיר נופש קצת משעממת, שבחודש ינואר היתה ריקה כמעט לחלוטין מכל פעילות.
בסנלוקאר עדיין שוכן הנמל המסחרי של העיר, אבל ליד העיירה יש כפר עוד יותר קטן ושמו בוננזה (Bonanza), וגם בו יש נמל קטן, שהוא בעצם הנמל שספינותיו של מגלן יצאו ממנו למסע סביב העולם. הנמל של בוננזה משמש היום בעיקר דייגים שעובדים קשה כדי להתפרנס. ירד גשם, והאנשים על הרציף התגודדו מתחת לסככה סמוך למים. הם הסתכלו עלי בחשדנות לא ידידותית.
הנמל הזה הוא לא אתר תיירות. השוטר בקצה הרציף רצה לדעת בדיוק מה אני מחפש. אף אחד לא חייך. שלושה גברים שעמדו על הבטון הרטוב והסתכלו באחת הסירות שנכנסה לנמל משכו את הכובעים נמוך יותר מעל העיניים והדליקו זה לזה סיגריות בלי פילטר. הם אמרו משהו לא ברור בקול נמוך ופנו לבר של יויו (כך כתוב על השלט).
השעה היתה תשע וחצי בבוקר, ועשרת הנוכחים בבר כבר התחלקו לשתי קבוצות: אלה ששתו קפה בכוסות זכוכית קטנות ואלה ששתו וויסקי בדיוק באותן כוסות. איש לא דיבר. אולי בגללי ואולי משום שהם לא מדברים הרבה. על הקיר היו תלויות שלוש תמונות של סירות דייגים בלב ים סוער, דגל אחד של קבוצת הכדורגל ריאל בטיס מסביליה וגלויה צבעונית מריו דה ז'נירו. האווירה היתה כל כך גברית, קשוחה ושתקנית עד שלא הצלחתי להביא את עצמי לשאול משהו, אפילו המטומטם ביותר.
שתיתי קפה, עישנתי סיגריה אמריקאית ושתקתי כמו גבר. לא העליתי על דעתי לשאול משהו על מגלן. לעצמי, ברצינות גמורה, בלי לומר שום דבר בקול רם, אמרתי שהנה כאן, בנמל של סנלוקאר דה באראמדה, 480 שנה לאחר שמת, אני חולק כבוד לפרננדו דה מגלן, האיש שהוכיח באופן הפיזי ביותר שהעולם עגול ושאפשר להקיף אותו. יהי זכרו ברוך. הרגשתי שם בדיוק כמו שאני מרגיש באזכרה בבית קברות – אין בעצם סיבה לבוא לכאן, אבל טוב שבאתי.

המבחן האמיתי
עברו יותר ממאה שנים עד שספן אירופי נוסף העז לחקות את מבצעו של מגלן ולחצות את המצר שנושא את שמו: האנגלי השנוי במחלוקת פרנסיס דרייק. דרייק היה ספן גדול. רבים חשבו שהוא גיבור ואחרים קראו לו פיראט. הוא התקשה בחציית המצר לא פחות מן הקברניט הפורטוגלי.
מעטים מאוד שטים היום במצר מגלן. ההפלגה דרכו מסוכנת כל כך שכמעט כל הימאים מעדיפים להמשיך דרומה לאורך חופי ארץ האש, המחולקת היום בין ארגנטינה לצ'ילה, ולהקיף את כף הורן, הקצה הדרומי של יבשת אמריקה. תנאי מזג האוויר והים סביב כף הורן אמנם קשים יותר, אבל הניווט במצר הפתלתל והבוגדני קשה יותר. בשני המקרים מדובר במשימת שיט קשה מאוד, שדורשת מיומנות גבוהה.
גם עכשיו, כשלכולם יש מפות מדויקות, מכשירי ניווט משוכללים וספינות גדולות וחזקות, נחשב השיט בחלקים האלה של חצי הכדור הדרומי לסכנת נפשות. האזור סחוף הרוחות והסערות הזה הוא אימת הימאים, ושייטים מציינים את נסיונם המקצועי במניית הפעמים שהקיפו את הכף הנודע לשמצה. זהו המבחן האמיתי.

אנדלוסיה – העמוד הראשי>>