נשים מסקרנות יותר – אסנת קרסננסקי

שתי בנות שבט הצ'יאפס במכסיקו צובעות צמר.

לחופשה בספרד, ו"חזרתי אחרי 12 שנה". מספרד התגלגלה לפאריס, ואחרי שנתיים, החליטה לבקר בניו־יורק. עברו עשר שנים נוספות עד שחזרה ארצה. "בהתחלה ציירתי על צעיפי משי, ואחרי שזה הצליח פיתחתי אופנה שלמה של בגדי ערב מצוירים ומעוצבים ביד. מכרתי לחנויות מפוארות, כמו בלומינגדייל, ועשיתי הרבה כסף, אבל היתה בעיה גדולה: זה לא ממש עניין אותי".
כל פעם שהיה לה זמן לקחה אסנת מצלמה וצילמה: ברחובות ניו־יורק, מחוץ לעיר, איפה שיכלה. להשתלב בתעשיית הקולנוע בניו־יורק היה קשה. "היה מיתון בענף, וקשה היה לחדור לאיגוד המקצועי. לא הרגשתי שאוכל לעשות דברים".
לכן החליטה ללמוד צילום עיתונאי ב־ICP (INTERNATIONAL CENTER OF PHOTOGRAPHY). כהרגלה, לא צעדה אסנת במסלול המקובל. יש לה דרך משלה להתמודד עם העולם, למרות שהיא מפותלת יותר. "לקחתי קורסים בנושאים שעניינו אותי, ורק עם צלמים שהערכתי. בין השאר, עם סלגדו ועם ז'יל פרז, שניהם צלמים תיעודיים מדהימים". אחרי שנה הבחינו בה בבית־הספר, ובשנת הלימודים השנייה עבדה אסנת כעוזרת הוראה ולמדה חינם. בחופשות השתתפה בסדנאות צילום, צילמה ללא הרף.
הפרויקט הראשון היה מכסיקו, והמפגש החשוב ביותר היה עם הוויצ'ולס, החיים בבידוד בסיירה מאדרה. היא הגיעה אליהם בעזרת חבר אנתרופולוג. "זה לא היה פשוט. בדרך כלל, הם לא נותנים ללבנים לשבת ביניהם. בביקורים הראשונים בכלל לא הוצאתי את המצלמה. לא רציתי לעורר בהם חשש. רציתי להתיידד איתם קודם. שלפתי את המצלמה רק בביקור השלישי, וגם אז הייתי צריכה להיות בהיכון כל הזמן, להיות קשובה לסביבה, כדי להיות ולא להיות באותו זמן, כדי לא לחבל ולא להתערב".
אסנת מבחינה בין כמה סוגים של צילומים אתנוגרפיים. הצילום המועדף עליה הוא תוצר של מפגשים ארוכים או חוזרים ונשנים, היוצרים אינטימיות. הקשר הבלתי אמצעי עם המצולמים הופך אותה ללא־מורגשת, ומתוך עמדה זו היא יכולה להשיג את הצילומים הטובים ביותר. יש רגעים שבהם המהירות והנחישות קובעות. ואז, למען רגע מרגש ואנושי אחד, היא מוותרת על אור וזווית נכונים.
אבל היכולת ליצור אינטימיות היא מתנה שלא מקבלים בקלות. צריך זמן וכסף כדי להישאר במקום אחד ולצלם. וזה מה שעשתה אסנת בניו־יורק: במשך

דיוקן עצמי במעלית

חודש ביקרה בשירותים של מועדון טראנסווסטיטים וצילמה את המתרחש שם. "הם אוהבים להצטלם, כך שזו לא היתה בעיה. ואת חדר השירותים הזה בחרתי אחרי שהסתובבתי בכל מיני אתרים שלהם בעיר". גם אחרי שצילמה אותם במשך חודש לא הרגישה שהקיפה הכל, שירדה לעומק חייהם: "לא הרגשתי שהפרויקט הושלם. נסעתי, וחשבתי שאחזור כדי לגמור".
מבחינתה של אסנת, יש דמיון רב בין הוויצ'ולס המכסיקנים לטראנסווסטיטים הניו־יורקיים. "הדמיון הוא לגבי הזרות; תרבות אחרת שרחוקה ממני. במכסיקו זוהי תרבות שסוד קסמה בכך שאינה מושפעת כמעט מהתרבות המערבית. גם הטראנסווסטיטים הם אחרים, וחייהם שונים משלי ואפילו זרים לי. צילום שלהם, מבחינתי, זה גם צילום אתנוגרפי, אבל אורבני". ברוב הפעמים לא נוצרת השהות המאפשרת את המחקר התרבותי האיטי, המוציא את התמונות המושלמות. בביקורים קצרים בחו"ל, לדבריה, יש סיכוי קלוש שתנאי הצילום יהיו אופטימליים. "אבל יותר מהכל חשובה לי היכולת לצלם משהו שמפעים אותי".
מה שקושר את אסנת לדרוזים, לוויצ'ולס, לבני המאיה ולאנשי המדבר המערבי במצרים – כולם מככבים בתמונות שהיא אוהבת במיוחד – זה השקט הנפשי והקשר לאדמה. "זו חזרה אחורה בזמן,  הרחק מהעולם המודרני שרץ קדימה".
בצילומים שראיתי מופיעות בעיקר נשים. "למה נשים?" שאלתי. "נשים יותר מסקרנות אותי", ענתה אסנת. "בעולם השלישי הן עושות את הפעילויות המעניינות. אחרי הכל, הן אלה שעובדות. הגברים יושבים בדרך כלל ליד המדורה. נשים יותר פתוחות. וגם השפה שלנו, משום שאני אשה, דומה יותר".
היא לוקחת איתה תמיד מצלמה גם לנופש ביוון. לפעמים המצלמה מחכה לה במלון. "את הרי יודעת, אי־אפשר לדעת אף פעם מה יקרה".